"להסתכל לו בעיניים", צועקת הכותרת של "ידיעות אחרונות" הבוקר מעל צילום קורע לב, ככל הנראה בן עשרים שנה, של רון ארד. ובתחתית השער, הפניה: "מבט עצוב, כתף פצועה: רון ארד שעוד לא ראינו".
ולמרות שמדובר במקרה של אמת בפרסום, שהרי באמת לא ראינו את התמונות הנ"ל, הרי קורא עיתונים ממוצע מכיר טוב מאוד את הסיומת "...שעוד לא ראינו" - זוהי שפת מדורי הרכילות ועמודי החברה ואת השימוש בה שומרים בדרך כלל לאירועים הרי גורל, כמו למשל דוגמנית שמתחתנת או מתגרשת או יולדת או עוברת דירה או קונה אוטו או מחליפה אייליינר של חברה אחת באייליינר של חברה אחרת או מתחילה להגיש פינה ברצועת הבוקר באחד הערוצים. עם כל הכבוד "התמונות שעוד לא ראינו" זה משהו ששומרים לתאומים החדשים של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי (שרק יהיו בריאים, כן?). זה פשוט דוחה, אין מילה אחרת. ובזמן האחרון כל יום בעיתונים שלנו דוחה יותר מקודמו.
ובכלל, מה זה "להסתכל לו בעיניים"? מה מהות הדרישה החדשה שמעלים בפנינו עיתוני ישראל השכם והערב? מה זו השטות הזו במסגרת אנו נדרשים להסתכל בעיניים של כל מני אנשים, שבויים, חיים, מתים או סתם דפוקים? מה הטעם בזה, מלבד סנסציה ומניפולציה זולה? למה אני צריך להסתכל בעיניים של רון ארד או גלעד שליט, מה ייצא להם מזה? ומה יוצא לנו מזה, מלבד קתרזיס זול וחסר משמעות? עשיתי מה ש"ידיעות אחרונות" אמר לי והסתכלתי בעיניים של רון ארד. או.קיי, מה עכשיו?
הרבה פעמים מועלית הדרישה בפניהם של אישי ציבור, שנדרשים על פי העיתון "להסתכל לנו בעיניים" אחרי עוד גניבה או מעשה שחיתות, או מה שיותר עדיף, להסתכל בעיניים של אוכלוסיות כמו ניצולי שואה או נכים או משהו בסגנון הזה. גם כאן השאלה אותה שאלה: מה ייצא לנו מזה שראש הממשלה יסתכל לנו בעיניים, ומה ייצא לו מזה?
ברור שכל ה"להסתכל בעיניים" הזה הוא היפוך של הביטוי המקורי, כמובן. פעם היית אומר למישהו "'סתכל לי בעיניים" כדי להעיד על כנות ויושר, שהרי העיניים הן החלונות לנשמה והן לעולם לא משקרות. מאז התהפכו היוצרות ואנו נדרשים לחפש את האמת בעיניהם של אנשים אחרים, ואף פעם לא מוצאים.
איתן הבר עשה מה שאמרו לו, הסתכל בעיניים של ארד והבין את הכל. "הוא מן הסתם שואל את עצמו מי זה הצלם? לאן יתגלגלו התמונות?", כותב הבר, שבחיי שלא היה לי מושג שהוא קורא מחשבות בצורה טובה כל כך. הוא יכול ללכת לעבוד עם גדי סוקניק. מה עוד ראה הבר בעיניו של ארד: "האם להסתיר את הפציעה ביד?", "האם להעמיד פני גיבור ומאושר?".
קראו בבקשה את המאמר, אם אפשר לקרוא לזה כך, של איתן הבר על ארד הבוקר. מה שהאיש הזה עושה זה פשוט מעשה שלא ייעשה.
ב"מעריב" אותה תמונה, תחת הכותרת הסבירה יותר "תמונת הכישלון שלנו". אבל במאמר הפותח מגיעה יעל פז-מלמד למקומות בהם אפילו איתן הבר לא העז לדרוך. שימו לב: "... אולי מוטב לאמו שכבר איננה בחיים", היא כותבת.
איזה מין אנשים מרשים לעצמם לכתוב משפטים כאלה? איתן הבר ויעל פז-מלמד כנראה כותבים בעיתונים יותר מדי זמן. כנראה שהעופרת עלתה להם לראש והם חושבים שהם אלוהים או משהו: זה קורא מחשבות אדם וצפונות לב וזו מחליטה מי יחיה ומי ימות ומה טוב יותר.
אולי כדאי ששני אלה, הבר ופז-מלמד, יסתכלו לעצמם בעיניים. למעשה, אני מעדיף שהם יתקעו לעצמם סיכה חדה אתם יודעים איפה. אולי זה יוציא מהם את האוויר החם ויוריד את הנפיחות. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
