אקסטרה סמול

אני כותב את הטור הזה תחת הרושם של הידיעות הראשונות על תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי: קונטרה-אינטואיטיביות, זאת אומרת מנוגדות לציפיות הטבעיות, גם אם לא בלתי חזויות. המשבר הגדול ביותר של השיטה הקפיטליסטית זה 75 שנה היה מוכרח להניב הצבעת מחאה. דרכה של מחאה שהיא מופנית כלפי מפלגות שלטון, אלא מה. אבל כאשר מובאש ריחו של הקפיטליזם היה מותר לצפות שיתחזק השמאל, קיצוני או לא קיצוני. ההפך מזה קרה. כשלעצמן, הבחירות האלה היו מרשימות למדי. מעולם לא נערכו בחירות ב-27 ארצות כמעט בעת ובעונה אחת. רק 40% מן האירופים טרחו להצביע. זה ביטוי לא מוצדק של אדישות, מפני שלפרלמנט יש השפעה ניכרת על חייהם של בני אדם.*

בחירות כאלה מעניקות הזדמנות לבוחרים להיפרע מן הפוליטיקאים שלהם. בעיקרן הן בעצם 27 בחירות נפרדות. ראש ממשלת בריטניה אינו נואם בעצרות בחירות בפולין או בסלובניה. ממילא הנטייה היא לייחס את תוצאותיהן לעניינים מקומיים. אחת היא לבוחרת המאוכזבת, או הנפחדת, אם ממשלתה היא אדומה או ורודה או כחולה או ירוקה. אם המטבע מתמוטט, אם האבטלה גואה, אם החסכונות התאדו, הבוחרת תעניש את האחראים.

ואמנם מצביעים פנו עורף למפלגות שלטון, אבל לא לכולן. בדרך כלל הם העדיפו להעניש מפלגות שמאל, או מרכז-שמאל. ההפרשים היו דרמטיים. בגרמניה, בצרפת ובבריטניה, מפלגות הנוטות ימינה קיבלו כמעט פי שניים יותר קולות ממפלגות הנוטות שמאלה. הבוחר הצרפתי העניש דווקא את האופוזיציה. הבוחר הגרמני העניש את הימין אשר בקואליציה, אבל הרבה-הרבה פחות ממה שהעניש את השמאל באותה הקואליציה עצמה.

מרחץ דמים בבריטניה

בבריטניה התחולל מרחץ דמים. מפלגת הלייבור התרסקה. באזורים אחדים של בריטניה הלייבור צנח למקום הרביעי. השמרנים שבאופוזיציה נמצאים עכשיו בדרך הכמעט-ודאית לשלטון (הבחירות לפרלמנט בלונדון יצטרכו להתקיים בתוך שנה ופחות). אבל מצביעי הלייבור לא ערקו לשמרנים. הנשכרים מירידת הלייבור נמצאים בימין האנטי-אירופי, או אפילו בימין הגזעני.

באיטליה, ראש הממשלה ברלוסקוני, להטוטן פוליטי מן המעלה הראשונה, ניצח בהפרש משכנע - וחזר והראה עד כמה האיטלקים אינם מתעניינים בחולשותיו האישיות השערורייתיות. שותפה זוטרה שלו, "הליגה הצפונית", הקרובה מאוד לגבול בין ימין לימין קיצוני, כמעט הכפילה את כוחה.*באיטליה הייתה פעם המפלגה הקומוניסטית החזקה ביותר במערב הדמוקרטי. לפני 35 שנה היא נהנתה מתמיכה של שליש הבוחרים, לפעמים יותר. היא התפרקה זה כבר, אבל מפלגה קומוניסטית "לא מתוקנת", שקמה על הריסותיה, הובסה השבוע ללא תנאי. מערך "אנטי קפיטליסטי" בינה ובין שרידים של המפלגה הסוציאליסטית קיבל אולי 3% מהקולות (מניין לא סופי, נכון ליום שני בבוקר).

מפלגת שמאל רדיקלית בצרפת, עם לוויות-חן טרוצקיסטיות, ועם מנהיג צעיר וכריזמטי, קיבלה פחות קולות מן החזית הלאומית הגזענית של ז'אן מארי לה פן הזקן.

ב-1933 היה גרוע יותר

שמאל אנטי קפיטליסטי בגרמניה התחזק טיפ-טיפה, אבל נשאר הרחק מאחור, במקום החמישי. השמאל העיקרי בגרמניה, זה הנשען על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוותיקה ביותר בעולם, נחל תבוסה איומה: הוא קיבל רק 20% מהקולות. זה שיעור התמיכה הנמוך ביותר של מפלגה סוציאל-דמוקרטית גרמנית בבחירות ארציות מאז מארס 1933. אז נערכו הבחירות האחרונות לפני כינון הרודנות הנאצית.

