זכות הציבור לדעת

"עכשיו אני כותב את הזיכרונות", סיפר אבנרי השבוע, "אבל בניגוד למזרח גרמניה, שם אנשים כבר יכולים לעיין בתיקי החקירה שניהל נגדם השטאזי, אצלנו זה עדיין בלתי אפשרי. אבל אני זוכר היטב איך פתחו לנו כל מכתב, האזינו לכל שיחה, ניהלו נגדנו מעקב צמוד במשך הרבה מאוד שנים. הרי אחרי פרישתו, איסר הראל (הממונה על שירותי הביטחון, א' ר') אמר בפומבי שהוא התייחס אליי כאל אויב המשטר מספר אחת".

למעלה מחצי מאה חלפה מאז מלחמת הראל-אבנרי (מלחמה שבשיאה מימן השב"כ עיתון מתחרה בשם "רימון" שתקף את "העולם הזה"), והסיפורים הנ"ל נשמעים כלקוחים מעולם אחר. אלא שגם אם ראשי מערכת הביטחון כיום לא ירשו לעצמם לנקוט פרקטיקות שנחשבו ללגיטימיות בשנותיה הראשונות של המדינה, הם ממשיכים לקיים חקירות שונות ומשונות. פרשייה חדשה הנוגעת לחקירה כזו נחשפה בשבוע שעבר בכלי התקשורת הזרים. עד שעת ירידת הגיליון שלפניכם לדפוס, ביום שלישי בלילה, צו איסור פרסום שמוטל על הפרשה לא אפשר לחשוף את פרטיה בישראל. נשיאת מועצת העיתונות, שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, תקפה את הצו בראיון לגלי צה"ל: "אם כל העולם יודע, מופרך להוציא צווי איסור פרסום. זה נראה מגוחך", אמרה. הפרשה מעוררת גם ביקורת חריפה בעולם: ג'ודית מילר, פרשנית בכירה ב"ניו יורק טיימס", פרסמה מאמר שבו טענה שבפרשה הזאת מתקרבת ישראל לצנזורה "נוסח איראן". ב"ידיעות אחרונות" פורסם בתחילת השבוע מאמרה, כאשר חלקיו האסורים לפרסום מושחרים.

"מתברר שלא השתנה כלום ביחס של מערכת הביטחון לעיתונות", טוען אבנרי. "הם יוצאים מדעתם במצבים מסוימים. כשהם נכשלים בשמירת הסודות שלהם, כשמישהו מצליח להוציא מהם משהו, הם מסוגלים לכל דבר מטורף ומגיבים באותה מסורת של זעם ושל תאוות נקם. הפרשה הנוכחית לא מפתיעה אותי בכלל. אני מקווה שהעיתונות הישראלית תעמוד כאן כאיש אחד, אבל אני לא בטוח שזה מה שהיא תעשה".

השב"כ בשליחות גולדה

הארגון שלרוב מקבל עליו את המשימה לחקור עיתונאים עבור מערכת הביטחון הוא השב"כ. ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, אמר בעבר שלא אחת ניסו להשתמש בשב"כ לניהול חקירות פוליטיות, והוא התנגד לכך כי "אסור לשב"כ בשום פנים ואופן לחקור נושאים שאינם ביטחון המדינה".

האם הכלל הזה נשמר? השאלה מה נוגע לביטחון המדינה נתונה לפרשנות רחבה למדי. בנובמבר 2002, למשל, הורה ראש הממשלה אריאל שרון לשב"כ לחקור מי הדליף לאלוף בן מ"הארץ" פרטים בנוגע לדיונים שהתנהלו אז בין ישראל לארצות הברית, לאחר זעם אמריקאי על הפרסומים. גורמים רבים במערכת נחקרו ונדרשו לעבור בדיקת פוליגרף. "בדיעבד", כתב בן מאוחר יותר ב"העין השביעית", "נראה שחקירת הפרסומים... ...לא הביאה לניפוי המנגנון ממדליפים ולא שינתה דבר ביחסים עם וושינגטון, אבל היא יכלה לספק לשב"כ, ולשולחיו בלשכת ראש הממשלה, מידע רב על מקורותיו ועל שיטות עבודתו של העיתונאי".

אם על המקרה הזה עדיין אפשר להתווכח, הרי שבמקרה הבא נדרשת יצירתיות רבה במיוחד כדי להסביר את הקשר בינו לבין הביטחון הלאומי: החשיפה ב"הארץ" של מסמך חיקור הדין בפרשת שרון וידידו סיריל קרן. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הורה על פתיחת חקירה לאיתור המדליף - וביקש לצרף אליה נציג מהשב"כ. את המהלך התמוה לעירוב הארגון בעניין לא ביטחוני בעליל עצרה רק עתירה לבג"ץ שהגיש עו"ד איתן פלג. בג"ץ הוציא צו ביניים, ודורנר, אז שופטת, אמרה כי "אנחנו בטוחים בכוונותיו של היועץ רובינשטיין, אבל העניין מעורר בעיות נורמטיביות קשות".

