מטען הכאב

ירון זקהיים נרגש להניח אבן פינה למפעל הראשון של רפא שיעמוד בתקנים אירופיים ליצוא. מ-1937 החברה מייצרת, מייבאת ומשווקת תרופות בישראל, ואם הכול ילך לפי התוכנית, ב-2013 היא תצא סוף-סוף מגבולות ירושלים אל העולם הגדול. זקהיים, המנכ"ל בחמש השנים האחרונות, כבר ראה בעברו עולם, והתרופות נכנסו לחייו רק לפני כחמש שנים. את עולם הרפואה הוא מכיר היטב מ"הצד הלא נכון של המחט", כהגדרתו; היכרות ששורשיה נעוצים בוורשה של מלחמת העולם השנייה, ממשיכים בשכונת בית הכרם בירושלים, ומתנקזים למאבק ארוך וכואב של בנו הבכור גיא במחלת הסרטן, "מאבק ששינה את חיינו באופן מוחלט", אומר זקהיים הנרגש כשידו הימנית רועדת מעט.

את אשתו טלי, הוא מספר, הכיר כבר בכיתה ג', כשלמדו יחד בבית הספר העממי בבית הכרם. כבר אז הציע לה זקהיים חברות, אך משפחתה עזבה את השכונה, עברה לקיבוץ גבעת ברנר, ורומן הילדים נקטע באיבו. עד שהגורל הפגיש ביניהם שוב, באקראי, שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם זקהיים בסיני כחייל סדיר בחיל השריון. "רבים מחבריי נהרגו במלחמה ההיא, והשאלה הראשונה ששאלתי את עצמי אז הייתה למה אנשים צעירים צריכים למות בגיל 19. לא יכולתי להשלים עם הדבר הזה", משחזר זקהיים את תחושותי באותה תקופה.

את טלי הוא נשא לאישה לפני 34 שנים בבית אגד בתל אביב ("כי אביה היה נהג אגד"), אך לבית הכרם הם לא חזרו ("המחירים בשכונה כבר לא התאימו לזוגות צעירים"). השניים שכרו דירה בירושלים; הוא סיים את שירותו הצבאי ולמד באוניברסיטה העברית, היא למדה בסמינר והייתה לגננת. ואז נולד גיא, והשאלה הארורה ההיא ממלחמת יום הכיפורים חזרה שוב אל חייו. "כל אחד חושב שבריאות זה דבר טבעי - לקום בבוקר והרגליים יעבדו והגוף יפעל, אבל זה לא ככה", אומר זקהיים בראיון ל-G. "ב-1987 אני וטלי היינו זוג הורים צעירים, ופתאום אמרו לנו שהבן שלנו, גיא בן ה-7, חולה בלוקמיה. לא ידענו מה זאת המחלה הזאת, וכשאמרו לנו סרטן הבנו שזאת מילה שמזוהה עם מוות ואין חוכמות.

"שם גם התחיל הקשר שלי עם עולם הרפואה. מצאנו את עצמנו מתמודדים בקרב על היקר מכול. הסטטיסטיקה אומרת שמי שחלה בגיל צעיר, החלים, והמחלה לא חזרה בתוך חמש שנים - הסיכויים שישרוד גבוהים. במשך שלוש שנים טיפלנו בגיא, עד שהבריא, כמשפחה מאוחדת ובעזרת מערך הרפואה היעיל והמיוחד שיש לנו במדינה".

התמודדות קשה.

"אדם שעובר דבר כזה - כל סולם הערכים שלו משתנה. הכסף מאבד משמעות, ופתאום אתה מבין שיום המחר לא מובטח לך. אתה מבין את זה באופן מוחשי. אורח החיים שלנו השתנה, וברגע שעברנו את החוויה המזעזעת הזאת, וגיא החלים, אמרנו לעצמנו שהמחלה מאחורינו והכול נפלא. אני חשתי חובה גדולה מאוד לרופאה של גיא, פרופ' רנה זייצוב (כלת פרס ישראל בחקר הרפואה, צ' ק'), שנפטרה לפני חמש שנים. היא הייתה מחלוצות ההמטולוגיה והאונקולוגיה בישראל, ועבדה בבית החולים בלינסון".

