דיווח מהרצועה

יום ראשון בערב, חנוכת מוזיאון העיצוב בחולון. ערב גאלה חגיגי למוזמנים בלבד, משהו כמו 1,200 איש. באנו לחגוג את יצירת המופת החדשה של המעצב הגאון רון ארד, שוודאי תעלה את העיר על מפת העיצוב והאמנות הבינלאומית. המוזיאון כבר זכה לתואר אייקון, כמו גם לשבחים רבים בעיתונות העיצוב העולמית. דגם שלו אף הוצג בפריז ובניו יורק.

יום ראשון בערב בחולון, והדבר האמיתי, לא דגם, מואר באור יקרות כתמתם-אדמדם, כמו שושן של צחוק בין שיכוני הבכי הכעורים שמקיפים אותו, משתלב במרחב כמו ליצן בלוויה. אני לא יכול שלא ללטף את רצועות פלדת הקורטן האדומה המקיפות את הבניין. בניין שעטוף ברצועות פלדה, זה כל הקטע.

מול עמדות הרישום בכניסה התקהלות תרבותית. אנשים מעוצבים מאוד, שכנראה מאוד אוהבים עיצוב ויכולים להעריך מבנה אדום-כתום בצורת מאפרה או כורסה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים, מדברים נורא יפה ובשקט, ואף אחד לא דוחף בתור. טיפוסים אמנותיים שיודעים להתלבש, בעיקר הגברים.

אני נכנס פנימה לבר. שם ההתקהלות רק טיפ-טיפה פחות תרבותית. יש יין אדום ולבן ורוזה. אני פוגש את ידידי הוותיק יצחק אלדן, ראש הטקס במשרד החוץ. הוא נרגש ועסוק. עובד קשה על הביקור של ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני. אני פוגש גם את העיתונאי חנוך מרמרי, אנחנו מפטפטים מעט. האמן דוד טרטקובר חושב כנראה שאני מישהו אחר, ומברך אותי באהלן גדול ובמה שלומך לבבי.

אני מקבל את היין הלבן שלי, נכנס פנימה ויורד מטה, לגלריה הקטנה. יש עוד אחת למעלה, קוראים לה הגלריה הגדולה. מבחוץ המוזיאון ספירלי וחדשני, אבל בפנים יש בו חללים רגילים לגמרי; ארבעה קירות, רצפה, תקרה. מה שכן, גם בגלריה התחתונה יש בר, ובו אין תור. מגלריה לגלריה אפשר לעבור דרך המדרגות, אבל המליצו לי בחום ללכת מסביב, במסלול החיצוני, הספירלי, דרך רצועות פלדת הקורטן האדומה-כתומה-צהבהבה. אני הולך בספירלה, שותה יין וחושב מחשבות על עיצוב כשפתאום אני מוצא את עצמי נגד זרם של אנשים מעוצבים שבא מולי. אני לא אוהב לשחות נגד הזרם. מה אני, יהונתן גפן? אני נותן להם לעבור, ובסוף הספירלה מוצא את עצמי בדיוק באותו מקום שממנו יצאתי. אז אני עולה במדרגות.

הגלריה הגדולה באמת די גדולה. אם עד עכשיו היה הומה, כאן כבר צפוף. במרכז החדר עמדת האוכל: מדפי ענק שעליהם קעריות קטנטנות של בצק ובהן כל מיני דברים. אני שואל את האיש שמסדר אותן על המדף איך קוראים להן. טרטלטים, הוא אומר ונותן טיפ: המרובעים מתוקים והעגולים מלוחים. המדפים מתרוקנים ומתמלאים בקצב מרשים. ההתקהלות עדיין תרבותית. עיצוב או לא עיצוב, אנשים טוחנים יפה.

האקוסטיקה בגלריה, שמן הסתם לא ערוכה למספר כזה של מבקרים, היא מהנוראות שחוויתי. הנעים של המינגלינג, המורכב משבבי מלמולים הנישאים באוויר, מבקבוק יין שנפתח, מצחוקה של אישה ומגלינג של שתי כוסות נפגשות, הופך פה לרעם מתגלגל, להמולה מחרישת אוזניים, פסקול של סרט אימה אפוקליפטי. אני חווה רגעים של מעין הזיה: כולם מחייכים חיוך אדיב ומדברים בשקט מעוצב, אבל הרעש בלתי נסבל; כאילו כל חיות הפרא שואגות, צווחות ונוהמות יחד.

ואז אני פוקח את העיניים ורואה שאני בחולון, במוזיאון העיצוב. הנה יולי תמיר עוברת לידי. הנה אלפרד אקירוב בז'קט חום לא מעוצב בכלל. יש פה המון אנשים עם שלייקעס, עם מטפחות כאלה שתוחבים בתוך הצווארון, אנשים עם מקטרות, עם כובעים מיוחדים, עם גלימות משי, מכנסי סקיני, פאות לחיים. שלל שפות נישאות באוויר, לפחות חמש. מדי פעם אני מקבל עדכונים על ידוענים נוספים שמכבדים אותנו בנוכחותם: גליה אלבין, איזי בורוביץ', יגאל אהובי, אברהם נניקשווילי, אביב גלעדי, אייל חומסקי, גבי רוטר, אילן פיבקו, הילה רהב, רוני בר-און, אסף אמדורסקי, ניצה שאול, גיא מרוז ואורלי וילנאי, עמוס גיתאי, כל מיני כאלה פרצופים. אירוע פלצני משהו טוב.

המאבטחים של פואד ואני

הנאומים עומדים להתחיל, ואני עושה את דרכי לקדמת האולם ומתמקם מאחורי השרים לימור לבנת ופואד בן-אליעזר, קשוח במשקפי שמש. אני מבחין שהמאבטחים שלהם מסתכלים עליי בעין עקומה ומסתודדים, ומרגיש שעוד לא איבדתי את זה, שגם באולם מלא באלף אנשים הם יודעים מי מסוכן באמת.

לבנת נואמת ראשונה, אבל זה לא נורא כי בהמולה הזו אפשר לשמוע אותה רק בקושי. אני, שעמדתי קרוב, ששמעתי ורשמתי כל מילה, אומר לכם שלא הפסדתם כלום. אחריה מזמינים את פואד, שעולה לבמה במשקפי השמש שלו ונראה, איך לומר, קצת מוזר. ניגש אליי בחור שמזדהה כאסף, דוברו של השר, והוא מעדכן אותי שלשר יש דלקת עיניים ולכן המשקפיים. קורה, אבל אם כבר קרה, למה לא לדאוג למשקפי שמש קצת יותר מתאימים? זה נראה כאילו הוא פילח אותם מבובה של ראש דשא. מבקשים שקט. לא נהיה שקט. פואד אומר שהוא לא יתחיל לדבר עד שיהיה שקט. לא נהיה שקט. אז פואד עושה כאילו נהיה שקט אף על פי שיש רעש נוראי, ומדבר בכל זאת.

הרעש הטביע את הנאום, ובכך עשה עמו חסד גדול. פואד אמר שזהו אחד מפלאי תבל, גילה ששמות נכדיו הם רון וארד, ממש כמו שמו של "המעצב הדגול", ולסיום הזמין את המעצב הדגול "בוא אלינו למשרד, תעצב לנו כמה דברים". המאבטחים בוחנים אותי ולוחשים לתוך הצווארונים. ודאי שואלים את המפקדה למה לעזאזל שמישהו ירצה לסכם את הנאום הזה במחברת.

אחר כך נואם מוטי ששון, ראש עיריית חולון. הוא אמנם זוכה לקצת יותר כבוד, אבל גם הוא לא יכול לנצח את האקוסטיקה. לא שומעים אותי, הוא ממלמל בייאוש. למרות זאת הוא נתן נאום רב השראה, באמת (ובוודאי שביחס לשני קודמיו), שקרא להשקעות באמנות ובתרבות. זו הנשמה של הקהילה, אמר ששון, שהעירייה שלו השקיעה 65 מיליון שקלים במוזיאון. הוא נותן קרדיט אין-סופי למנכ"לית העירייה חנה הרצמן, ומודה אישית להרבה אנשים. רון ארד הוא גאון, הוא מסיף.

הגאון עולה לבמה חבוש בכובע די מוזר ועוטה צעיף די מכוער, אבל לא אומר יותר ממשפט אחד יהיר, ומזמין את עוזרו להקריא רשימת תודות. זה פחות או יותר מסמן את סופו של האירוע התרבותי והנעים הזה. ואיך לא יהיה אירוע תרבותי ונעים? אחרי הכול לא היו שם דתיים, ערבים, מתנחלים, אתיופים, עניים, זקנים, נכים או אנשים שלא יודעים מי זה חוויאר מריסקל.

הברים בכל המפלסים נסגרו. זה הזמן ללכת. טוב שכך.