גם עו"ד צבי כפתורי, לשעבר מפקד צוות ביחידה המבצעית של השב"כ, נחרד אז מהחלטת רובינשטיין. היא הובילה אותו לטלפן לרונן ברגמן, תחקירן "ידיעות אחרונות", ולבקשו למסור בשמו התנצלות לדן מרגלית על כך שעקב אחריו בראשית שנות ה-70. ברגמן הפגיש בין השניים, ובכתבה על-אודות המפגש סיפר כפתורי כי גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, הטילה על השב"כ לעקוב אחר מרגלית ואחר שני עיתונאים נוספים - אריה צימוקי מ"ידיעות אחרונות" ויוסף חריף מ"מעריב" - במטרה לגלות מי מדליף להם סיפורים עסיסיים מישיבות הממשלה. "אנחנו היינו אמורים להביא לגולדה מאיר דיווח מקיף על איזה שר נפגש עם איזה עיתונאי", סיפר. "הקורלציה בין הפגישות הללו ובין הפרסומים יום לאחר מכן בעיתון הרלבנטי יצרה מיד את ההצלבה מי הדליף". כפתורי ועמיתיו צילמו את העיתונאים, בעזרת עדשות טלסקופיות, במהלך מפגשיהם עם שרים, ולדברי כפתורי "היה ברור שהשגנו עבור גולדה את מה שהיא ביקשה לגלות".

חוה צימוקי, רעייתו של אריה ז"ל, סיפרה בעבר שבעלה נהג לבקש ממפקד מרחב בשב"כ שהארגון יחדל להטריד עיתונאי הומוסקסואל בשל נטייתו, שאולי נחשבה אז לסיכון ביטחוני. זה, מנגד, הזהיר את בעלה כי "עינו של האח הגדול פקוחה, ושבמיוחד ישים לב למה שהוא אומר בטלפון". אריה צימוקי שיתף בדברים את מרגלית, שחשש מצדו בעיקר כי מקורותיו ישמעו על הדבר ויתרחקו ממנו: "באותה תקופה היה לי פחד אמיתי וגדול שהפעילות הזו של השב"כ נגדי תגמור לי את הקריירה העיתונאית".

בזמנו, כפתורי האמין בצדקת הדרך, כעס על העיתונאים ועל השרים וראה בהם "עוכרי ישראל", אולם מאז השתכנע שאסור להשתמש בשב"כ למטרות שאינן ביטחון המדינה, שכן כך "מהר מאוד נמצא את עצמנו על ספו של מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו". מרגלית דוקא מפויס וסבור שהמערכת השתפרה מאוד מאז: "אני בטוח שהיום מקרה כמו זה לא היה קורה", הוא אומר. בחקירות המתנהלות בשנים האחרונות נגד עיתונאים הוא לא רואה בעיה. "צריך להתנהג כמו בדמוקרטיה: זה בסדר שהעיתונאי שמקבל מסמכים מפרסם אותם, וזה בסדר מצדם לחקור. אין פסול בכך שהשלטון חוקר עיתונאי כשהם חושבים שנעשתה עבירה פלילית, ואני לא חושב שהוא פועל בצורה בעייתית. העיתונאי, מצדו, לא צריך לחשוף את מקורותיו. כששני הצדדים פועלים בהצלחה, התוצאה הסופית מאוזנת ונאותה".

נותנים לגיטימציה לסיפור

בפרשת המעקבים אחר מרגלית ועמיתיו המטרה הייתה דווקא השרים, אולם שנים אחדות קודם לכן מצאו עצמם שני עיתונאים מאחורי סורג ובריח. שמואל מור היה בשנות ה-60 הבעלים של המגזין הצהוב והסמי-פורנוגרפי "בול", ומקסים גילן היה אחד מעורכיו. ב-1966, בזמן שכלי התקשורת המסורתיים שתקו, היה זה דווקא "בול" שהדפיס כתבה שבה פרטים על מעורבות שירותי הביטחון הישראליים בהתנקשות במנהיג מרוקאי. אנשי שב"כ ומשטרה פשטו על משרדי המגזין, החרימו את הגיליונות שיועדו להפצה, ועצרו את מור ואת גילן. השניים נשפטו ונידונו לשנת מאסר, שקוצרה בהמשך. במהלך שהותם בכלא הוסיפו לערוך את העיתון - כולם רצו לשמור את דבר המאסר בסוד ולהציג מצג של "הכול כרגיל".