אז הצטרפת לעמותת חיים, שנוסדה בבית החולים.

"במשך השנים 1990-1995, הייתי גם הגזבר וגם יו"ר העמותה. עשינו המון דברים לטובת המחלקה והילדים, והכול בהתנדבות מוחלטת של עשרות אנשים - החזר על הוצאות טלפון לא קיבלו שם. הרמנו בהיכל התרבות אירועי התרמה שהגיעו אליהם אלפים, השגנו תורמים מהעולם, בנינו מחלקת אשפוז לילה. עשיתי את זה עם המון אהבה, אבל אז התנתקתי, כי קשה ללוות כל היום הורים שהילדים שלהם חולים ולחוות את המחלה עם עשרות ילדים אחרים - צריך נפש מברזל".

איך גיא הרגיש באותן שנים?

"הכול נראה אז טוב ושקט. הוא גמר תיכון, היה רשג"ד בצופים, התגייס לצבא וסיים קורס פקחי טיסה; עד שיום אחד, כשהוא בן 19, כמעט עשר שנים אחרי שהמחלה עזבה אותו, היא חזרה.

"חזרנו לקרב הזה מחדש לשנתיים נוספות. חיפשנו תורם למח עצם, כי זה בעצם היה המפלט האחרון למגר את המחלה. כולם יכולים להגיד שהילדים שלהם מיוחדים, אבל אני יכול להוכיח: לא נמצא תורם לגיא כי היה לו מבנה גנטי שלא היה זהה לו - חיפשנו בין בני המשפחה ועשינו מבצעים לחיפוש התאמה בכל העולם כולו".

בסופם של החיפושים אתה היית התורם.

"אמנם לא הייתי מושלם בהתאמה, אבל נסענו לארצות הברית לעבור את ההשתלה. עברנו גם אותה, וחזרנו לארץ והיה נדמה שיהיה טוב, אבל המחלה חזרה שוב. ידענו שאין פתרון, אבל איך תספר לילד בן 21 שאין יותר לאן ללכת? אז לקחנו החלטה קשה מאוד ולא סיפרנו לגיא שהמחלה חזרה. אחרי כמה חודשים הוא נפטר, במארס 2001".

כדי לתאר את כאבו, נעזר זקהיים בציטוט של אריק שרון: "בנו של שרון נהרג בגיל צעיר, ואני זוכר שקראתי ציטוט שבו אמר 'לכאב הזה אין מזור'". וזה נכון, גם אם אנשים יגידו שהכאב חולף עם הזמן, זה שטויות, הכאב הזה נשאר איתך כל הזמן. כל שעה ביום - אתה צוחק ובוכה, רוקד ובוכה, כי בפנים כל הזמן כואב לך. יכולים לקרות לאדם שני דברים אחרי שהוא מאבד את בנו - או שהוא הופך לקהה חושים או שהוא הופך לפתוח יותר לאנשים. אני מרגיש שאני מאוד פתוח לרגשות של אנשים, אני יכול להבין את הסערות האיומות שעוברות עליהם. זה נכון בעיניי כבן אדם, ובטח נכון כמנהל".

אתם מנציחים את גיא?

"אני לא מאמין בהנצחה, אבל עשינו דבר אחד שאנחנו מאמינים בו - גיא למד בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ואני וטלי נותנים מלגות מדי שנה למסיימי י"ב שעוסקים בתחומי המחשב ושתורמים לקהילה. הסיבה היא שגיא היה בוגר מדעי המחשב בתיכון, והיה מאוד פעיל בקהילה. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני רואה כמה צעירים מופלאים יש לנו. אנחנו נותנים את המלגות כבר תשע שנים, שחלפו מאז שגיא נפטר".

