תוכנית הריאליטי של דודו טופז

מדובר במשהו כמו שלב גיבוש הנבחרת ב"כוכב נולד", או חיבור השבטים ב"הישרדות". כל הסימנים מצביעים כי הגמר הגדול, כלומר פסק הדין, ישבור שיאים חדשים של רייטינג, ושל התעניינות ציבורית. לפני זה צפויים עוד שיאים כמו העדויות של אבי ניר ושירה מרגלית, וכמובן עדותו של טופז עצמו.

כמו בתוכניות ריאליטי אחרות, גם בתוכנית הזו, הכללים לא לגמרי ברורים וידועים, וההפקה שומרת על עמימות כדי להעצים את הדרמה, ולהגביר את שיעורי הצפייה.

הציבור הרחב כבר התרגל לעמימות העובדתית וגם הנורמטיבית במציאות של תוכניות ריאליטי. חלק מההנאה נובע גם מעקרון ההפתעה. מה תהיה המשימה הבאה ואיך בדיוק ישקללו את ההצבעות של הציבור. בדרך כלל, ממש כמו בריאליטי של דודו, ידוע לנו מראש מיהו הגיבור האמיתי של התוכנית, אבל לא בטוח שהוא גם יזכה בתואר. לפעמים גם דן מנו או יוסי בובליל, מגיעים לגמר הגדול אך כושלים רגע לפני הסוף.

כאשר מדובר במשחקי טלוויזיה, אפשר וכדאי לפתור את העניין בביטול. אין חשיבות של ממש לשאלה מהם הכללים או מיהם הזוכים ומיהם המפסידים. גם כאשר ברגע האחרון קובעת ההפקה משימה פיזית קשה ומכריעה את גמר "המרוץ למיליון" לטובת שני הגברים, על חשבון הזוג הפייבוריטי, אין בכך כדי לשבש סדרי חברה. לא כך המצב בתוכנית הריאליטי של דודו טופז. כאן, בימים אלה ממש, מתגבשים כללי משחק חדשים במאבק המתמשך בין עולם התקשורת לעולם המשפט, על הדומיננטיות ועל המנדט לשפוט גורלם של בני אדם, ולהענישם כגמולם.

ירח הדבש הסתיים

הקרב הזה אינו חדש. המציאות הישראלית של השנים האחרונות העמידה את התקשורת ואת המערכת המשפטית בקצה הפירמידה של הגורמים בעלי הכוח, העוצמה והחשיבות בחברה הישראלית. ירידה של ממש במוסדות הפוליטיים, במפלגות, בכנסת ובממשלה, כמו גם ירידה ביוקרה ובביצועים של הצבא הביאה לשחיקה בכוחם ובמעמדם של מוסדות חברתיים אחרים, והעצימה את החשיבות ואת התפקיד של בית המשפט ושל התקשורת.

באופן מסורתי, יש מקום ואף היגיון בשיתוף-פעולה הדוק וקירבה אידיאולוגית בין המערכת המשפטית לתקשורת. שתי המערכות עוסקות בביקורת השלטון, שתיהן משרתות את האזרח הקטן, לשתיהן תפקיד חשוב בדמוקרטיה, ובהגנה על זכויות האדם. שתי המערכות פועלות באמצעות השפה, השכנוע, וכוחן העיקרי נובע מהאמון שהציבור נותן לפרסומים ולהחלטות שלהם. שתי המערכות נאבקות נגד עוולות, נגד שחיתות ונגד הסטייה החברתית.

שנים רבות היו גם השלמה וכבוד הדדי בין המערכות, ממש כמו זוג צעיר בתחילת הדרך או משתתפים נלהבים ב"מרוץ למיליון". התקשורת נתנה כבוד להחלטות של בתי המשפט, פרסמה אותן כדברי אלוהים חיים, ובתי המשפט גמלו לתקשורת בהדגשה של חשיבות הערך של חופש הביטוי וחופש העיתונות, ובעקרון נוסף של "פומביות הדיון" הקובע שדיונים משפטיים יהיו פתוחים לתקשורת. ממש ירח דבש.

אולם, בשנים האחרונות, כאשר שני המוסדות מצאו את עצמם יחד בקודקוד פירמידת הכוח. התחיל מאבק של ממש בין השניים. האסטרטגיה שלהם השתנתה מהקצה לקצה. פתאום התקשורת החוצפנית חודרת לתחומה של המערכת המשפטית. בעיני השופטים מדובר בחילול הקודש ממש. התקשורת חוקרת, מפעילה סוכנים, התקשורת מאשימה, התקשורת מביאה עדים וראיות, ובסוף גם התקשורת מענישה. אפילו המשטרה שפעם עבדה בשבילנו, השופטים, כדי להביא חשודים וראיות לבית המשפט, עובדת פתאום אצל התקשורת. מזמינה עיתונאים לביצוע מעצרים לאור הזרקורים, ומכנסת מסיבות עיתונאים כדי למסור עדויות ישירות לציבור. דומה שגם המשטרה הבינה לאן נושבת הרוח, ואיפה מרוכז הכוח האמיתי, והחליטה לעבוד בשביל התקשורת. כותרת טובה שווה לפחות חמישה ימי מעצר לצורך חקירה.

