רוצו לראות!
פובידיליה. במאים: יואב ודורון פז (ישראל, 2008)
בגלל ההישג הגדול והמהנה, למרות התקציב המצחיק - נכון להיום (ה') "פובידיליה" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל, לא רק הטוב: גם המקורי, האמיץ, המטלטל. וגם מחוץ למסגרת התחרות הישראלית, יש לסרט מקום של כבוד בין המומלצים ביותר. סרט ביכורים שאהבת הקולנוע פורצת ממנו, שניחוחות אוונגרד עולים ממנו, ושהופק בתקציב "גרילה" זעום (כ-150 אלף דולר).
העלילה עוקבת אחר בחור צעיר ובודד שנכנס לדיכאון ולמערבולת תחושות וחזיונות שמערפלות את מציאות חייו, שאינה קלה גם כך. הוא מתייסר בתשוקתו המקבילה לחברתו ולבחורה פתיינית שאיתה הוא מתקשר מעל גבי רשת האינטרנט. הוא בדרך הלא נכונה לאבד את הכל, כולל את החשק לחיות
עופר שכטר הוא שחקן מעולה, ובתפקידו הדרמתי הראשון בקולנוע, הוא נותן את כל כולו - מקצועית, נפשית ופיזית (לצורך התפקיד השיל ממשקלו הצנום גם כך, כעשרה קילוגרמים). הביצוע של שכטר, כמו גם הסרט עצמו - מעורר התפעלות.
שם תואר: משטרה. במאי: קורנליו פורמבויו (רומניה, 2009)
בגלל נקודת המבט המקורית של הסרט, שמצליחה להעתיק את הצופה אל תוך עולם פנימי מורכב. סרט רומני יפה ומיוחד, אפילו מבריק, שהגיע בדקה ה-91 לפסטיבל, ולכן אינו נכלל בתוכנייה. ללא צל של ספק, זהו פיצוי הולם ובלתי מתוכנן על ביטול ההקרנה של "הערצה", סרטו החדש של אטום אגויאן, שלו רבים חיכו בציפייה.
שם הסרט: "שם תואר: משטרה" לא נבחר בשרירות לב. הסיפור הוא על שוטר שבחר במקצוע הלא נכון. הוא היה צריך להיות סופר, או תסריטאי, או במאי קולנוע. ההתמודדות הנפשית שלו עם משימה משטרתית זוטרה - מעקב אחר סוחר סמים, שמתמודד עם השלכות תפיסתו של העבריין, שתביא להרשעתו של סטלן חביב (ברומניה נשלחים לכלא על עישון ג'וינט) פיוטית ואינטליגנטית, ובעיקר רגישה. וזו נקודת המבט המקורית של הסרט, שמצליחה ללכוד את הצופה אל תוך עולם פנימי מורכב של הדמות הראשית. הסרט איטי מאוד, הסצנות ארוכות מאוד, סטטיות לפרקים, לעתים נראה שבהייה בפינת רחוב או בדמויות היא מוגזמת, ולא מחויבת מבחינה קולנועית, אבל המונוטוניות הזו - ואין זה סנגוריה על הבימאי המוכשר, היא חלק בלתי נפרד מהלך הרוח של השוטר המיוסר.
בעירבון מוגבל
פקד מושחת. במאי: וורנר הרצוג (ארה"ב, 2008)
למה לא? בגלל משחק איום של ניקולאס קייג'. למה כן? בגלל הבמאי.
לא ברור מה עבר בראשו של הבמאי הדגול וורנר הרצוג ("הסיפור המוזר של קספר האוזר", "איש הגריזלי" ורבים וטובים אחרים), כשהחליט ללהק את ניקולאס קייג' האנמי לתפקיד הראשי. התפקיד כתוב כל-כך טוב, הדמות יכולה הייתה להיות מעניינת ומעוררת הזדהות, אלמלא הנוכחות של קייג' ותצוגת המשחק המוגזם שהפגין, אשר לעתים ממש מקשה לשאת את הצפייה. חובבי ניקולאס קייג' ייהנו מאוד מהסרט, חובבי הרצוג ייאלצו לגבש לעצמם גישה: שהדמות הראשית בסרט אינה של בלש משטרה מעוטר, מושחת, ומכור לסמים קשים, אלא שהיא למעשה דמות של שחקן לא טוב, שמתחזה לבלש משטרה. מילים אלו נכתבות בצער, כי אלמלא כשל הליהוק, הסרט יכול היה להיות עוד פיסת אמנות צרופה ברפרטואר הגאוני והמופרע של הבמאי הגרמני, מהבמאים הבודדים בני זמננו המותירים חותם סגנוני המייחד את סרטיהם, ומעניק להם גוון צבע ייחודי. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
