חדשות של אתמול

העיתונות היומית במשבר זהות ומי כמו העמוד הראשון, להדגים את זה. אם בעבר הוא הניח בפני קוראו את העולם לארוחת הבוקר, היום המילים נעלמות, התמונות גדלות, והכותרות, אוי הכותרות. שירת הברבור < יואב קרני

הדברים האלה נכתבים בחודש שבו התחילו להיעלם מן הזיכרון השמות ליהמן ברדרס ומריל לינץ'. מי יודע איך ייראו החודש הבא, השבוע הבא, מחר בבוקר.

בנסיבות כל-כך דרמטיות - כאשר 8 טריליון דולר מאיימים להימחק מעושרה הלאומי של ארצות הברית, וכאשר כלל לא ברור אם וול סטריט תהיה אחת מחמש הבורסות החשובות ביותר בעולם לאורך ימים - יהיה קשה לשכנע את הקורא בדרמטיות של החיווי הבא: העמוד הראשון נעלם והולך; במוקדם או במאוחר ייעלמו גם העמודים הבאים; עוד מעט לא יהיו עיתונים, בוודאי לא במובן שהיו, ואולי לא באיזשהו מובן.

הם נעלמים והולכים זה 25 שנה לפחות. קודם כול נעלם הריח. מי שאהב את הריח היה שולף את עיתון הבוקר מן התיבה, ושואף אל קרבו את הניחוח: התערובת המשכרת של נייר זול ושל אותיות העופרת המרוחות עליו. נייר זול במיוחד היה מחייב לקרוא בזהירות מבלי לגעת, מפני שהעיתון היה יורד על הידיים.

אם קריאת העיתון הייתה כמעט עניין של צווארון כחול, הנה יצירת העיתון הייתה שוות ערך של התפלשות בבוץ. אני אינני מתכוון כאן לבוץ מטפורי, אלא כמעט כפשוטו. עורך הלילה היה יורד אל בית הדפוס בסביבות עשר או עשר וחצי, והיה גורר בעקבותיו את שוליותיו (אני הייתי שוליה), והיה מתחיל לקסום קסמים. סיגריה זולה להחריד הייתה נדבקת לשפתו התחתונה, הוא היה רוכן על יריעות העופרת, והיה מתחיל את דיאלוג ההשכבה, השכבת העיתון זאת אומרת, עם המעמד.

כל מי שהיו שם, בייחוד עורך הלילה והמעמד, היו יוצאים שעתיים וחצי אחר כך מפויחים ומעושנים ומחייכים. זה היה אקט של יצירה ואקט של אהבה. קוסם לילה אחד היה אריה ארד ב"דבר". הוא היה עוגב על העופרת, מלטף אותה, מדבר על לבה, מפיח בה רוח של התלהבות גם כאשר סביבו הייתה שורה רוח הנכאים של עיתון המסתיים והולך.

העמוד הראשון היה גלריה של 24 השעות האחרונות. אנשים שאהבו לקרוא עמודים ראשונים היו יכולים למצוא בו די חומר לארוחת בוקר ארוכה מאוד. קוסם הלילה היה צריך להחליט על המינון: הארץ וחו"ל, פוליטיקה וכלכלה, חיים ותרבות, קוריוז קטן, צילום מסיח דעת לצד צילום מיישב דעת, עובדות לצד פרשנות, ידיעות מקוריות לצד סוכנויות, ידיעות שידגדגו את הנחיריים לצד ידיעות שיכווצו את גביני העיניים. עשר או 12 ידיעות בעמוד הראשון היו סבירות בהחלט. סוף-סוף, זה העמוד הראשון. בשביל מה נחוץ עמוד ראשון, אם הוא נראה בדיוק כמו כל עמוד אחר?

זו לא הייתה תוצאה של פילוסופיה, או של העזה. זה היה מובן מאליו, צורך של בני הדור שהיה מגלה את 24 השעות הקודמות בעיתון הבוקר שלו מאין לו מקורות אחרים של חדשות. אבל זו לא הייתה רק פונקציה של חוסר תחרות. אמנה תקשורתית הייתה כרותה בין הספק לצרכן: העמוד הראשון נועד להעניק פרמטרים ועוגן, בעמוד הראשון השתקפה הפרספקטיבה המצטברת של מי שהתפרנסו מהתבוננות בעולם. אידיאלית, העמוד הראשון לא נועד להגיד לקוראיו איך לחשוב, אלא להעניק להם די עובדות כדי לחשוב.

