יש לי רתיעה מאנשים שמקדשים את הפרטיות שלהם הפרטיות שלהם

ההתמסרות לעקרון השקיפות הופכת אותו לחסר גבולות, אבל העיתונאי רביב דרוקר, מעמודי התווך של ערוץ 10, מתעקש: "אם אתה מחביא - אתה יותר פגיע. אם אתה מאוורר את זה - אתה נהיה יותר חזק". מי שהקים את התנועה לחופש המידע ועומד בראשה, לא עושה הנחות לאף אחד, גם לא לעצמו: "מי שלא יכול לחיות באקווריום, אני לא רוצה אותו". ראיון

לפי קצב הפרשות שניחתות עלינו, אין מנוס מהמסקנה שאנשי הציבור היום מושחתים מאי פעם. האומנם? הם לבטח הרבה הרבה יותר חשופים. רביב דרוקר, שקם בבוקר כדי לעשות את החיים שלהם עוד יותר שקופים, מורגל ביצירת שונאים ואויבים. אבל הוא בשלו. כמי שהקים את התנועה לחופש המידע, מבחינתו כשמדובר בשקיפות, אין גבולות.

"שקיפות תמיד משכה אותי. למדתי על בשרי את כמות החוליים שאפשר לרפא באמצעותה, גם בחיים האישיים. ברגע שאתה צריך לנסח דברים, לקבל תגובה, לקבל פידבק - הפער בין ההתנהגות לדיבור אמור לקטון, וזו הדרך שלך להיות בנאדם מוסרי. גם כשמדובר בבגידות בחיי נישואים".

דרוקר, הפרשן הפוליטי של חדשות 10, חתום על כמה חשיפות משמעותיות בשנים האחרונות - יומני עומרי שרון, הזיופים בקלפיות במפלגת העבודה וחשבונות הנסיעה של נתניהו. אבל את דגל השקיפות הוא נושא לא רק כעיתונאי. "אני בא לזה מחשיבה שבאה מעצמי. טוב לי לטפל בבעיות כשאני מדבר עליהן. למדתי מניסיוני, שכשדיברתי על דברים שאני חלש בהם, הפכתי מחוסן מפניהם, חזק יותר".

כמו מה?

"המראה שלך, או שאתה נחשב חנון, מרובע, זה שלא הגעתי לאן שרציתי בכדורסל. אם אתה מחביא - אתה יותר פגיע. אם אתה מאוורר את זה, את מה שכואב לך - אתה נהיה יותר חזק".

הגיוני היה לחשוב שחשיפת נקודות התורפה שלך תשחק לידי יריביך.

"זה קשה, זה מפחיד, זה חושפני, זה לא דבר קל. אבל אני באופן אישי, כתוצאה מהשקיפות של דברים חלשים אצלי, הפכתי הרבה יותר חזק ופחות פגיע לביקורת. זה התהליך האישי שעברתי. על הבסיס הזה נבנה מישור מחשבתי קוגניטיבי, על מה שקורה בתהליך שבין החדר הסגור של קבלת ההחלטות, לחלק שבו אתה משווק את הדברים החוצה.

"הרבה פעמים אתה רואה פוליטיקאים או אנשי עסקים שבחדר הסגור אין להם בעיה להגיד את מה שהם חושבים, אבל הם לא יכולים להגיד את זה בחוץ. מה התרופה כדי לגשר על הפער בין ההתנהגות לדיבור? השקיפות".

כשבחברות הציבוריות הטילו חובת שקיפות בשכר נוצר מעגל פידבק שלילי, שרק מעלה עוד יותר את רף השכר ואת הטקס הקבוע של המתקפה על שיאני השכר.