"קשה לי עם הניכור של ההיי-טק"

בשנים הקשות ההן עבד זקהיים בקבוצת ארלדן של משפחת רשף. "25 שנים עבדתי עם צלי רשף ועם אביו אשר רשף, שהיה בתפיסותיו הפוליטיות קומוניסט עברי", הוא מספר. "הוא היה מורי ורבי, ואמר לי כשסיימתי את הסטאז' בראיית חשבון, 'תשכח כל מה שלימדו אותך באוניברסיטה'. הוא לימד אותי לעשות עסקים בנחת, בשכל וללא סיכונים. אני הייתי סטודנט בן 28, ארלדן הייתה אז חברת נכסים קטנה. הם הנפיקו אז בבורסה ואני הייתי שותף לזה. אחר כך הם קנו חברות בנות, והשקיעו בהיי-טק, בהשקעות פיננסיות ובמיליון דברים נוספים. הם יצרו ערך מדהים לבעלי המניות".

איך תמרנת בין העבודה לבין המחלה של הבן?

"כשגיא חלה, וכשקורה לך דבר כזה ואתה עובד במקום עבודה, לכולם יש המון אמפטיה. אבל לא תמיד אפשר להגיע למשרד, ובשלב מסוים היה לגיטימי להגיד לי, 'תשמע, כשיסתדרו הדברים, נדבר'. אבל לא, הם תמכו בנו לאורך כל הדרך ובשני הסיבובים של המחלה. שם למדתי את הפרק הגדול בחיים - כך צריך לנהוג בבני אדם. אם יש לך עובד שיש לו צרות אז אתה לא אומר לו איזה תפוקה אתה צריך ממנו, אלא אתה עוזר לו לעבור את הפרק הקשה הזה. לכן קשה לי עם הניכור של עולם ההיי-טק - יכולים להגיד לעובד ביום חמישי לאסוף את הדברים וללכת. זאת לא דרכי".

בארלדן עסק זקהיים בעיקר בניהול הכספים: "לא עשיתי אף פעם אותו דבר, ומשום שזה היה מקום משפחתי זה היה מרתק. אבל יש הבדל תהומי בין להיות מנהל כספים ובין להיות מנכ"ל".

את שמריהו לוין ז"ל, מנכ"ל רפא לפניו, הכיר זקהיים כאשר ייעץ לחברה לפני שבע שנים במשא ומתן על חומרי גלם: "מייסד רפא הוא ד"ר ברוך לוין, בנו של הפעיל הציוני שמריהו לוין, שכולם מכירים משמות הרחובות. נכדו, שמריהו לוין, בעל אותו השם, ניהל את החברה 46 שנים. לצערנו הוא חלה והציע לי, מהיכרות אישית, לבוא לנהל את החברה במקומו. הוא נפטר בגיל 70, היה איש מיוחד, אספן וידען בתחומים רבים, איש שיחה".

איך הייתה ההרגשה לשבת על כיסא המנכ"ל בפעם הראשונה?

"יש משהו בודד בלהיות מנהל, יש לך בורד להתייעץ איתו ולקבל הנחיות ממנו, אבל אתה הוא שמקבל את ההחלטה הסופית. סביבך לאנשים יש אינטרסים, ואתה צריך לזהות מהי ההחלטה הטובה לך ולחברה. לכן תהליך קבלת ההחלטות בחברה הוא תהליך מובנה, שמורכב מחוות דעת מומחים מכל תחום, שמהם אני בונה תמונה מלאה ומתועדת, ואז מקבל הכרעה".

סיפרת שאת ההחלטות אתה מקבל בצעדות בהר איתן

"את מכירה את תופעת הר איתן? מלא סלבס, זה 'חוף הצוק' של ירושלים. חצי מדינה הולכת שם - כל תושבי מבשרת ציון, שרבים בשכונה הם אנשי עסקים, בכירים ברפואה ובממשל. זה זמן טוב לחשוב על הדברים".

מה גילית על ענף התרופות בישראל?

"אני יודע שיש הרבה ציניות סביב חברות התרופות, אבל ברפא היעדים ברורים והם לא כסף, אלא קודם כול רווחת החולים שאנחנו אחראים עליהם. כמי שבא מהעולם של המטופלים אני יכול לגעת במה שעובר על החולה ולהבין מהי המשמעות להביא תרופה טובה שעוזרת לרופא ולחולה. זה אחד הענפים האלגנטיים והתחרותיים שיש. אבל זאת תחרות יצירתית שיש בה תהליכים ארוכים. אני חושב שהמפעלים בארץ ראויים, ובוודאי ספינת הדגל טבע, שאני מעריך מאוד. אגב, מנכ"ל טבע שלמה ינאי היה הסמג"ד שלי בצבא, ועד היום אנחנו בקשר".