להרוג אותו ברכות

עוד לפני עשרים שנה אמר עורך "הניו יורק טיימס", מקס פרנקל, כי קורא ממוצע של עיתונו מקדיש לו בסביבות עשרים או 25 דקות ביום, ואם הקורא עוצר פעם אחת לפחות כדי לקרוא מה שמתחת לכותרת, הוא, פרנקל, בא על שכרו. זה היה אמנם לאחר כניסת הטלוויזיה בכבלים, אבל זה היה הרבה לפני שמישהו העלה את האינטרנט על דעתו. אם "הניו יורק טיימס" הסכים להסתפק ב-25 דקות, לאיש לא הייתה הזכות לצפות ליותר.

העמוד הראשון התנסה אז בעוויתות התמורה הראשונות. באמצע שנות ה-80 פשטה השמועה על ניסיון לא-קונבנציונלי של עיתון בעיר שדה מרוחקת, אלבוקרקי, ניו מקסיקו, שהתחיל לפרסם לא-חדשות בעמודו הראשון. זאת אומרת, במקום "חדשות קשות" הוא התחיל לפרסם "חדשות רכות"; במקום להקדיש את העמוד הראשון ל-24 השעות האחרונות, הוא טפטף אל תוכו סיפורים על החיים, מהם חשובים כשלעצמם, מהם לא כל-כך חשובים.

זה עורר תרעומת ודאגה. אני כשלעצמי חשבתי שאין מה לדאוג. כאשר שאלו לדעתי הייתי אומר שזה רעיון מצוין גם בשביל עיתונים ישראליים. אין הכרח לגדוש את ארוחת הבוקר בפוליטיקה, בדיפלומטיה או בפיננסים. אפשר גם לקרוא על ספר או על סרט, או על ויכוח מדעי, או על ארכיאולוגיה, או על מוזיקת רוק, או על כל עניין אחר שאין הכרח לדעת. החדשות ה"קשות" נהיו קשות קצת יותר מדי, ופיטמו את הנירוזה הטבעית של קוראיהן.

טעיתי. לא ידעתי שקרב ניטש כאן על עצם מקומן של חדשות, ולימים על עצם מקומו של עיתון במינון החדשות. על "עיתון אלקטרוני" דיברו כבר אז די הרבה שנים - עיתון שתוכנו ירצד על לוח דקיק, כל-כך דקיק שיהיה אפשר לקפל אותו, ולא יהיה צריך להחליף אותו מפני שהוא יתחלף מאליו. אבל מי היה יכול להניח שהעיתון האלקטרוני יהיה גמיש במידה כזאת שכל אחד מקוראיו יוכל להחליט לא רק מה אין טעם לקרוא בו, אלא מה אין טעם לכתוב בו.

זה הבדל חשוב. "אין טעם לקרוא" עדיף על "אין טעם לכתוב" (או "אין טעם לכלול" בדור שבו הכול מוזמנים למנן בעצמם, מה שקוראים באנגלית Customization).

שקיעתה של הזריחה

המינון האינטנסיבי של העמוד הראשון העניק לקורא את האפשרות להציץ דרך כל מיני חרכים. חרך שלא היה מלכתחילה כמובן לא יהיה נתון להצצה. העמוד הראשון לא היה מוכרח להתכווץ לממדי דמיונו של קורא יחיד, או לחפוף לחלוטין את תחומי העניין הפעילים שלו. עמוד של חרכים היה עמוד של פוטנציאל בן מימוש, הוא היה הזמנה, הוא היה אוסף של הקנטות ושל דגדוגים. העמוד הראשון הקלאסי היה יכול לשמש סותרן (אנטידוט) לנטיית ההתמחות הגוברת של זמננו. לעתים קרובות, הצלחה מקצועית מחייבת אנשים לדעת הרבה מאוד על מעט מאוד. העמוד הראשון היה יכול להציע את ההפך: מעט מאוד על הרבה מאוד.