"חלק מזה נובע מפופוליסטיות עיתונאית לא מוצדקת. כל תהליך של השקפה (מלשון שקיפות) כרוך בתהליך התבגרות של הציבור. זה תהליך דיאלקטי הגליאני. מנתח בסורוקה מרוויח 80 אלף שקל. בהתחלה יש זעזוע, ואז תגובת נגד. אחר כך אלה שמתבטאים צריכים להגיד אמת. ברגע שאתה יודע מראש שהפעולה שלך תיחשף, נוצר אצלך מנגנון סנקציה שמראש בולם אותך מלנהוג בדרך בעייתית.

"הצלחנו, למשל, במאבק למניעת הנפקת דרכונים דיפלומטיים מצד פוליטיקאים לטובת דורשי טובתם. כשזה נחשף, גורמים שלא רצו לשתף עם זה פעולה השתמשו בעקרון השקיפות כדי למנוע את המעשה האסור. היה להם במה לנפנף כדי שלא להיענות לבקשת פוליטיקאים. השקיפות יוצרת כוח להדוף מעשים לא ראויים.

"בעבר יכולת לקיים שתי מציאויות. מציאות שלפיה אתה מקיים את החיים הציבוריים שלך, ובמקביל את החיים הפרטיים. היום, ככל שאתה יותר בעין הציבורית, אתה צריך להבין שרמת החשיפה שלך יותר גדולה. ואם תשתמש בסמים, תלך לזונות, תהיה חייב כספים לשוק האפור - זה לא יישאר סוד לאורך זמן".

הרבה פעמים, כשאני שואלת אנשי עסקים איכותיים ומעורבים במיוחד מדוע הם לא נכנסים לפוליטיקה כדי להשפיע, הם אומרים שבדיוק בגלל זה: כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה ולחיות חשופים, באקווריום.

"אני אומר לך את האמת, אני שמח שהם לא באים, ואני אומר: אל תבואו. מי שלא יכול לחיות באקווריום, אני לא רוצה אותו. אלה האנשים שאחראים על גורלי. מהשקיפות הזו נקנית הלגיטימציה שלהם להחליט החלטות".

האם זה רלוונטי בכלל להחלטות שהם מקבלים במישור הלאומי?

"בכלל לא בהכרח. אנחנו משייכים תכונות אישיות לכושר שיפוט מקצועי. את צ'רצ'יל במציאות של היום היינו מחמיצים. היום לא יכול היה להתקיים צ'רצ'יל".

עד כדי כך?

"הוא היה איש מאוד אקסצנטרי, כנראה היה שיכור".

עם מה זה משאיר אותנו? אולי רק עם הבינוניים, החלביים, השפנים שפוחדים לעשות כדי לא להסתבך.

"עם אלה שמסוגלים לקיים רמת משמעת, או כמו ברק אובמה, שהוא דוגמה נפלאה לפוליטיקאי שמפסיק לשחק את המשחק הקלינטוני, ואומר 'השתמשתי בסמים, אפילו בסמים קשים, היו לי זמנים שהייתי בעייתי'. מותר לפוליטיקאי להודות בחולשות, רק שיספרו. ברגע שאתם מסתירים, אנחנו מבינים שיש בעיה".

זה מצריך זן אחר של פוליטיקאים.

"זה מצריך אנשים יותר חזקים, יותר עמידים לביקורת. כשהירשזון עלה בסולם ונהיה שר אוצר, הוא נפל. אולמרט הצליח לשרוד עד שהגיע לראשות הממשלה. תורידי מאולמרט את השחיתות, והוא יכול היה להיות ראש הממשלה הכי טוב שהיה בארץ. כל הטענות כלפיו נוגעות לתקופה שלפני הגיעו למשרד ראש הממשלה. הוא איש מאוד קומוניקטיבי עם עמידות של ברזל, אבל אני לא מוכן להאמין לו אם הוא הטה מכרז, או שנסע על חשבון עמותות".

"אין לי אף חבר פוליטיקאי"

אתה מדבר על כך שהשקיפות גברה, אבל בפועל הרבה מאוד מידע חסום. בוא נגיד שקשה לחגוג פה הישגים גדולים בעניין חופש המידע.