פרשת דודו טופז מביאה את כל אלה לשיאים חדשים. מדובר בפרשה פלילית ומשפטית שכולה תקיפה של אנשי תקשורת, המעורבים בה אישית. חקירה שהתחילה משמועות שהפיצו עיתונאים, מעצר מתוקשר לעיני מצלמות שהוזמנו על-ידי המשטרה, ומעורבות עמוקה, עמוקה מדי, של בכירים בתקשורת בהליכי החקירה, ההעמדה לדיון והמשפט.

בפרשה הזו מצאה עצמה התקשורת כצד מעורב. קורבן של התקפה אלימה. ברור שלא ניתן היה לצפות ממנה לטיפול הוגן, מידתי או אובייקטיבי. ואכן, טופז זכה לחוות את מלוא עוצמתה של התקשורת והוכתר לא רק כעבריין אלים, חולה נפש, אלא כאויב העם מספר אחד. דרגה אחת מעל לרוצח סידרתי.

התקשורת כבר גמרה לשפוט ולהעניש את דודו טופז, ועכשיו עולה השאלה מה תהיה תגובתה של המערכת המשפטית. עד עכשיו פעלה המערכת על-פי הוראותיה וציפיותיה של התקשורת. חקירה מהירה, מעצר ממושך לחשוד טופז, והנה, כבר יש כתב אישום. האם נכנעה המערכת המשפטית ללא קרב? האם תמשיך לפעול על-פי התסריט של ההפקה?

בית המשפט התמרד נגד התקשורת

הסיבוב הקודם בקרב בית התקשורת לבית המשפט מעלה אפשרות אחרת. מדובר בפרשת חיים רמון, שר המשפטים לשעבר, שהסעירה את המדינה לא מזמן. שם, התייצבה התקשורת, בחלקה הגדול, דווקא לצידו של הנאשם חיים רמון. הוא זכה אמנם לגינוי גורף על התנהגותו הילדותית והטיפשית, אך גם להסכמה רחבה כי לא מדובר בעבריינות פלילית, וכי זו היתה בסך הכל נשיקה קטנה, וכי אותה חיילת העבירה לו מסרים שיכולים לבלבל, כאשר חיבקה אותו באופן שיכול היה להיראות כפלירטוט או הזמנה.

בפרשת רמון התייצב בית המשפט על רגליו האחוריות, התמרד נגד הציווי של התקשורת וקבע, בפסק דין חריף וחריג בחומרתו, כי מעשיו של רמון היו מעשה מגונה חמור, ועבירה פלילית קשה. המעניין מכל הוא שבית המשפט בחר לעסוק באופן נרחב ומפורש בתקשורת, למרות שזו לא היתה כלל צד במשפט. בפסק הדין תקף בית המשפט את התקשורת, וקבע כי היא עברה את כל הקווים האדומים, ניסתה להשפיע על בית המשפט ולקבוע את התוצאה של פסק הדין. אכן דברים חמורים. ומה התוצאה של הניסיון הזה? תגובת נגד. השופטת החליטה להראות לתקשורת שהיא לא מושפעת ממנה בכלל. ואיך מראים למישהו שהוא לא משפיע עלינו? עושים ההפך ממה שהוא אומר.

אני לא מכיר השפעה חזקה יותר מזו, וגם הפעם מדובר בדיני נפשות. בית המשפט, והמערכת המשפטית בכלל, נקלעים שוב לסיטואציה דומה. עוצמתה של התקשורת מאיימת לשלול מהם את מקומם, את תפקידם, ואת כבודם. השופט חושש להצטייר כמי שרק ממלא את תפקידו בתוכנית ריאליטי שמפיקה התקשורת. הדרך היחידה לבעוט בהפקה, ולהתמרד, היא באסטרטגיה ההפוכה, כלומר ללכת נגד הציווי התקשורתי.

בתוך כל אלה הולך לאיבוד האדם טופז, המעשים שעשה, והזכות שלו למשפט הוגן. דודו חי כנראה בתוכנית ריאליטי, הוא שוב במרכז העניינים, הרייטינג בשמיים, אך כללי המשחק לא ידועים. דוד בן אליהו טופז גולדנברג הוא נאשם במשפט פלילי, שם חשוב להבטיח שהכללים יהיו אחרים, ידועים והוגנים. הציבור יכול לשלוח הודעות אס.אם.אס, אך ההחלטה היא של ההפקה בלבד.

* ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת, מרצה בבית-הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה.