באחרונה התחלתי לשים לב לתופעה מעניינת. ומטבע הדברים ברגע שאתה מודע למשהו, אתה מזהה יותר ויותר את קיומו עד שזה מתחיל להטריף אותך ונמאס לך כבר לשמוע את זה ולהעיר לכולם.
ובכן, בגלל זה ובעיקר בגלל שאני חושב שהפתרון הוא קל, לא עולה כלום ובעיקר יעשה שינוי גדול חיובי לחברה הישראלית ולתרבות הדיבור שלנו, החלטתי לכתוב על כך בתקווה שמישהו יקשיב ואולי יישם.
רבות נכתב ונאמר על האופי הישראלי: חדשנות, מקוריות ומוסר עבודה גבוה, הן רק מעט מהמעלות ההופכות אותנו לחבורה בסך הכול די מוצלחת. אנו נתקלים בתכונות האלה אצל היזמים שהשקענו בהם ואצל כאלה שאנו פוגשים מעת לעת. ואולם, הדרך בה אנו מנהלים שיחה שונה לעתים מהותית מהנהוג בתרבויות אחרות. אנחנו מאוד ישירים. זוהי תכונה מאד חיובית, אך לעתים היא בעוכרינו.
קחו למשל את הדוגמה הבאה, המוכרת לרובנו: אנחנו מעלים טיעון מסוים ובן שיחנו עונה לנו במשפט הבא: "לא, לא, אני מסכים איתך", או "לא, לא - אני ממש לא מסכים איתך". אם תקשיבו לעצמכם ולחבריכם תגלו שכולם עושים את זה ותגלו שאנחנו עושים את זה כל הזמן והעניין הידרדר לממדי מגיפה.
אנחנו הישראלים מתחילים כל משפט ב"לא", בין אם אנחנו מסכימים ובין אם לאו. זוהי ברירת המחדל שלנו. תסלח לי עירית לינור, אבל היא אחת מה"חוטאות" הגדולות - תקשיבו לתוכנית שלה בגלי צה"ל ותיווכחו למה אני מתכוון.
אתם בטח שואלים: מה כל-כך רע בזה? מה בעצם מוזר כאן? אני טוען שעצם זה שאתה פותח משפט ב"לא" או בכל צורה שלילית אחרת, גורם לאגרסיה אצל הצד השני - עצם הסתירה הישירה גורמת לרובנו להתעצבן. יתכן אף כי שלילה כה מוחלטת יוצרת צורך אצל בן השיח להוכיח שהוא צודק. עצם העובדה שאנו מבטלים לחלוטין את הטיעון ששמענו, גורם לשותפנו לשיחה לחשוב שהוא צריך לשכנע אותנו או להרגשה שאנחנו לא מסכימים איתו. לפעמים (רק לפעמים) אנחנו בכלל לא נותנים לחבר לסיים את טיעוניו, קוטעים אותו באמצע דבריו ואומרים "לא, אבל...". הדפוס הזה מתבצע, למרבה הפליאה, גם אם אנחנו מסכימים. בתגובה, בן שיחנו, מרגיש צורך להילחם על הזכות לסיים את דבריו, לדבר בכל רם יותר כדי שישמעו אותו, להיכנס לקרב קולני ולתחרות עם בן שיחו. ההשלכות של דפוס הדיבור הזה מרחיקות לכת מעבר לאנקדוטה משעשעת. הן גורמות לנו, ללא מודעות, להיות יותר עצבניים, אגרסיביים ולדבר בקול רם. בנוסף, תרבות הדיבור הזו מורידה את איכות הדיאלוג: אנשים מתקשים להסביר את עמדתם ואחרים מתקשים להבין. הנזק התקשורתי ברור.
אנחנו יכולים בקלות לשנות את התופעה ולשנות את היחס שלנו לאחר, בחיוביות שלנו כלפי הסביבה, וליחסים טובים יותר בינינו. כל מה שעלינו לעשות הוא להתחיל משפט ב"כן". אולי בהתחלה יהיה קשה, אבל עם הזמן זה יהיה יותר קל. וזה בהחלט אפשרי. תגלו שמה שקורה הוא ממש מופלא: אנשים יקשיבו טוב יותר, יבינו את טענותיכם ושיחות תתנהלנה בצורה רגועה יותר.
תארו לכם שבשנה הקרובה תשמעו את עצמכם ואת הסובבים אתכם אומרים: "כן, הנקודה שאתה מעלה מאוד מעניינת, אבל אני חושב אחרת". שנת תקשורת טובה. *
הכותב הוא שותף בקרן הון סיכון ג'נסיס
אימייל אדום