"יש סנטימנט עז בציבור הישראלי. יש תובנות מושרשות של 'זכותי לדבר, אתה לא תגיד לי לא לדבר', אבל אין את התרבות של 'המידע הזה הוא שלי. תביא לי אותו'. אנשים בארץ מתייחסים למידע כאילו הוא לא שייך להם. את הסנטימנט הזה לא הצלחנו לשנות".

אז קודם כל צריך לעשות פה חינוך שוק.

"ההישג הנדרש הוא להעלות את המודעות לכך שהמידע שמוחזק אצל השלטון שייך לכולם. אני מנסה להשיג את סקר הבטיחות הציבורית של מע"צ. למה זה לא מפורסם? אנחנו מבקשים את זה כבר הרבה זמן, ואני שם את ידי הימנית למשמורת אם נראה את זה. כשאנחנו מצליחים לשנות נוהל של רשות, זה בעיניי הכי חשוב".

ענת קם נפנפה בעקרון 'זכות הציבור לדעת', ולא בחלה בגניבת מסמכים רגישים מבחינה מבצעית. אתה חברת להתארגנות להזדהות איתה.

"החיילת הצעירה לא ניצלה פרצת מידע, אלא עשתה מעשה שהוא עבירה, אבל לא צריך לצאת מפרופורציות. אם היא הייתה לוקחת רק את המסמכים שמראים התנהגות בעייתית של צה"ל, הייתי מנהל מאבק ציבורי להזדהות עם המעשה, אבל כשהבנתי את מלוא ההיקף של העניין, שכלל גם את תוכניות התקיפה בעזה - שיש להן ערך מבצעי עצום וערך עיתונאי נמוך - נסוגתי".

מה קורה אם חבר או מקורב שלך נקלע לתסבוכת ואתה צריך לחשוף את זה? כמו במקרה של התחקיר שפרסם אמנון דנקנר, אז עורך "מעריב", על חברו יוסי גינוסר.

"אף פעם לא נתקלתי בזה, זה לא עמד למבחן אצלי".

אנחנו מדינה קטנה, לכל עיתונאי יש המקורבים שלו, אפילו יותר מזה. זה לא פשוט כשהחבר סרח, ואתה צריך לחשוף או לסקר את זה במהדורת החדשות.

"אין לי אף חבר פוליטיקאי, או חבר שהוא איש עסקים משמעותי. אין מי שיסרח".

זה לא חייב להיות חבר, אתה יודע. נוצרות מערכות יחסים אחרי שנים של עבודה מול מקורות.

"יש מצבים שבהם אתה מתבגר ליד מישהו כמו גדעון סער או בוז'י הרצוג, והם מתמנים לתפקיד בכיר, ואז מערכת היחסים משתבשת כי אתה מותח עליהם ביקורת. על גדעון סער אמרתי שהוא האכזבה הכי גדולה של ממשלת נתניהו. את יכולה לשער שהוא לא הכי אהב לשמוע את זה. השארתי מספיק דיסטנס כדי שיהיה לי מספיק מרחב לתקוף אותו".

לא מאמין לארי שביט

תחשוב על הקושי של יאיר לפיד לטפל בפרשיות של אהוד אולמרט, החבר הכי קרוב של אביו.

"עיתונאי מהסוג שלי לא יכול להיות יאיר לפיד, שיש לו כל כך הרבה חברים במעגלי עשייה. אני דואג שלא יהיו לי חברים במעגלים האלה".

האמת היא שזה נגד האינסטינקט העיתונאי הכי טבעי, להתחבר למקורות מידע.

"לפעמים אתה מוזמן לארוחת ערב אצל פוליטיקאי, ואתה צריך להגיד לו: אני לא בא".

יש כמה עיתונאים בכירים מאוד, אפילו פובליציסטים, שבאים גם באים לארוחות ערב אצל פוליטיקאים בכירים מאוד.