שקיעתו של העמוד הראשון הקלאסי היא כמעט אוניברסלית. באירופה ובחלקים של אמריקה הלטינית הריסת העמוד הראשון היא תפיסתית וגם פיזית. בזה אחר זה, עיתונים בבריטניה, למשל, כיווצו את ממדי העמודים הראשונים שלהם לממדי טבלואיד או מה שקוראים "ברלינר" (גדול במקצת מטבלואיד).

אפילו בעמוד הזה אפשר עדיין לגוון, כפי שהראה במשך שנים עיתון האיכות הספרדי "אל פאיס". אבל הטבלואידיזציה בבריטניה לא הייתה רק העדפת פורמט. היא נועדה להדיח את העמוד הראשון מן המעמד הגנרליסטי שלו. בכמה מקרים, העמוד הראשון של עיתון האיכות האירופי נעשה שווה ערך של מגזין, בכמה מקרים הוא הרחיק לכת אפילו יותר, ונעשה פאמפלט, כרוז תעמולה פוליטי.

אינני מדבר כאן על הטבלואידים הוותיקים, אלה שדוברי העברית המודרנית המציאו בשבילם את המושג הלא-אסתטי "צהובונים" (אגב, הם היו צהובים הרבה לפני שנעשו טבלואידים). כאן מדובר בטובי העיתונים: ב"גארדיאן", ב"טיימס", ב"אינדפנדנט" של לונדון; ב"ליבראסיון" של פריז; גם בעיתונים ידועים פחות, באוסטריה, בהולנד, בבלגיה. ה"וול סטריט ג'רנל" התכווץ לממדי כמעט-טבלואיד בשנה שעברה (קוראיו באירופה ובאסיה קיבלו אותו בפורמט הזה עוד קודם). אבל קצת קשה לכלול אותו בין הורגי העמוד הראשון, מפני שעמודו הראשון היה תמיד אידיוסינקראטי, תערובת של רציני ואנקדוטי, בטיפוגרפיה מיושנת במיוחד של טורים ארוכים, כותרות זעירות, ללא צילומים.

אפילו שם העיתון נעלם

העיתונות האמריקאית לא נטתה מעולם אל הטבלואידי. יש בארצות הברית בערך 1,450 עיתונים יומיים (stateofthenewsmedia.org). בערך 300 מציגים מדי יום את עמודיהם הראשונים באתר הרשת המצוין newseum.org. בקושי 5% מהם טבלואידים. מן העיתונים המשרתים ערים גדולות יש שני טבלואידים בניו יורק, אחד בלונג איילנד, אחד בשיקגו, אחד בבוסטון, אחד בפילדלפיה, אחד בדנבר, אחד בלוס אנג'לס, אחד בסן פרנסיסקו. לא כללתי בחישוב הזה עיתונים המחולקים חינם, שכבודם בהחלט במקומו מונח.

אבל היעדר הפורמט הקטן אינו מפריע לשורה של עיתונים אמריקאיים לעסוק בהקטנה למעשה של עמודיהם הראשונים. עיתוניה של קבוצת "טריביון", שבראשה עומד סם זל (ראו הראיון עימו בעמודים הקודמים), הם עכשיו החלוצים ההולכים לפני המחנה. התחכמויות גרפיות, אסתטיות כשלעצמן, מצמצמות את השטח הניתן לטקסט בעמוד הראשון לממדי טבלואיד ופחות.

המנוסה מפני העמוד הראשון מעוררת אצלי מידה של סימפטיה. בני דורי גדלו על ברכי המעשייה הנפלאה בדילמה של דויד זכאי, מעורכי הלילה הראשונים של העיתונות העברית. אי-שם בשנות ה-30 או ה-40, זכאי היה צריך להחליט איזו מן הידיעות החשובות מאוד תתנוסס בראש העמוד הראשון של "דבר". הוא כל-כך התקשה, עד שנתן את הכותרת "העולם כמרקחה".