מאחר שבסופו של דבר העניין נחשף, כמובן, הפכה ההחלטה לשפוט את מור ואת גילן לכזו שרק העניקה יתר לגיטימציה לפרסום ואסמכתא לנכונותו. כך, למעשה, קורה בכל פעם שננקטים צעדים נגד חשיפות, מה שעדיין לא שכנע, כנראה, את מערכת הביטחון, בחוסר האפקטיביות של הפרקטיקה הזו. עיתונאים ישראלים מעולם לא נכלאו בגין פרסומים עד ומאז פרשת "בול", אולם ב-1994 נרשם תקדים נוסף כשד"ר ראובן פדהצור זומן לחקירה בחשד לריגול. העילה הייתה ראיון שערך עם שר הביטחון דאז משה ארנס לתוכנית "רשת חוקרת", ששודרה בזמנו בערוץ 2. במהלך הראיון אחז פדהצור בחלק ממסמך של התעשייה האווירית שסווג כ"סודי ביותר" ושעסק בטילי הפטריוט ששימשו את ישראל ליירוט הסקאדים במלחמת המפרץ, והעלה טענות שונות נגד יעילותם.

פרק הריגול בחוק העונשין כולל גם סעיף המאפשר, בנסיבות מסוימות, לאסור את מי ש"מחזיק מסמך רשמי או משתמש בו כשאינו מוסמך לכך", ובאפריל 1994 זומן לפתע פדהצור לחקירה ביחידה הארצית לחקירת פשעים של המשטרה בחשד שעבר על סעיף זה בחוק. מקורב לפרשה טוען שמקורה של החקירה בתלונה שהגיש מפקד חיל האוויר דאז, האלוף הרצל בודינגר. בודינגר מסר בתגובה כי אינו זוכר את המקרה: "מפקד החיל לא מגיש תלונה במשטרה. אם הוגשה תלונה, זה על-ידי ביטחון שדה. אני יכול להגיד שבעיניי נגד הדלפות אין, כעיקרון, מה לעשות, למרות שזה לא נעים, כי זה חוקי. אבל אם מישהו מראה מסמך סודי ביותר ובמקום להשיבו למשטרה כפי שכתוב עליו הלך ופרסם אותו - זו עבירה פלילית פר-אקסלנס".

כעבור שנה של חקירות שבהן נדרש להסגיר את מקורותיו הודיעה לו הפרקליטות על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור. "בכל מה שנוגע באמת לביטחון הלאומי", אומר עו"ד גלעד שר, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה שייצג את פדהצור בהליך, "אני מוכן להצדיק פעולה של המערכת הממשלתית נגד דליפת חומרים שיכולים להזיק לביטחון המדינה. זה בהנחה שמופעל שיקול דעת רציני ואחראי. אבל יש מקרים אחרים, שבהם המערכת משתמשת בכלי הזה כדי למנוע חקירה בעניינים שלא נוחים לה או חשיפת מחדלים. במקרים הללו השימוש בכלים של צנזורה ושל חקירה משטרתית פסול לחלוטין. אני מאוד חושש שלפחות המקרה של פדהצור היה מהסוג הזה. לביקורת המוצדקת והמבוססת שהייתה לו על מקבלי ההחלטות לא היה שם דבר וחצי דבר עם הביטחון הלאומי, אלא רק עם רצון למנוע פרסומים לא מחמיאים על המערכת".

שר, המייצג רשתות תקשורת זרות, אמר ש"נתקלתי בהרבה מאוד מקרים שבהם המערכת מנסה למנוע פרסומים, אם באמצעות הצנזורה ואם באמצעות גופי האכיפה. עושים מה שנקרא 'הפחדה' לכלי התקשורת, למשל על-ידי דרישות להעברת חומרים ללא בסיס חוקי". לדבריו, "כשכלי התקשורת עומד על שלו ודורש הנמקות ענייניות - בחלק גדול של המקרים המערכת נסוגה או מגיעה לפשרות".