"הגישה הזו אף פעם לא עובדת. אתה נהיה חבר, ולכל הניסיון להעמיד גבולות אין סיכוי. ככל שאתה יותר מעניין את הציבור, גם כשאתה עיתונאי בכיר, אתה צריך להיות מוכן לרמת חשיפה. חלק מהמדיום הטלוויזיוני בנוי על ההזדהות של הצופה עם העיתונאי. נגזר מזה שאם אתה הולך לארוחות ערב אצל ברק, אני רוצה לדעת מזה. אם בלתי אפשרי להגיד את זה, אל תעשה את זה".

גם במחיר של גדיעת הנגישות לאינפורמציה, לסקופים, למידע מיד ראשונה?

"אני מוותר על הנגישות הזו. שווה לשלם את המחיר הזה. לעיתונאי שאחרי ארוחת ערב כזו כותב מאמר פובליציסטי, אני אומר: לא רוצה את המאמר שלך. הקשרים בין ארי שביט וביבי עמוקים מדי, והקשרים עם אהוד ברק בעייתיים מדי. כך גם במקרה של החברות שלו עם עומרי שרון, ועם עוד שורה של אנשים. אני חושב שעיתונאי מאוד יתקשה לשכנע אותי שהדברים שהוא כותב ואומר אחר כך באים רק ממקום נקי וטהור, כשיש מאחורי זה אינטרסים של חברות.

"גם אם אתה מצליח לנטרל את ניגוד העניינים, יש את אמון הציבור. אני לא מאמין שהמאמר שארי שביט כתב נגד ציפי לבני שבוע לפני הבחירות נכתב ממקום נקי, כשקשריו עם יריביה הפוליטיים הם עמוקים".

אתה באמת מאמין שיש חיה כזו, 'עיתונות אובייקטיבית'? הרי כל עיתונאי בא עם המטענים וסט האמונות וההעדפות שלו ועם הנרטיב שלו על המציאות.

"אין עיתונות אובייקטיבית, יש עיתונות הגונה, שמשתפת את הנמען שלה, הקהל, בתהליך העשייה. היא לא מתיימרת להיות האורקל מדלפי, ולהצניח את התורה. עיתונות הגונה נותנת לך סיור וירטואלי בנקודות המכריעות של השגת החומר, איך השגתי את האינפורמציה ועל מה אני נשען. כשעיתונאי אומר שהוא דיבר עם 12 אנשים במפלגה, כשבעצם את מרב המידע על ציפי הוא קיבל מיריביה הפוליטיים, הוא מסתיר את הקרחון הגדול שמתחת. שיהיה דעתן ונשכני, אבל שיגיד על מה הוא מסתמך. ברגע שהוא אומר 'דיברתי עם 12 אנשים והם דיברו על חבילת התכונות של ציפי', אני לא יכול להאמין לזה".

אתה מחיל על עצמך כללי ברזל נוקשים, לא להתרועע עם מושאי כתיבתך.

"זה נובע מהשקיפות. אם אני הולך לארוחת ערב אצל פוליטיקאי זה לא ישפיע עליי, כמו שזה ישפיע על הסביבה".

כלומר, מראית העין היא המציקה לך.

"למה אני בכל זאת לא הולך? כי ברגע שהפכת להיות נתון לרמת עניין ציבורי, זה עלול לשמש כלי כנגדי".

אתה קצת רדוף, כל הזמן מחשב מאיפה זה יבוא לך.

"נכון. בכל מקום שאני מעז לטשטש את הקו, ואומר לעצמי 'טוב , שטויות, אני אסע לראות', פתאום מגיע מידע למערכת על אותו גוף בדיוק. זה פוגע בעמותת 'חופש המידע', כי אני לא יכול לגייס כספים - מי שאני לא אפנה אליו יכול למחרת להיות מושא לתחקיר".

"לא במדד המעו"ף של הגברים"

מה אתה אומר על האופציה שיאיר לפיד ילך לפוליטיקה ברשימה עצמאית?