העולם באמת כמרקחה, לעתים די קרובות. גיבור המעשייה הזו - שלפי הידוע לי מעולם לא הכחיש אותה - אבד עצות בהתבוננו בגיליון הנייר העצום המונח לפניו. מי הוא, דויד זכאי, בן תמותה, שיחליט בשביל הקורא מה מ-15 המברקים הבאים הוא החשוב ביותר?

פעם, אגב, באמת לא היה עמוד ראשון. הוא היה מכוסה מודעות קטנות. ה"טיימס" של לונדון, לפנים העיתון המהולל ביותר עלי אדמות, התמיד במסורת הזו עד אמצע שנות ה-60. עיתון המתחיל בעמוד השני מטיל אחריות הרבה יותר קטנה על מנסחי הכותרות שלו. על הקורא הייתה מוטלת המשימה למצוא את הידיעות החשובות, ללא רמזים של כותרת או של מיקום. לא תמיד זה היה קל. למשל, מסופר על "טיימס" כי ב-1815 הוא דיווח על תבוסת נפוליאון בווטרלו בידיעה קצרה בתחתית העמוד השמיני.

יש משהו אטרקטיבי בנוסחה הזו, הסומכת על שיפוטו של הקורא. משהו מעין "פרסים יוגרלו בין מוצאי הכותרת הראשית שלנו". לרוע המזל זה לא עובד ברוב קבוצות המיקוד, שמו"לים משלמים בשבילן הרבה כסף כדי לדעת מה חושב הקורא הממוצע.

בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ"

המנוסה מן העמוד הראשון בעיתונות הישראלית קשורה כמובן בעליית "ידיעות אחרונות" ובשקיעתם של כל השאר. אפיזודה נשכחת - ואפילו מוכחשת - היא הטבלואידיזציה המלאה של "הארץ". זה קרה, אם אינני טועה, ב-1983. בית הדפוס של "הארץ" יצא מכלל פעולה לזמן די ארוך, והיה צריך להדפיס את העיתון בבית דפוס אחר. המכונות הפנויות היחידות אפשרו הדפסה בעמודי טבלואיד, חצי גודלם של עמודי "הארץ". במשך כמה שבועות "הארץ" היה בגודלו של "ידיעות".

קוראי "הארץ" לא אהבו את הסידור הזה. הם לא הכירו את עיתונם. ללמדך שהרגלי קריאה אינם תלויים רק בטקסט, או בכותב. הם תלויים אולי עוד יותר בפורמט. הצעה לניסוי עיתונאי בתנאי מעבדה: תנו-נא את מלוא הטקסט של "ידיעות" לקבוצת סטודנטים בחוג לתקשורת, והטילו עליהם לעמד אותו בתבנית של "הארץ"; קחו-נא את הטקסט של "הארץ", והטילו עליהם לצקת אותו לתבנית של "ידיעות". היהיה אפשר להבדיל? היהיה אפשר למכור את "הארץ" מחופש ל"ידיעות" באותם הקיוסקים? היהיה אפשר לחלק את "ידיעות" מחופש ל"הארץ" לאותם הפרופסורים ברחביה? אני, אגב, חושב שכן. אבל 1983 הייתה קצת יותר מדי מוקדמת בשביל מנוסה מן העמוד הראשון.

שלוש שנים אחר כך, "הארץ" שכר את שירותיו של עורך החדשות הטוב ביותר בעיתונות הישראלית, משה ורדי, שנסיבות אישיות ומקצועיות הוציאו אותו לזמן קצר מ"ידיעות". זה היה שידוך מפתיע, מפני שוורדי היה אלוף העיתונות העממית, ובתור שכזה - אחד משושביני ההצלחה שלה. לא היה אפשר להעלות על הדעת ש"הארץ" ילמד את ורדי איך לערוך; ורדי הוא שעמד ללמד את "הארץ".

ולמד לימד. הוא לקח את העמוד הראשון הענקי ההוא, והתחיל לכווץ אותו. מאחר שלא יכול היה, כמובן, לגעת בגודלו הפיזי, הוא קירב אותו כדי נגיעה אל הדגם של "ידיעות אחרונות" בימי שישי: עם כותרות ענקיות שחישבו להישפך מתוך העמוד. "הארץ" היה זקוק לטלטלה, אבל אפילו 1986 הייתה מוקדמת קצת יותר מדי בשבילו. ורדי עצמו חזר עד מהרה אל "ידיעות" כעורך, ו"הארץ" חזר אל שנים ארוכות של פסיחה על שתי הסעיפים.

