כמה אני מרוויחה? שלא תדע

היה מפריע לי פחות אם היא היתה שואלת עם כמה אנשים שכבתי, כמה עולה הבית שלי, כמה אני שוקלת או איך אני נפטרת משיער מיותר. כל השאלות האלו נחשבו פעם חצופות עד אימה, אבל עכשיו, בנסיבות המתאימות, יכולות להיות מקובלות באופן גבולי.

אבל לשאול מישהו כמה הוא מרוויח זו שבירת הטאבו האחרון, לפחות בחברה המנומסת בבריטניה וארה"ב. היחיד ששאל אותי שאלה כזו בשנים האחרונות היה הבן שלי, שהיה אז בן שש. עניתי בקרירות "משלמים לי מספיק", וזו היתה תשובה פחות מלאה מזו שעניתי לשאלה מביכה אחרת, איך בא תינוק לעולם.

בדיוק באותו יום בו זכיתי לחקירה הבלתי מעודנת מהקולגה ההיא, קיבלתי מייל מקורא עם הצעה מטרידה אף יותר: שאפרסם את שכרי באינטרנט, ואצטרף לתנועה גלובלית נגד חשאיות השכר. ביוני הוקם אתר www.glassdoor.com, ומאז הוא אסף נתוני שכר מעובדים של 11 אלף חברות במאה מדינות.

מיד נכנסתי לאתר, אך התאכזבתי מעט, כי המשכורות היו אנונימיות והשכר נראה נמוך בצורה מפתיעה. עוזרת לסגן נשיא בג'יי.פי מורגן יכולה להרוויח שכר זעום של 62 אלף דולר בשנה, מה שרומז כך - או שהתואר הזה כה זוטר שהוא יכול לכלול גם מנקי שירותים, או שהם מצהירים רק על חלק מהסך הכל.

"מי מרוויח כמה"

התנועה עוד צעירה, מתפתחת ומלאה באידיאליסטים שמאמינים שחיי העבודה יהיו טובים בהרבה אם אנשים כמוני יפסיקו להיות כה לחוצים, ואם חברות ינהגו בפתיחות לגבי הנושא של "מי מרוויח כמה".

מפעילי האתר טוענים שכדי ששוק העבודה יפעל ביעילות, כל אחד צריך לדעת כמה כל אחד אחר מרוויח. כרגע מנהלים שולטים על המידע הזה, אז הכוח נמצא אצלם. המנהל מחליט כמה לשלם לפי ראות עיניו. השכר לא משקף את האיכות, ואלה שצועקים הכי חזק (לרוב גברים) מקבלים את השכר הכי גבוה.

שקיפות לא רק תהפוך דברים להוגנים יותר. גם הפער בין מרוויחי המשכורות הכי גבוהות למרוויחי המשכורות הכי נמוכות יצטמצם. כך, מרוויחי משכורות גבוהות יהיו חייבים להוכיח שהם ראויים להן. מנהלים יתביישו ליטול משכורות גבוהות באופן משמעותי לעומת שכר ברמה "הגיונית" ו"מתקבלת על הדעת".

לבסוף זה יוביל לסוף הפרנויה, אשר גורמת לכולם לחשוד שהאחרים תמיד מרוויחים יותר מדי. לפי מחקרים, כולנו נוטים להערכת-יתר של שכר הקולגות, כך שבחשיפת האמת תהיה הקלה. גם המוטיבציה תשתפר, כי אם העובדים הכי חרוצים ירוויחו הכי הרבה, האחרים יתאמצו כדי להיות יותר דומים להם.

גורמים סובייקטיביים

העולם הפתוח הזה נשמע נחמד, אבל הוא מבטא פנטזיה. הרעיון הכי מופרך הוא שהשקיפות תביא לריסון השכר בצמרת. תראו מה קרה לשכר המנכ"לים בארה"ב ב-15 השנים מאז שהוא הפך לשקוף: אז מנכ"ל הרוויח בערך פי 70 מעובד ממוצע. היום הוא מרוויח פי 300, וכולם מנסים לזנק מעל עמיתיהם ולהגיע לפסגת הרשימה.

שקיפות היתה הופכת דברים להוגנים יותר לו היה סכום "נכון" שאותו צריכים אנשים להרוויח, אבל זה לא המקרה. שכר תלוי בהרבה גורמים סובייקטיביים, כולל עמדת העובד במו"מ. אם נתוני השכר היו גלויים, מנהלים היו מוצאים תור של עובדים כועסים מחוץ לדלת משרדם, והניסיון לענות על כל כך הרבה שאלות ללא מענה לא היה משאיר לאף אחד זמן לעשות את העבודה עצמה.

חשאיות לא מתאימה רק למנהלים; היא מתאימה גם לעובדים. הסיבה שאנחנו כה רגישים לנושא שכרנו היא לא כי אנו סבורים שדיבור על כסף הוא וולגרי, או כי אנו אוהבים להעמיד פנים שכולנו שווים. התענוג של העשירים הוא לנפנף בכוח הבזבוז שלהם, אך הם מאופקים לגבי יכולת ההשתכרות שלהם. אולי זה כי שכר מקושר לערך, וזה רעיון בעייתי. להצהיר ששכרך נמוך היא פעולה מבישה, כיוון שהיא מעידה שאינך שווה הרבה; גם להצהיר ששכרך גבוה היא פעולה מבישה, כיוון שהיא מעלה השערה אוטומטית ואנושית מאוד שאתה פשוט מתחמן את המערכת, הרי לא יכול להיות שאתה שווה "כל כך הרבה".

אבל יש טיעון טוב יותר נגד השקיפות הזו. זה קשור ליחסיות: שביעות הרצון שלנו משכרנו תלויה בעיקר בכמה מרוויחים האחרים. כמו בקריקטורה הידועה: "אם אינך מוצא דרך לתת לי העלאה, מה לגבי לקצץ במשכורת של פקרסון"?

אני מכירה מישהי שגילתה תוך שיטוט במחשב שלה בעבודה, שיש לה גישה לנתוני השכר של כולם. היא בדקה של אחד או שניים, גילתה שמישהו חסר תועלת מרוויח יותר ממנה, התחילה להרגיש לא טוב, ומחקה את כל הרשימה.

גם אני חשתי בחילה קלה בסיום השיחה עם בעלת הטור. רציתי לומר לה, "תתעסקי בעניינים שלך", אך חששתי שזה יתקבל כהתנשאות בלתי נסבלת. אז גיליתי לה כמה אני מרוויחה, תוך שאני מרגישה מבוישת לגבי הסכום.

"אה", היא אמרה בקלילות, "זה נשמע בסדר", והעירה באגביות ששכרה גבוה ב-10,000 ליש"ט משלי. התוצאה: אני עדיין מרגישה מבוישת, אבל עכשיו אני גם מרגישה מרומה. אולי חוסר ידיעה אינו משהו להתגאות בו, אבל יש בהחלט כמה טיעונים לזכותו. *