"אני בעד. בעיניי הוא דמות מאוד ראויה. אבל אני לא רואה אותו מתברג בין ארבע המפלגות הגדולות. אני לא מבין למה כל כך שונאים אותו".

מי שונא אותו?

"יש בון טון באליטות ובמדיה, מאוד לא לאהוב את יאיר לפיד. לא יודע למה. זה נראה לי ילדותי. אולי בגלל שהוא יותר מדי במיינסטרים, והסיגרים. הוא יותר מדי חבר של בעלי ההון והפוליטיקאים. הוא בנאדם סופר מוצלח, שוחר טוב, לא נתפס במעשה רע מימיו. אולי זה קשור לשנאת החזקים. החיים שלו טובים מדי ויפים מדי".

אולי חשופים מדי?

"יש לי רתיעה מאנשים שמקדשים את הפרטיות שלהם. אלה שאתה שואל אותם שאלה על בן הזוג שלהם, והם מתכווצים כאילו 'אל תשאל אותי על זה. אלה החיים הפרטיים שלי'".

יש הרבה מאוד אנשים שזה קשה להם. זה מעורר בהם חרדה.

"זה קשור לפחד במה".

קל לך לדבר, אתה מופקע לגמרי מפחד במה.

"אותם אנשים שמעלים לדרגת קדושה את החיים הפרטיים שלהם, נראה לי שהם מסתירים משהו".

אם ככה, תרשה לנו לברר משהו פרטי קטן: היית מופתע מזה שהשגת את ענת גורן כבת זוג. חשבת שאתה לא ראוי?

"כן. הייתה לי הערכה מסוימת לכמה המניה שלי שווה בשוק הגברים - מקום נחמד באמצע. לא במדד המעו"ף. והייתה לי הערכה לגבי כמה שווה המניה שלה, והיא הייתה במקום מאוד גבוה. חשבתי שאני לא יכול לרכוש שליטה בחברה. היא מאוד יפה, וסקסית ברמות קיצוניות, חכמה, מאוד מבדרת, טובת לב באופן קיצוני. היא לא מסוגלת להוציא דבר שקר מהפה. עד כדי כך שכשאני שואל אותה שאלה מכאיבה על עצמי, היא שותקת".

יכול להיות שאתה לא מבין מה נשים רוצות, או שבוחן המציאות שלך לגבי עצמך הוא לא משהו.

"זה ההישג הכי גדול בחיים שלי, שהשגתי אותה. כשהתחלנו את מערכת היחסים הייתי בהחלטה נחושה להישאר בחוץ, כי הייתי בטוח שהיא תשבור לי את הלב, כמו שעשתה לרבים לפניי. אני לא יודע איך זה הצליח".

"מה שקורה בעיתונות זה זוועה"

יש לך גם זוגיות סימביוטית אחרת שמחזיקה שנים.

"עם עפר שלח? אני מאוד מאמין בלעבוד בזוג. כל ההוגים הגדולים והמחדשים הגדולים עבדו בזוגות, בסופו של דבר רק אחד מהם נהנה מהפרסום. כשאתה מוותר קצת על האגו שלך אתה יכול למקסם את היכולת שלך ברמה היסטרית.

"עפר הוא בנאדם שהערצתי עוד לפני שהגעתי לתקשורת. העובדה היא שהוא פנומן. הייתה בינינו שיחה פתוחה. מ-2002, כשהתחלנו לעבוד על הספר המשותף, לא היה לנו ויכוח אחד, מריבה אחת. אני רואה אצל הפוליטיקאים איזה כוח זה כשעובדים כמה ביחד, כמו השמינייה, למשל. זה כוח אדיר. גילוי הדעת בנושא אורי בלאו חיבר עיתונאים מתחרים עם עבר מדמם של יריבויות. תחשבי מה יקרה אם אנחנו, העיתונאים, נצליח לחזק את הסולידריות בינינו - אני לא מתכוון להתנהגות של גילדה - כדי לקדם יחד אג'נדות ציבוריות".