איך מתמודדים מול התחום הגנרי, מול טבע למשל?

"בהסתכלות לטווח ארוך, הפוטנציאל הגנרי, שבו פועלות רבות מחברות התרופות בישראל, יבוא לידי מיצוי. לכן בחרה החברה בדרך של בניית מוצרים אתיים מוגני פטנט".

תסביר.

"בתחום הגנרי לוקחים פטנטים שפגו, ועושים את החיקוי הכי טוב שניתן; טבע הביאה את זה לדרגת אמנות. אבל יש מספר מוגבל של מולקולות שפותחו בשלושים השנים האחרונות, ואנחנו קרובים למיצוי המסה הקריטית של רוב המולקולות האלה. לכן, בראייה לעתיד צריך לחול תהליך של חזרה למוצרים האתיים. גם אצל המתחרים רואים מודלים מעורבים, והחברות הגנריות כבר לא 100% גנריות. גם הן יחזרו למודל הקלאסי של עולם הפארמה. אנחנו מאמינים בזה, ולכן היום עיקר ההסתכלות שלנו היא אתית - איך לבנות מוצרים חדשים שמשפרים את איכות החיים של החולים. מובן שהעלויות על מערכת הבריאות בתחום האתי גבוהות יותר".

כשבניית המפעל החדש תושלם תיכנסו סוף-סוף לתחרות גם מעבר לים. מדוע רק עכשיו זה קורה?

"ההישג המשמעותי של השנים האחרונות ברפא הוא ההבנה שעל אף שאנחנו חברה ישראלית ופועלים בשוק הישראלי, עלינו לצאת מישראל החוצה ליצוא. אם לא נעשה כך, כנראה בטווח הארוך לא תהיה הצדקה לקיומנו. כל החברות הישראליות בתחום הפרמצבטיקה ששרדו והתפתחו הן חברות שיצאו החוצה, ואנחנו שאלנו את עצמנו, אולי באיחור, איך עושים את זה. לכן, נקודת הציון היא הקמת המפעל ליצוא. בשלב הראשון תחל רפא לייצא חלק מתכשיריה לאירופה, והסכמים ראשונים בנושא כבר נחתמו, טרם הקמת המפעל".

"יש לי תוכנית עשר-שנתית"

זקהיים, 55, נולד בבית הכרם, וכיום מתגורר במבשרת ציון. מעבדות רפא ממוקמות גם הן בירושלים, והעיר היא מוטיב קבוע בחייו, אך למעשה "אף אחד מהוריי לא נולד בירושלים. אבי נולד בליטא, ובשנת 1933 סבתי לקחה אותו, את אחיו התאום ואת אחותם, והם יצאו לדרך; סבתי ודודתי הסיגו את הגבול מלבנון והגיעו לארץ לקרובים בכינרת. את אבי ואת אחיו התאום השאירה סבתי אצל משפחה בוורשה, שהייתה אמורה לדאוג להם עד שיקבלו סרטיפיקטים. אבל שבועיים אחרי שהשאירו אותם שם, המשפחה פשטה את הרגל והם חיו בין פחי הזבל של ורשה עד שעלו סוף-סוף והגיעו לנמל יפו; הם היו רק בני 13".

הסיפור של אביך השפיע עליך?

"רבים מבני ניצולי השואה הופכים לימניים ומרגישים שאין לנו ארץ אחרת ושכל הגויים מנוולים. לי זה לא קרה. המסקנה שלי, כבר במלחמת יום הכיפורים, הייתה שצריך ללכת בדרך השלום, ואני נלחם על זה הרבה שנים, עם עליות ומורדות. כבר היה לנו שלום ולקחו לנו אותו, אבל אני מאמין בזה. אי-אפשר לבנות אומה לטווח ארוך מבלי שיש לה שקט. אולי אני קצת הוזה, יש מי שיגידו, אבל זאת אמונתי. אפילו שזה לכאורה נוגד את העבר של המשפחה שלי, שניצלה מהשואה".