ורדי היה מעריץ גדול של העיתונות העממית הבריטית. אני חושב שבצדק. על העיתונות הזו אומרים שעורכיה הם האשפים האמיתיים. עיתון רציני קל לערוך, מפני שיש לו קריטריונים ברורים ועכבות מובנות. עיתון עממי מצריך יצירתיות בלתי פוסקת, דמיון והעזה. מה טוב אילו היה אפשר לזווג את העכבות עם ההעזה, את העניבה עם הג'ינס.

את זה אפשר למצוא יותר בעיתונים קונטיננטליים, בצרפת, באיטליה, במידה פחותה בגרמניה, אפילו בפראג ובוורשה. זה משהו שעיתוני רשת שוקן הכניסו לזירה הישראלית בתחילת שנות ה-80, ימי הזוהר של "העיר" ושל "כל העיר", בהשראתם של חנוך מרמרי ושל יוסי קליין, של מאיר שניצר ושל יואל אסתרון. זה משהו שנוסה במידות משתנות של הצלחה ב"חדשות", אשר זיווג את הטבלואידי עם האורבני-אלגנטי-בוהמייני.

מגזין יומי במקום עיתון יומי

יידרשו עוד הרבה שנים לפני ש"הארץ" יעז להתחיל את המנוסה מן העמוד הראשון. אבל היא עומדת עכשיו בעיצומה, והיא מתפתחת בהצלחה. ל"הארץ" אין עוד עמוד חדשות, יש לו שער. נעים להתבונן בשער הזה, הוא עשוי בדרך כלל בחן ובטעם. אבל הוא התנער מכל יומרה להעניק לקורא את המינון של 24 השעות האחרונות, את העולם-לארוחת-הבוקר.

תייקתי את גיליון "הארץ" מ-21 באפריל 2008. זה היה יום שני בשבוע, ועל-פני העמוד הענקי היו ארבעה אלמנטים: ידיעה ראשית על הגבלת המעבר של סחורות לעזה, לצידה פרשנות על החמאס, למטה משמאל הייתה ידיעה על מותו של איש התיאטרון ניסן נתיב, ומצד ימין למטה הייתה כתבה על הודו, שהתחילה במלים "כבר יותר מ-30 שנים שמינה קמינאקאן חיה בחדרון קטן עם כל משפחתה. בשיא הצפיפות נדחקו כל השבעה בתשעת המטרים הרבועים של הבית. עכשיו הם רק חמישה - מינה, בת 48 , בעלה ושלושת ילדיהם שטרם עזבו את הבית".

אני מעריץ את נכונותם של עורכי "הארץ" לפרסם רשימה על חיי הודים עניים בעמוד הראשון שלהם, באמת. אבל נפל דבר בתולדותיו של העיתון: הוא הפך למגזין יומי. זאת אינה ביקורת. עיתונים טובים לוחמים על עצם שיורם בכל העולם המפותח. לפעמים זו מלחמת גבורה. זו בוודאי מלחמה שניצחון בה ישרת את האינטרסים של הציבור. שיור מחייב שינויים רדיקליים של תפיסה. אם צריך להרוג את העמוד הראשון כדי להציל את העמודים שאחריו, אני בעד.

מה חבל שלא יהיו עוד עיתונים. זה לא כבר, בהזדמנות חברתית אחת, הוצג לפניי בן של מכרים, איש חמודות, סטודנט מבריק למדעים באוניברסיטה אמריקאית שעתיד גדול לפניו. הוא הפציר באמו לחתום בשבילו מינוי על "הניו יורק טיימס". היא חתמה. שבוע אחד אחר כך הוא ביקש שהיא תבטל את המינוי. לא נעים לו, הוא אמר. הוא הסטודנט היחיד במעונות המקבל עיתון מודפס בבוקר. חושבים עליו שהוא קצת תמהוני.

לחצתי את ידו. הוא אמר בנימוס שהוא שמע את שמי מפי אמו. "שמעתי שיש לך בלוג", הוא אמר. **