במציאות התקשורתית הנוכחית? אתה שוגה באשליות.

"זה זוועה מה שקורה היום בעיתונות. אתה צריך מדריך לקורא הנבוך. אתה כבר לא מאמין לכלום".

איך אתה חי עם תופעת "ישראל היום"?

"זה חינמון שלחלוטין מוטה לטובת ראש הממשלה. אני לא חושב שצריך להילחם בו בצורת חוק, אבל צריך להגיע למצב ששאר העיתונים חזקים מספיק כדי לשרוד את זה. בואו נעשה עבודה עיתונאית ראויה, ונוכיח את הקשר. בעבודת תחקיר צריך להראות כמה כסף העיתון הזה מפסיד לחודש. אם הוא לא הוקם למטרות פוליטיות הוא הרי צריך להרוויח - ואם נוכיח את זה, יופעל המנוף הנכון".

את הדבר הזה הממונה על ההגבלים צריכה לבדוק.

"יש ממונה מאוד חלשה. מינוי של אולמרט, לצערי. התוצאה של זה היא בשורה של תחומים, שבהם הגורם הרגולטורי היה צריך להתערב, ולא מתערב. בעמלות הבנקים - החקירה הייתה תקועה שנים, בסלולר הממונה איכשהו לא מתערבת, וגם בנושא של 'ישראל היום'".

למרות הנבואות השחורות על שקיעתה של העיתונות, בינתיים העיתונות רק תופחת ומתעבה. עוד מוסף ומגזין באים לעולם. אף עיתון, גם אם הוא מדמם, לא נסגר.

"אלה ימי פומפיאה האחרונים. זה לא ישרוד. מישהו פה ייעלם. מישהו פה מתאבד".

חשבת מה קורה איתך באופן אישי אם ערוץ 10 נסגר?

"כן. כל עוד ערוץ 10 קיים, אני סחורה לא בלתי מבוקשת. יש גופי תקשורת שהיו מביעים בי עניין. אבל אם ערוץ 10 היה נסגר, והיו נפלטים לשוק הרבה מאוד עיתונאים, אתה כבר בא ממקום אחר. אתה לא באותו מעמד, וגם לא באותו שכר".

"120 הודעות sms ביום"

האקסטטיות של העשייה העיתונאית משאירה אותו עם היד על הדופק. ההגליה מהמהדורה של יום שישי לטובת תוכנית תחקירים באמצע השבוע לא הורידה את מפלס הלחץ. "ביום ממוצע אני מקבל 120 הודעות sms, אני עושה שיחה אחת לשש דקות", הוא מספר. "היום שלי מאוד מאוד מלא ומעניין ואינטנסיבי. 'המקור' הרבה יותר מתגמלת, אבל העבודה הרבה יותר קשה. פי ארבעה ממה שהיה לי ביום שישי".

בזמנו בכית שאין לך חיים בגלל הלחץ סביב המהדורה של יום שישי.

"כנראה שאני בכיין וקוטר אובססיבי. ליום שישי הייתה תובענות משלו. הצופה אומר: 'תרגש אותי. מה אתה מביא לי בשישי - בסופו של דבר זה מהדורת חדשות'. אצלנו תקבל את החוכמות שלנו, קצת העמקה. מה יש לך יותר טוב, יאיר לפיד?! פה ב'מקור' זה עולם אחר, אתה צריך להביא תחקירים וחשיפות ראשונות כל שבוע.

"השנה הזו לימדה אותי להעריך את אילנה דיין. הבנתי מה זה להיות במסלול המהיר. תוכנית תחקירים זה מקום אחר לגמרי".

