המלך והדוכס הקטן

כשאזל רצונו הטוב של סטאלין, והוא התחיל לתכנן פתרון סופי לשאלה היהודית, נולדה מלחמת אלג'יריה - והפכה את צרפת לבעלת בריתנו במאבק נגד הלאומיות הערבית. ארצות הברית עמדה מנגד. היא אפילו ניסתה להתחרות בברית המועצות על חסדי גמאל עבד א-נאצר.

ביקורו הראשון של מזכיר מדינה אמריקאי בישראל, ב-1953, היה מאורע מפחיד למדי. ג'ון פוסטר דאלס מיעט לחייך, ודיווח אחר כך כי מצא את ישראל פרנואידית. נשיאו, דוואייט אייזנהאור, משך את ישראל בשערות לאחר שכבשה את חצי האי סיני, בסוף 1956. הוא לא הרשה לחזון "מלכות ישראל השלישית" של בן-גוריון להאריך יותר מכמה לילות.

נשיאים אמריקאיים העדיפו להימנע מלארח ראשי ממשלות ישראליים בבית הלבן. לינדון ג'ונסון היה הראשון שאירח רשמית. יחסי ידידות נקשרו בינו ובין לוי אשכול. בתחילת השנה ניתן פומבי לסרטי ההקלטה הסודיים של ג'ונסון מזמן מלחמת ששת הימים. ב-25 ביוני 1967 הוא נשמע מספר על פגישתו עם ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. "הוא לא יכול להבין מדוע זה נרצה לתמוך בשלושה מיליון יהודים, כאשר יש מאה מיליון ערבים", אמר ג'ונסון. "אני אמרתי לו שהמספרים אינם קובעים מי צודק".*

צמחו לו כנפיים של גואל

איזה מזל היה לנו. מי יודע מה היה קורה אלמלא היה ג'ונסון בבית הלבן, בדיוק כאשר שארל דה-גול החליט שישראל אינה עוד בעלת ברית או אפילו ידידה. סקייהוק ופאנטום החליפו את המיסטר ואת המיראז'. ריצ'רד ניקסון היה הרבה פחות להוט לחמש את ישראל. הוא פיתח נוסחה מעצבנת, שלפיה ישראל תקבל מטוס חדש במקום כל מטוס שהיא תאבד. אבל כשבאה שעת המבחן, כמעט-תבוסה בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים, לניקסון הלא-ידידותי צמחו כנפיים של גואל.

מאותו זמן ואילך לא היו עוד סוויצ'ים. ישראל פלרטטה עם כל מיני שותפים סודיים - עם איראן של השאה, עם טורקיה, עם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד, עם סין - אבל תחליף לאמריקה לא היה. מפעם לפעם, ראשי ממשלות ישראליים הרגישו מחויבים להכריז עצמאות. יצחק רבין דחה את הסדר הביניים עם מצרים מתוצרת הנרי קיסינג'ר, במארס 1975. ד"ר קיסינג'ר נסע לוושינגטון, ויעץ לנשיא ג'רלד פורד להודיע על "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל. חצי שנה אחר כך חתם רבין על ההסכם, כמעט ללא שינויים. ההערכה מחדש הוערכה מחדש.

ב-1981 נקלע מנחם בגין לעימות פומבי עם שר ההגנה של ארצות הברית, קספר וויינברגר, על עניין הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. בערך בזמן ההוא - אני מסתמך כאן על זיכרוני - מר בגין זימן את שגריר ארצות הברית בישראל, סם לואיס האגדי, ויצא מכליו. "ישראל אינה רפובליקת בננה", הוא הכריז.*

כן, ככה זה עם מנהיגים של ארצות קטנות, או קטנטנות. הם מתקשים להשלים עם הגודל. הם צריכים זריקת אדרנלין תקופתית. המבחן מגיע כאשר מנהיג הקטנה עולה לרגל אל מנהיג הגדולה: האם הוא מצליח להשאיר בבית את מה שהיוונים העתיקים קראו "היבריס", זאת אומרת גאווה ריקה המביאה את בעליה להתנשאות, או למרד נגד האלים? כל-כך הרבה תלוי בזה.*

"אין הוא רוצה בידיד"

אליוט אייבראמס, שהיה הממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של ג'ורג' דאבליו בוש, השיא כמה עצות לבנימין נתניהו בסוף השבוע שעבר. במסה מרתקת ב"וול סטריט ג'רנל", אייבראמס, אינטלקטואל מן "השמרנים החדשים" הכבר-לא-כל-כך-חדשים, כתב כי "למר נתניהו, חשוב לכונן יחסים אישיים עם מר אובמה - אבל אפשר שמר אובמה ירגיש כי אין הוא רוצה במר נתניהו כידיד".