אלוף בן, בעקבות החקירה בעניינו שהוזכרה כאן, טען שיש "לקבוע סייגים חמורים לחקירת הדלפות ולהגביל אותה למקרים שבהם נגרם נזק ממשי לביטחון המדינה... ...עיתונאים זכאים ליהנות מחופש הדיבור בטלפון, מבלי לחשוב שרשימת שיחותיהם מתויקת בשב"כ ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה". אלא שסייגים כאלה לא נקבעו, ונראה שהעסק מאז רק הולך ומחמיר. בספטמבר האחרון נחשף במגזין G מקרה נוסף של שימוש בסעיפי הריגול שבחוק נגד עיתונאי: רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות" נחקר ביאחב"ל בחשד שעבר על סעיף אחר בחוק, הנוגע, לא פחות, ל"ריגול חמור", ומבטיח שבע שנות מאסר ל"מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך". החוקרים סיפרו לברגמן כי את האישור לחקירתו נתן המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, זאת בעקבות פרסומיו על פרשת חשיפת זהותו של אשרף מרואן, שהופעל על-ידי המודיעין כסוכן במצרים לפני מלחמת יום כיפור. ברגמן טען אז כי בנוסף, השתמשו כלפיו גם באמצעים כגון יירוט מיילים ופרטים בנוגע לגורמים שעמם שוחח בטלפון. "בשנים האחרונות ההתייחסות לעיתונאים ולפרסומים עיתונאיים על קהיליית המודיעין הולכת ונעשית יותר אגרסיבית", אמר, "וזה ייגמר רע. אין לי ספק שה עסק הזה ייגמר רע. מישהו איבד את הבלמים". אופן המשך הטיפול בפרשה החדשה ילמד אם הבלמים אבדו, או שמא נוטרלו בכוונת מכוון.

g@globes.co.il

1956

הממונה על הביטחון איסר הראל נאבק ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. בשיא התקופה מממנים שירותי הביטחון הקמת עיתון מתחרה בשם "רימון". העיתון נסגר כעבור תקופה קצרה

1966

שבועון סמי פורנוגרפי חשף את פרשת בן ברקה - מעורבות ישראלית ברצח אופוזיציונר מרוקאי. שניים ממנהלי השבועון, שמואל מור ומקסים גילן, נידונו לשנת מאסר, ועל הפרשה כולה הוטל צו איסור פרסום. למרות זאת דלף דבר מאסרם והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם

שנות ה-70

ראש הממשלה גולדה מאיר מטילה על השב"כ לעקוב אחר שלושה עיתונאים - דן מרגלית, יוסף חריף ואריה צימוקי - כדי לגלות מי מדליף להם מישיבות הממשלה. אנשי השב"כ עוקבים אחר השלושה ומצלמים אותם בפגישותיהם

1994

ד"ר ראובן פדהצור זומן לחקירה בחשד לריגול. העילה: ראיון שערך עם שר הביטחון דאז משה ארנס בטלוויזיה. במהלך הראיון אחז פדהצור בחלק ממסמך סודי של התעשייה האווירית, ובו השגות על יעילות טילי הפטריוט. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור

2002

ראש הממשלה אריאל שרון מורה לשב"כ לחקור כיצד דלפו פרטים מישיבת ממשלה שעסקה ביחסים עם ארצות הברית

2003

היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין מורה על חקירה בניסיון למצוא מי הדליף את "פרשת סיריל קרן". רובינשטיין מבקש שבצוות יהיה נציג של השב"כ. בג"ץ מבטל את השתתפות השב"כ בחקירה

11.2003

לשכת העיתונות הממשלתית, בניהולו של דני סימן, מפרסמת נהלים חדשים לקבלת תעודות עיתונאי. חידוש אחד, שלפיו פרטי העיתונאים יימסרו לשב"כ, מעורר ביקורת חריפה. בלע"מ טוענים כי הדבר נעשה כיוון שעיתונאים נכנסים לסקר אירועים שבהם נוכחים אישים מאובטחים

2004

פיטר הונאם, הכתב שחשף בזמנו את סיפורו של מרדכי ואנונו ב"סאנדיי טיימס" הבריטי מגיע לארץ ונעצר. הסיבה: חשד שראיין את ואנונו בניגוד להוראות

2005

האגודה לזכויות האזרח מתלוננת בפני היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על זימון עיתונאים ערבים לחקירות בשב"כ לגבי קשריהם עם עיתונאים ועם כלי תקשורת ערביים

2009

כתב אישום בגין "מסירת ידיעות לאויב" מוגש נגד עיתונאי פלסטיני, חאדר שאהין, שדיווח בשידור חי על מתקפת צה"ל בעזה. שאהין הורשע, ערער, וגזר דינו הופחת לעבודות שירות. רוני דניאל, שביצע את אותה עבירת צנזורה, לא נענש כלל

2009

רונן ברגמן נחקר ביאחב"ל בחשד שעבר על סעיף בחוק הנוגע ל"ריגול חמור"; זאת בעקבות פרסומיו על פרשת חשיפת זהותו של אשרף מרואן, שהופעל על-ידי המודיעין כסוכן במצרים לפני מלחמת יום כיפור. ברגמן טען אז כי בנוסף, השתמשו כלפיו גם באמצעים כגון יירוט מיילים והאזנות לטלפונים