אתה מעדיף לפרשן פוליטיקאים, במקום לעשות את הדבר האמיתי, וללכת להשפיע בפוליטיקה. שלי יחימוביץ', שעשתה את זה, מספרת שכל ההשפעה שהייתה לה קודם מתגמדת בהשוואה לחקיקת חוקים.

"מה ששלי עשתה, לא בטוח שיכולתי להשפיע כמוה. זה לא תהליך קוגניטיבי בעיניי. כשאתה עיתונאי אתה רוכש הרגלים, התנהגות מסוימת, אתה מתרגל למשהו. לא דבר שאתה יכול מחר לשנות. שלי הצליחה. אבל היו הרבה נקודות בזמן שאמרתי לעצמי: אני לא מאמין שהיא שותקת. בפרשת טאורוס, בנושאים של אהוד ברק ועמיר פרץ, בנושאים מדיניים. אלה דברים מאוד קשים.

"היא גם לא אומרת כלום על זכויות אדם וכיבוש. אני לא יודע איזה מחיר היא משלמת. שלי מצאה את עצמה בבחירות האחרונות כמי שצריכה להגיד 'תבחרו אהוד ברק'. אני לא מאמין שהייתי מצליח לסתום את הפה. אני התרגלתי לסם הזה שמאפשר לך להביע את דעתך בחופשיות".

מה יותר חשוב - להביע את דעתך או לחולל שינוי?

"ענת מאוד לוחצת עליי לצאת לתחומים אחרים, לניהול או לפוליטיקה. הגשתי מועמדות בחברה לתחום ניהול.

"אני מאמין שצריך להתרכז בחוזקות. וגם, 'אם זה לא שבור, אל תתקן את זה'. אני כנראה טוב במה שאני עושה, אני די מצליח בקריטריונים שהחברה החומרנית קבעה. לזרוק את זה בשביל הלא נודע? יכול להיות שאעשה את זה. אין הצעה על הפרק.

"עיתונות, לעומת זאת, אני לא יכול להסביר עד כמה זה מקצוע נאצל בעיניי. העיתונאים, הטובים שבהם, נערצים עליי הרבה יותר מבעלי מקצועות אחרים. דווקא בגלל שמדובר בעבודה בתנאי אי ודאות, דווקא כי עיתונאי צריך לכתוב משהו אחרי יומיים שהוא לומד את הנושא. עיתונאים עושים שירות חברתי מדהים, ואני מוקסם מהמקצוע. אני אוהב אותו עד עמקי נשמתי. אני אחוז אובססיה לעשות אותו כל הזמן. לא מפתה אותי בחוץ".

אתה מעדיף את תחום הנוחות שלך. אתה לא אזרח מודאג?

"אני לא מייחס לעצמי כזו מגלומניה. אני לא חושב שאם אעבור לפוליטיקה אעשה את ההבדל".

לך תדע. הרבה מצוינות לא רואים שם.

"התכונה הכי מרכזית אצל פוליטיקאים זה הנרקיסיזם. הם מדברים רק על עצמם, ומה שאתה צריך להזהיר את עצמך מפניו זה לא להיכנס למעגלים של נרקיסיזם".

בתור מי שצריך להסניף קבוע את הנוכחות על המרקע, נראה לי שאם אתה הולך לניהול, אתה שוקע לתוך ייאוש כבד.

"כל המחשבה על האופציה הזו היא מהשנים האחרונות. אני אשמח לפרוש בגיל 70 כעיתונאי. בניהול, מה שעלול להפריע לי זה שאצטרך להשקיע כמות נורא גדולה של זמן במה שנראה לך שטויות. רק 20% זה עיתונות. כך זה אצל מנכ"ל חברת החדשות, וכך אצל עורך 'ידיעות אחרונות'".

אתה מיומן בלהרגיז, אבל ערוץ מסחרי, מעצם הגדרתו, צריך לחזר אחרי הצופה. זה לא אנטי שיווקי?

