העיירה עוברת דירה

לתושבי קירונה בצפון שוודיה יש שתי אופציות: לסגור את מכרה הברזל שממנו הם מתפרנסים, או להעתיק את העיר כולה ממקומה לפני שתיבלע מתחת לאדמה. הם בחרו באופציה השנייה. העולם מנסה ללמוד מהם לקח. שליח G מדווח על תוכנית ההתנתקות בגרסה סקנדינבית. בלי דרמות > דיויד סטברו, קירונה

תסריט האימה האקולוגי מבית מדרשו של אל גור נדמה שכבר כולם מכירים: הטמפרטורות יעלו בהתמדה ויפשירו את קרחוני הענק בקטבים, ערי חוף ברחבי העולם יוצפו, ונחמה אולי ימצאו הירושלמים שסוף-סוף יוכלו ליהנות מחוף ים במרחק נגיעה. ובכל זאת, התחממות כדור הארץ אינה בדיחה. ניו יורק, שנחאי וגם תל אביב עשויות למצוא עצמן בסכנת טביעה, ומה תעשה אז האנושות? תעתיק את הערים כמו שהן למקום אחר, גבוה בהרים? מיליוני אנשים ייאלצו להתאים עצמם למציאות החדשה או להישאר ללא דבר?

נשמע דמיוני? באופן מפליא, זה מה שקורה עכשיו בצפון שוודיה, 145 קילומטרים צפונית לחוג הארקטי, בקירונה. מקרה מבחן ליכולת האנושית להתאים עצמה לטבע, ולא רק את הטבע אליה. מדובר, אמנם, במקרה הרבה יותר מצומצם - בסך-הכול עשרים אלף תושבים - ולא עקב סכנת הצפה, אבל מדובר בעיר שלמה, על מוסדותיה, שהמצב הגיאוגרפי מחייב את תושביה לטכס עצה ובדחיפות. "שכונה אחת כבר נהרסה בשנות ה-70, וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע, ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה", מספרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, שפעילות מכרה הברזל הענק בתחומה גרמה לקרקע סביבה להיבקע, ולסדקים להתקדם במהירות מדאיגה אל עבר בתי המגורים, ולאיים לבלוע אותם אל בטן האדמה. ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחברים את קירונה אל העולם החיצון, כבר בשנים הקרובות. אחר כך יגיעו סדקי הענק בקרקע לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולכמה מבני ציבור, ביניהם כאלה שיש להם חשיבות היסטורית, והלאה לעיר כולה, בין השנים 2023 ל-2033, והלאה לכל האזור עד סוף המאה (ראו גרף משמאל למטה).

השנים האלה הן חלון הזמן שנותר לתושבי קירונה למצוא לעצמם חלופה למגורים, או לחלופין - להפסיק את עבודת המכרה, בתקווה שהסדקים באדמה לא יתרחבו מעצמם מרגע שזה יקרה. "כבר שנים היה ברור לי שנצטרך להעביר את העיר, ושזה לא יהיה פשוט לעבור דירה בגיל שלנו", אומר פר אולוף, פנסיונר שעבד במכרה, ושמודע לערך העצום שיש לו לתושבים. למעשה, לולא המכרה, אין לעיר כל זכות קיום כלכלית, הוא מודה: "זאת בעיה שקירונה תלויה מדי במכרה, אבל זה המצב כרגע, ויהיה קשה מדי להתמודד עם האבטלה שתהיה כאן אם המכרה ייפגע. אני מקווה שימצאו את הפתרונות הטכניים להעביר את מה שצריך להעביר, ושיפצו את מי שצריך לפצות".

"המעבר עדיין לא מוחשי", מוסיפה אולריקה, אם לשניים המתגוררת במרכז העיר, "אך כשחושבים על זה קשה לדמיין איך נצטרך להקים בית חדש, להתרגל לאזור חדש, להעביר את הילדים לבתי ספר ולגנים חדשים".

אז למה שלא תתנגדו למעבר?

"כי פשוט אין ברירה. בלי המעבר המכרה לא יוכל להתפתח, ובלי המכרה העיר תמות".

לא לחינם ברור לכל תושב ותושב שאנחנו פוגשים בביקור בקירונה, שאין ברירה אלא לבלוע את הגלולה המרה ולהעתיק את העיר ממקומה, גם במחיר של שינוי מוחלט באורח חייו. קירונה חייבת את קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה והנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם - מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. במילים אחרות, מראות כגון אלה שנראו בקיץ 2005 בעת פינוי גוש קטיף לא צפויים להישנות בערבות לפלנד.

"כשהתחילו הדיונים על עתיד העיר", מספרת נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו 'אלטרנטיבה אפס'. משמעותה היא שהכרייה תיפסק, ש-LKAB תיסגר, וש-1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מיידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו שנכון יותר להעתיק את העיר ממקומה. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי, ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד, יש קונצנזוס כמעט מלא על עצם העברת העיר".

"מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", מוסיף ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו. "כשהיא הוקמה, מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי, ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלה למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו. מה שכן, קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".

איך מעבירים כנסייה בת מאה?

קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימות השנה - השלג מכסה אותה מאוקטובר עד מאי, והטמפרטורות בחורף יכולות לצלול מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש אינה עולה בה. בראשית המאה שעברה, כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. היא תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים הובאו בחשבון, והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.

למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות, ואף שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נותרה. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה, והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית: את המכרה ניתן לראות מכל נקודה בעיר. הוא מלווה את התושבים בכל רגע ורגע.

מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג, ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר שתושביה מכורים לנוף הפראי באזור, כמו גם שפע אפשרויות הספורט האתגרי שהוא מנפק. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו נהנים התושבים זה שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ומרמת חיים גבוהה, אולם ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה.

"מבחינתנו, בעירייה, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת נסטרום, "ויש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם, ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל-כך, ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא 'מעבירים את העיר', אלא עושים בה טרנספורמציה".

תומס נילונד, ארכיטקט העיר ואחד האחראים על הפרויקט, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר אפילו מהתחום הטכני. "לא יהיה פשוט לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר", הוא אומר. "יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר המרכז הישן עדיין פעיל. תוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה, ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי שלה ואת החזון המקורי שלה - ותקבל כאב ראש תכנוני לא פשוט".

נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. כך, אף על פי שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. LKAB, שחייבת על-פי החוק השוודי לשאת בעלות העתקת העיר, היא גם הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים, וכדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה, שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים, מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלה, כמו גם לאלה המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים, יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה, והרי לכם סבך ביורוקרטי.

ובכל זאת, התהליך יצא לדרך. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגות הוקמו, ושישים קילומטרים של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שהוערך כנדרש. במקביל החלה עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", אומר נילונד, 42, יליד העיר שעזב ושחזר אליה לפני ארבע שנים. "מבני מגורים רבים פשוט יועלו על טריילרים, ומשאיות גדולות יובילו אותם על-גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך".

מבנים אחרים, לעומת זאת, מציבים אתגר גדול יותר. למשל, הכנסייה העתיקה של קירונה - מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה, שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, שגדול מדי להעברה על-גבי משאית. "אפשרות אחת היא לפרק את המבנה לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד", מסביר נילונד. "אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".

כמה זה אמור לעלות?

"הרבה. תביא בחשבון שרק להעביר וילה מהסוג הנפוץ כאן - מבנה מגורים שאינו כולל מרתף - יעלה בסביבות 100 אלף אירו. לבנות אותה מחדש יעלה פי שישה או שבעה, כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".

ההתנתקות הייתה יקרה יותר

אנחנו יוצאים אל מקור כל הבעיה, אל המכרה. הירידה אל מעבה האדמה במכרה חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרים המודרניים בעולם, המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל מן הגדולים בעולם. הגוש שעליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט, המינרל המגנטי ביותר בעולם, שתכונת המגנטיות שלו גורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה - כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה - להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים.

סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל, שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה קילומטרים", מספר אנדרס לינדברג מ-LKAB, כשאנחנו מסיירים בין מקדחי ענק, קרונות ההובלה האוטומטיים וטרקטורי ההעמסה האימתניים. "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע, אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית, כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר". המשך הכרייה - המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל-פני השטח - יגרום להמשך התהליך שכבר החל. החלל הנוצר בזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת, ובהדרגה נוצרים סדקים על-פני השטח.

לינדברג, שמתגורר בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי", הוא אומר. "אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. אף שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק, אנחנו חוששים ממצב שבו חלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שעל אף שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר. "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה יחד".

האם הניסוי של קירונה יעבור בהצלחה? מוקדם לדעת. ובכל זאת, למעצבי המדיניות בישראל, שעשויים להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות נוספות, כדאי לשים אליו לב. ההתנתקות מגוש קטיף, שעלתה על-פי הערכות כ-9 מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה, והשאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. אם מביאים בחשבון שבקירונה מספר תושבים כפול מזה שהיה בגוש קטיף, הרי שהתמונה רק הופכת לקודרת יותר לצד הישראלי. אמנם, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות, אך אם היא תהיה פונקציונלית יותר מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים, וכך תמנע תמונות קשות כמו הריסת בתי כנסת והוצאות סכומי עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות.

"לנו אין אף אחד לחקות, אנחנו הראשונים שעושים את זה, ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות", מסכמת נסטרום, שמשוכנעת שקירונה תהפוך לאב-טיפוס שרבים יחקו אותו בעתיד - כל מדינה מסיבותיה שלה. **

davidstav@gmail.com