שלא ידבק בהם רביבו

"עיתונאי", למשל, חייב לספר לקוראיו את כל הידוע לו, נקודה. ואסור לו לשווק מוצרים, גם לא מכניסי ממון רב, בכל אופן וצורה. "רגולטור" חייב לפקח על הוראת החוק, וזהו. לאכוף. לא לסגור דיל. "דוקומנטרי" זה לא אופירה אסייג עם רביבו על שפת הבריכה. זה רק סוף הסרט. אחרי שסיפרה על דמותו של העבריין המאיים, ומה הוא אומר, ועל מה כל העניין, ומה דעת המשטרה, ואיך אפשר שבישראל 2009 עבריין יוציא לגלות מישהו בכלל, שלא לדבר על חיים רביבו. את כל הפירוט הזה היה סרט דוקומנטרי אמור להכיל, ורק בסוף, אם אופירה תתעקש, טעימה מן ההתקרצצות החמימה.

ועוד נתון חד ובהיר: תיאור פני המציאות זו חובה של מערכת תקשורת, אם לא זכות גדולה. חובה בסיסית, מהותית, מובנית, שאיש לא רשאי להפר. גם בעלי השררה או הממון או החולקים בשלטון אינם יכולים להפר את החובה, על אחת כמה וכמה שליחיהם. משום כך, בין היתר, היא אפילו כתובה, החובה, בחוק הרשות השנייה. בגלל החשיבות הגדולה שבתיאור המציאות, ומשום שכבר אז היה חשש שיש מי שלא ירצה בכך.

חוזרים לתעלה

תיאור פני המציאות נתקל כבר שנים רבות במכשולים מסוגים שונים. ערב מלחמת יום כיפור ב-1973 העביר יעקב ארז, עיתונאי "מעריב", ידיעה המדווחת על התקבצות גדולה של כוחות מצריים בתעלה. הידיעה צונזרה. מערכת "מעריב" קיבלה את דין הצנזור. רק כשחזרנו מאותה מלחמה, סופרים את מתינו וצווחים מכאב, שמענו על כך. ומאז, ככל שאני זוכר, אנחנו נלחמים על הצגת המציאות בכלי התקשורת כפי שהיא. עם הצנזורה הסתדרנו לבסוף, גם בעזרת בג"ץ, עם הפוליטיקאים מצאנו דרך, עם הביטחון למינהו הגענו להבנה משותפת. רק עם הכסף ונציגיו אנחנו נופלים, כישלון אחרי כישלון.

המערכה הנוכחית בין ההון לעיתונות מתרחשת על המשבצת הדוקומנטרית. זו רק מערכה אחת, וכשזו תסתיים תתחלנה אלף אחרות, אבל יש בה כדי להבהיר את כל היתר, חוץ מזה שהיא קרובה לליבי. הגעתי לדוקומנטרי כעיתונאי. כמעט כהמשך ישיר, ועל פי ההנחיה המובילה במעשה העיתונות, שיש לספר ולתאר לציבור מה קורה סביבו, בכל דרך.

תמיד היה קשה לספר כאן את כל האמת. לאחרונה, קשה מתמיד. בשנה האחרונה נמצא כבר חוסרים כבדים בתיאור האקטואליה על המסך. בתיאור המציאות כפשוטה, בדרכי הבעה טלוויזיוניות שונות. אופן הביטוי אינו מהותי לענייננו, רק התוצאה. תצוגה מלאה של המציאות.

חומת וול סטריט של התקשורת

למשל, מה קרה באמת ללב לבייב? הסיפור המלא, כל התהליך, כולל היציאה החפוזה ללונדון, מה נדפק שם? למה? האם מדובר בשיגעון של אדם אחד? בטעויות של יוהרה? או במצב כללי? ומה ניתן ללמוד מסיפורו עלינו? על חלוקת אשראי? או מסיפורו של יצחק תשובה בדלק נדל"ן? או מדבריו של רוני בר-און, על הלחצים שהופעלו עליו כדי לתמוך בטייקונים? ואיך התכוננו כאן, באוצר ובממשלה, לסערה הכלכלית? האם נערכו בכלל? ואם כן, האם ידעו לקבל את הרעה?

כאשר רוב התקשורת העולמית כבר חיברה בין "המפוטר החדש" בניו יורק לבין "מקבל העבודה" החדש בהודו, הציגו משפחות, תיארו ולימדו כיצד נראית בעיית האבטלה בשני המקומות, כיצד נוצרה, מה מחירה, ומה נעשה עד כה כדי לצאת מן המערבולת, צילמו וערכו והפיצו דוקומנטרי מאלף ומבהיר עד תום, אנחנו עוד עוסקים כאן בשאלה על מיסוי קרנות ההשתלמות. שנה בתוך המשבר, ואנחנו עדיין עם ידיעות בנות 30 עד 60 שניות, קצת שטרסלר ששמענו גם ברדיו או קראנו בעיתון, ודיווח על תנודות היום בוול סטריט. זה כמובן לא "הסיפור". וגם לא תמונת מצב. זה סתם.

מדוע המסך המסחרי אינו מציג היום סיפור "דוקומנטרי" שכזה? מפני שאיש לא עבד על כך. מדוע? משום שאינו מעניין? משום שאין צופים הרוצים לצפות בו? לא. רק משום שאין קונה. מי הקונה? שלושה בלבד, מנכ"לי החברות. ומדוע אין קונה? מפני שהקניינים לא מעוניינים בסחורה. למה? בגלל שהיא "יקרה יחסית", לפי רייטינג פר דולר, מייצרת במערכת אי שקט, עלולה לעורר בעיות, מי צריך את זה בכלל.

ומדוע אנחנו מתעקשים על כל החומרים האלה דווקא במסך הקטן, דווקא בערוצים המסחריים? מדוע אנחנו כופים עליהם תוכן? משום שהם צינור המידע העיקרי בישראל. לא מונופול, במובן החוקי, אבל מפיצי המידע המרכזיים, מתארי המציאות המובילים והמכריעים. וזו גם הסיבה שבגללה חויבו, בין היתר, במיפרט מדוקדק של סרטים מתארי-מציאות, לפי מחירי עלות ועקרונות, במחירון פיקס, לפי דולר, ובמתווה סגור. לא חויבו. קיבלו על עצמם את ההתחייבות, בתמורה לזיכיון.

סיפור גירושיו של אייל גולן מאילנית לוי, עם כל הכבוד, זה לא סרט דוקומנטרי, אמרתי לנורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה. "זה כן", היא ענתה. זה לא, עניתי, והתחלתי להסביר. "לפי היועצים המשפטיים שלי", היא קטעה, "זה כן דוקומנטרי".

היועצים המשפטיים אישרו. היועצים המשפטיים שאישרו הגיבו לדרישת היועצים המשפטיים שדרשו לאשר וכך הלאה. בסוף הסיפור, הזכיינים חתכו ז'אנר שלם מחוץ למפעל, משום שלא הרוויח את כל הכסף הרצוי ביחס להשקעה ויצר תזוזה עצבנית בין ראשי המערכת. עסקית זה אכן מהלך הגיוני. במקרה שלנו, קוראים לפס הייצור דוקומנטרי. הוא מחזיק כ-2,500 עובדים ישירים, להערכתי, כפול מכך במעגלים הרחוקים, ועוד דבר אחד קטן. את האמת שלא תראו. *