סבו מצד אמו הוא רו"ח יעקב האפט, מייסד פירמת האפט אנד האפט, כיום זיו אנד האפט. "הוא היה איש קצת מפורסם", מספר זקהיים, "בין הראשונים שלמדו ראיית חשבון באנגליה וחזרו בתקופת המנדט לישראל, אז הקים את לשכת רואי החשבון בישראל, בשנת 1926. הוא היה גם בין מייסדי שכונת הכרם העברית, והמשפחה עברה לירושלים. כל האחים של אמי הם רואי חשבון בפירמה, וכך גם כל בני דודי".

וגם אתה למדת ראיית חשבון.

"אבל לא עבדתי בזה אף פעם, זה מקצוע נורא משעמם. אבל אני משתמש בראיית חשבון כשפה, כמו שיש אלפי אנשים שלומדים משפטים אבל לא עוסקים בעריכת דין. גם זאת שפה שצריך להבין. הייתה לי משיכה מגיל צעיר לעולם העסקים".

בשנים האחרונות מקצוע ראיית החשבון הוא כמו כרטיס כניסה לכיסא המנכ"לות.

"נכון, זאת דילמה לא פתורה אצלי בראש. הרבה שנים סברתי שכדי להיות מנכ"ל טוב אתה צריך לבוא מתחום הכספים או ראיית החשבון. בשנים האחרונות אני סבור, ואולי זה מהפך אישי אצלי, שאני בהרבה מקרים מעדיף מנכ"ל שבא מתחום השיווק, שיש לידו איש כספים חזק. בשנים האחרונות אני עוסק הרבה בתחום השיווק, זה תחום מרתק, מה גם שכסף נוצר אם יודעים לשווק, ושיווק לא נוצר אם אתה יודע לנהל כספים. זה עולם הפוך - מי שיודע למכור מניע את העולם".

בתחום הרפואה בישראל נחשבת רפא (ראו מסגרת למעלה) למי שחרתה על דגלה את תחום הטיפול בכאב, שהתפתח בעשורים האחרונים. לאחרונה החלה משווקת מדבקות עוריות לשיכוך כאבים כרוניים. "אפילו שרפא היא לא מענקי הענף, היא שינתה מהיסוד את תחום הטיפול בכאב", אומר זקהיים. "פעם הרופא טיפל בחולה, והכאב היה עניין צדדי שלא ייחסו לו חשיבות. בשנת 1985 רפא הכניסה את הנושא של טיפול בכאב, ואנחנו חינכנו, יחד עם רופאי הכאב, את כל מדינת ישראל שיש לתת תרופות לחולים כדי שלא יסבלו מכאבים. היום ישנם חולי סרטן שחיים ומתפקדים כאחד האדם בזכות משככי כאב".

איפה אתה רואה את רפא בעתיד?

"השאיפה היא שבעתיד פעילות החברה תתחלק חצי-חצי בין ישראל ובין יתר העולם. זאת כמובן שאלה של זמן, שיווק, רישום ואמינות, אבל אנחנו מאמינים שלפי היכולות שגילינו בעבר, נצליח בעתיד".

ומה לגבי התוכניות האישיות שלך?

"אני מעריך שאשאר ברפא, אין לי תוכניות להחליף קריירה. יש לי תוכנית עשר-שנתית שאני רוצה למלא, כך שמבחינה עסקית זה הכיוון. מבחינה אישית נכנסה לחיי קרן אור, בתי מיכל הביאה לעולם את יותם, נכדי הראשון. זה שינה את חיי מקצה לקצה - אני מחתל, מרדים, מאכיל, וזה פשוט מדהים. אמנם חווינו עם גיא סיפור שאין לו סוף טוב, אבל למדנו מזה והמשכנו הלאה. נכד זאת שמחה אצל כל אחד, אבל זאת שמחה הרבה יותר גדולה אחרי כל-כך הרבה שנים של עצב ושל כאב".