האם המדינה איבדה את שפיותה

לכל אחד יש רגעים בהם הוא נעצר ושואל את עצמו - האם המדינה הזאת איבדה את שפיותה? נותרו פה בכלל עוד אנשים נורמליים, חוץ ממני כמובן? כבר תקופה ארוכה שבכל שבוע יש לנו את הטרגדיה התורנית - עוד לא נרגענו מדודו טופז ומהאמא טאליבן וחטפנו את האמא המרעיבה, ולפני שהספקנו להתאושש ממנה קיבלנו את האב שחנק למוות את בתו בת השלוש, ובעוד פניה המתוקים ניבטים אלינו מכל עיתון ומהדורת חדשות, ספגנו ניסיון לרצח המוני במועדון הומו-לסבי, וכל זה עוד לפני החום הגדול של אוגוסט, שכולו עוד נמצא לפנינו.

האם המדינה הזאת הפכה לפסיכית לגמרי?

על פניו, התשובה היא כן. לפחות זו המסקנה הדי מתבקשת עבור כל צרכן מדיה מצוי בישראל. אבל כשמתמהמהים לרגע על השאלה עד כמה התקשורת משקפת את המצב האמיתי, התשובה פתאום מתערפלת, והיא קצת פחות ברורה.

מצד אחד, חייבים להודות שהבלגן פה חוגג. בין ערימות הפוליטיקאים המורשעים במרמה, בהלבנות הון, במעשים מגונים ובסתם שוחד, לבין התפרעויות החרדים והמתנחלים, החום והעצבים ומלחמות החורמה על מקומות חניה שיכולות לגרום לאובדן שפיות זמני, אי אפשר להימנע מהמסקנה שהעסק פה די מתדרדר.

מצד שני, קשה שלא לשאול אם מקרי הפשע והאלימות באמת מתרבים, או שבעצם מה שבעיקר מתרבה הוא הכיסוי התקשורתי שלהם. במציאות שבה יש כל-כך הרבה כלי תקשורת, גדל הנפח שיכול לקלוט סיפורים, ויותר מזה - התקשורת מחפשת אותם. כי מה עושים כשאין חדשות, ויש מהדורה שעולה בשמונה ועיתון שיוצא מחר בבוקר? עובדה שתמיד מוצאים סיפורים. רק שהיום, בגלל הריבוי ההולך וגדל של אמצעי התקשורת, ההדהוד של הסיפורים המזעזעים האלה רק גדל, מהחדשות בטלוויזיה ובאינטרנט לעיתונים ולרדיו ולשיחות המזדהות בפייסבוק וחוזר חלילה, בעוד שפעם מקרים דומים היו מקבלים הרבה פחות כיסוי, ואולי אפילו לא היו נחשפים בכלל.

חייבים להודות שאולי זה טוב שהתקשורת מעצימה את המקרים האלה, כי הדרמטיזציה הצעקנית היא מה שגם מגביר את המודעות אליהם. היא מה שמעורר אצלנו (אצלנו זה כמובן השניים-שלושה שעוד הצליחו איכשהו לשמור על השפיות) גם את הזעזוע והדחייה מסוג כזה של התנהגות. ולמרות זאת, הדרמטיזציה יוצרת לפעמים גם תחושה שההתנהגות החריגה הפכה לנורמטיבית, ושאין יותר אמות מידה בארץ הזאת. זהו, נגמר.

אז רגע לפני שמתייאשים מהמצב, במיוחד בחום הנוראי הזה שממיס כל תקווה למשהו טוב, כדאי בכל זאת לקחת בפרופורציה. כן, לא רק את הזיעה והעצבים והמריבות על מקומות חנייה, אלא גם את התקשורת. כי בשורה התחתונה, קשה לדעת אם באמת יש יותר חדשות רעות, או שפשוט יש רק הרבה יותר מקום בשבילן.