מר אייבראמס נחשב פעם לבעל פוטנציאל של מזכיר מדינה, והכיר את מר נתניהו עוד כשהיה ציר בוושינגטון, לפני 25 שנה. הפרו-ישראליות שלו עמוקה ורבת שנים. הוא משאיל לנו את חוכמתו ואת ניסיונו. "האדונים אובמה ונתניהו יגיעו אל הפגישה מורעלים למחצה זה כלפי זה. אפשר שלמר נתניהו נאמר כי מר אובמה הוא חלש ונאיבי (...) ואפשר כי למר אובמה נאמר שמר נתניהו הוא 'ימני' (...) תכססן שאינו ראוי לאמון, ולפיכך יש לדחוף אותו בחוזקה כדי שיהיה 'תהליך שלום'".

עורכי הוול סטריט ג'רנל קישטו את מסת אייבראמס באיורים מתולדות הדיפלומטיה האישית: רוזוולט וצ'רצ'יל, 1941; קנדי וחרושצ'וב, 1961; ג'ורג' דאבליו ופוטין, 2001; והמלך הנרי השמיני עם מלך צרפת פרנסוא הראשון, ב-1520 ומשהו.

אני חושב שהם טועים. אין סימטריה כלשהי בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל. הייתי מציע להם איור של מלך בימי הביניים, המקבל את פני הווסל שלו. היו אגב וסלים חזקים מאוד, לפעמים חזקים מאדוניהם המלך. אבל אינני מתכוון אליהם. אני מעדיף דוכס קטן עם טירה מבוצרת יפה בראש איזו גבעה בנורמנדיה או באנז'ו, לפי בחירתכם. רוב הדוכסים לא יחזיקו מעמד. סוף המשטר הפיאודלי יטאטא את האוטונומיות שלהם. יישארו רק אלה שייזהרו, ושיכירו את מגבלות כוחם.

הרושם הרע של 1996

אינני שותף לחששות (או למשאלות הלב, אצל אחדים) שמשבר דרמטי ממשמש ובא ביחסים עם ארצות הברית. אבל משבר לא-דרמטי כבר התחיל. מהירות הידרדרותו, או תקנתו, אינה תלויה רק ב"כימיה" בין ראש הממשלה ובין הנשיא. אבל מה מאוד ראוי לקוות שמר נתניהו יעיין בעצותיו של אליוט אייבראמס, וגם שייזכר בהתנהגותו שלו בפגישה הראשונה עם ביל קלינטון, כמעט לפני 13 שנה. הוא עשה אז רושם רע מאוד, והדי הרושם הזה נשמעים גם כיום בוושינגטון, בייחוד בין ותיקי ממשל קלינטון.

מוטב לזכור כי נשיאים אמריקאיים אינם מצפים מאורחיהם להתנהג כאמריקאים, או לדבר אנגלית אמריקאית, או לשזור את שיגם ואת שיחם בפולקלוריזמים אמריקאיים. נשיאים יודעים שאורחיהם הזרים אינם אמריקאים. בדרך כלל.

מר נתניהו מרגיש שכובד ההיסטוריה היהודית מעיק עכשיו על כתפיו. הוא נוסע לדבר על עצם השיור הלאומי. היוכל לדבר בעצב מינורי ובמידה של ספק עצמי? חזקה על ברק אובמה שלא יתרשם מחיוויים דרמטיים. אין זה מן הנמנע שהוא לא יסכים כי לישראל יש הרשות לעשות כל מה שהיא רוצה לטובת ביטחונה.

לך לשלום, וסל גאה, וזכור שלמלך יש כתר, ולך יש רק טירה קטנה.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com