"צופה, גם אם אתה אומר לו דעה שמרגיזה אותו, הוא יראה אותך - אם אתה מעניין, אם אתה פשיוניסטי. אנשים מתחברים לתשוקה שלך. הם לא מתחברים לציניות, לזה שאתה עושה צחוק מאנשים, שזה נשק ברמת הבידור, אבל יוצר ניכור רגשי".

בסביבת העבודה שלך מספרים שאתה משקיע הרבה מאמצים בתחזוקה הרגשית, שיש לך מנטליות של מנהלת משאבי אנוש. מרגיז את הצופים, מסוכסך עם הפוליטיקאים, אבל אהוב על הצוות.

"אני מודה לך על זה. אם זה נכון, עשית לי את היום. כי אני משקיע. כששיחקתי כדורסל, המאמן הכי טוב שהיה לי לא היה זה שיודע הכי טוב כדורסל, אלא הפסיכולוג הכי טוב. צ'וצ'ו לדרמן. הוא לא טקטיקן גאון, אבל הוא היה פסיכולוג גדול. הוא נתן לנו ביטחון בעצמנו. מאמן שצורח על שחקן שהחטיא - צריך לזרוק אותו הביתה. לכן אני גאה באחי (שרון דרוקר, עוזר מאמן מכבי תל אביב בכדורסל), שעובד לפי העיקרון הזה. הוא חושב רק פסיכולוגית.

"אני מאמין בזה בכל תא מתאי עורי. כשיש לחץ על המגרש, ואתה רואה את המנהיג שלך מאבד שליטה, אתה נלחץ. אם אתה רואה אותו שלו, נותן לך הוראות בשקט, יש סיכוי שתצליח. החוכמה היא מתוך חמישה מהלכים, להתייחס דווקא למהלך שהלך טוב, גם אם בארבעה האחרים נכשלת. צריך כל הזמן לעודד ולתת אופק לאנשים, להתייחס אל האחרים בצוות כשווים, לא לגנוב להם את הכתבה או את הקריינות.

"בעולם קפיטליסטי צריך להצדיק את היחס הטוב בתוצאה, אבל לפעמים יחס טוב הוא למען היחס הטוב, כדי שיהיה לנו כיף בעבודה. אני הולך עם יחסי האנוש, גם אם מישהו פחות טוב מקצועית. אם אתה רע ביחסי אנוש, תצטרך להיות ממש חתן פרס פוליצר כדי שזה יהיה שווה לנו".

אתה לא מרגיש שאתה מבזבז קיבולת אישית גבוהה על מדיה חלשה יחסית לתחרות?

"לא מסכים. לעשות 10% רייטינג זה המון בני אדם. אני שלם עם זה. אם יוסי ורשבסקי אומר לי 'אתה עוד עשר שנים עם התוכנית הזו ברייטינג הזה', אני חותם על זה. אני לא במקום של 'הכי גדול' או 'ההמונים טיפשים'. רוב האנשים רוצים להתבדר מול הטלוויזיה. אין לי את הזעם הקדוש של 'האח הגדול משחית את האוכלוסייה'".

תגובת ארי שביט: "על פי רוב אני מעריך את עבודתו העיתונאית של רביב דרוקר. צר לי שבמקרה זה הוא כשל והכשיל.

"אינני חבר של בנימין נתניהו, וגם ההיכרות המסוימת שלי עם אהוד ברק אינה בבחינת חברות אישית. הקשרים ביני לבין שני אישים אלה ענייניים, מקצועיים וללא דופי. לא נתניהו ולא ברק הזינו, במישרין או בעקיפין, את מאמר הביקורת שכתבתי על ציפי לבני לפני בחירות 2009. בכוונת מכוון, המקורות שעליהם הסתמכתי אף לא היו ממקורביהם. מטעמים שאינם ברורים לי, רביב דרוקר חטא הפעם באמירת דברים חסרי שחר. בשל הכבוד שאני עדיין רוכש לעמיתי, אני תקווה שהוא ימצא דרך לתקן את העוול".