פגיעה בביטחון או באגו העיתונאי?

"טיוח, שקר והסתרה" - אלה הן רק חלק מההאשמות שהוטחו בימים האחרונים נגד אנשי לשכתו של ראש הממשלה, בגלל סיבה אחת עיקרית: עודף חשיבות עצמית של עיתונאים.

חלקנו, העיתונאים, התרגלנו שהכל מגיע לנו. אנחנו תמיד צריכים לדעת ראשונים, בכל מקום ובכל מחיר. כך קורה שככל שהאגו שלנו נפגע יותר - כך גדל הסיכוי שהכותרת של מחר תהיה גדולה יותר, ארסית יותר. ואם העיתון המתחרה קיבל קודם את הסקופ? אללה איסתור. תפתחו את "מעריב" של היום - ותבינו לבד.

על מה המהומה בעצם? ראש הממשלה, בנימין נתניהו, "נעלם" לשעות ארוכות מבלי שהעיתונאים יודעים איפה הוא. למעשה, אפילו חלק מיועציו לא ידעו דבר.

על הסיבה הכללית להיעלמות לא היתה מחלוקת: רק נסיבות ביטחוניות או מדיניות בעלות רגישות מיוחדת מצדיקות היעלמות כזאת תוך מידור היועצים. אבל אנחנו העיתונאים חייבים הרי לדעת בדיוק איפה, מדוע, איך הוא נסע ועם מי. זה התפקיד שלנו - וזה בסדר גמור לברר את כל הפרטים, אפילו "להתעלק" על אחרון המקורות.

לשכת ראש הממשלה עשתה טעות אחת: היא לא תרגלה "תרחישי היעלמות", כלומר מה אומרים בסיטואציה שבה צריך לומר כמה שפחות. לכן היו הרבה גמגומים - ועיתונאים לא סובלים גמגומים.

כך נולד השקר הקטן של המזכיר הצבאי, שלפיו נתניהו מבקר במתקן ביטחוני סודי. יותר משעיתונאים לא סובלים גמגומים, הם לא סובלים שקרים. הם רוצים להיות שותפי סוד, להסתובב ברחובות הארץ כמי שיודעים יותר מכולם אבל אסור להם לגלות. מה שנקרא, בשושו.

אבל האם זה מצדיק 3 ימים של כותרות ראשיות בעיתוני הבוקר? האם אנשי נתניהו הונו את הציבור? התקשורת נוהגת לראות את עצמה כשליחת ציבור, אבל במקרה הזה הציבור כלל לא נפגע - רק האגו של העיתונאים.

היום, מסתבר, זה הרבה יותר גרוע. האגו שלנו הרבה יותר חשוב מעסקה למכירת טילי S-300 מתקדמים לסוריה, והוא הרבה יותר חשוב מהאיום האיראני. בפעם הבאה, יועצים נכבדים, אל תשכחו מאיפה משתין הדג.