כיוצא בזה, בלי אסוציאציות לא נעימות, מפלגת העבודה הבריטית רשמה את התוצאה הגרועה ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה. למען הדיוק, מאז 1910. כמובן, ללייבור הבריטי היה קשה להעמיד פנים שהוא אלטרנטיבה למצב הקיים. סוף-סוף, הוא מנהל את המצב הקיים זה עשר שנים. כיוצא בזה, הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים מנהלים, או משתתפים בניהול, זה עשר שנים. מנהיגיהם אמנם משמיעים מפעם לפעם הצהרות "אנטי קפיטליסטיות", לפעמים לא נעימות במידת הדמגוגיה שלהן, אבל הם יתקשו לטעון ברצינות שיש להם חלופות.

עורך של כתב עת בריטי, העוקב אחרי ימין קיצוני, אמר למשמע התוצאות כי הן "סימן מבשר רעות" אבל "צפויות לחלוטין לנוכח ההשפעות החברתיות של המשבר הפיננסי". אני מודה שאני מגרד את פדחתי למקרא הדברים האלה. מדוע משבר פיננסי צריך לעזור לימין קיצוני? האם זה מפני שלימין קיצוני יש יותר שעירים לעזאזל מאשר לשמאל קיצוני? אינני בטוח כלל. שני הקצוות תמיד הפליאו במידת הקרבה של שיטותיהם ושל הרטוריקה שלהם.

מדוע, אפוא, לא עבד ה"אמרנו לכם" של מרקסיסטים, או של לניניסטים, או של טרוצקיסטים? תשובה סבירה אחת היא שהשמאל הקיצוני לא היה מוכן לשלוח שעיר אחד לעזאזל: זרים, בייחוד שחומי עור - מוסלמים, דרום אסיאנים, אפריקאים. לימין הקיצוני לא היו עכבות.*

מבלי להתפתות יותר מדי להשוואות היסטוריות, מצב עניינים דומה שרר באירופה לפני שמונים שנה. גם אז, משבר הקפיטליזם העלה פלאים את הפופולריות של ימין קיצוני, לאומני, שונא זרים, אוהב מלחמה.*

הזווית הישראלית

היש כאן איזשהו לקח, או רמז של לקח, לישראל? אולי, במובן הזה שישראל עצמה כבר התנסתה במשהו מעין זה. השמאל הישראלי ראה את הסימנים הראשונים עוד בשנות ה-60, כאשר הימין פרץ את הדלת להסתדרות, וקיבל רבע מן הקולות בבחירות לוועידתה. הימין התחזק והלך בשכונות ובערי הפיתוח, בין עניים וחלשים. השמאל פקד אז על הימין את העוון הכבד של "דמגוגיה סוציאלית". אבל כאשר הוא נדחק לאופוזיציה, דמגוגיה - סוציאלית או סוציאליסטית - לא עזרה. אהוד ברק עשה ניסיון מגושם ולא משכנע: במערכת הבחירות האחרונה הוא תקף את "הקפיטליזם החזירי של הימין". ספק אם אפילו יועציו האמינו בזה. הם העדיפו להלביש אותו בדגמ"ח, לא בבגדי עבודה של פועל.

משבר מפלגות העבודה באירופה הוא רב שנים. העבודה הבריטית ישבה באופוזיציה 18 שנה, עד שחזרה לשלטון לפני עשר שנים. הסימנים מעידים שהיא עומדת לחזור לאופוזיציה ארוכה מאוד, אולי סופנית. הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים ישבו באופוזיציה 17 שנה לפני שחזרו לשלטון ב-1999. הסימנים מעידים שהם יחזרו לאופוזיציה בבחירות הממשמשות ובאות בסתיו. הסוציאליסטים הצרפתיים לא ניצחו בבחירות לנשיאות זה 21 שנה, ומצב העניינים הנוכחי רומז שיימשכו נדודיהם במדבר.

בניגוד לעבודה הישראלית, אף אחת מן המפלגות האלה לא ניסתה את כוחה כשותפת זוטרה ולא-הכרחית בקואליציה ימנית מאוד. הגרמנים משרתים תחת קנצלרית של הימין, אבל רק מפני שלא הייתה בררה. בלעדיהם לא הייתה קמה ממשלה. גם כך, הבוחר לא דן אותם השבוע לקולה.*

לא רק מפלגת העבודה צריכה לעקוב בחלחלה אחרי שקיעת השמאל במערב אירופה, אלא גם השמאל שבאופוזיציה. ההישגים היחידים של שמאל במערב אירופה נרשמו השבוע אצל מפלגות ירוקות, בראש ובראשונה בצרפת (16%), בגרמניה (12%), אבל גם בבריטניה.

לאחר שישראל ניסתה גנרלים בדימוס, לאחר שהיא ניסתה אתיאיסטים אוכלי חסילונים, לאחר שהיא ניסתה פנסיונרים, אולי בפעם הבאה היא תשלח איזה עשרה או 15 ירוקים לכנסת. אבל זו תהיה רק לוויית חן. הפוליטיקה הישראלית תוסיף להיות מוכרעת בימין.***

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com