בין היסטוריה להיסטריה

האמת היא שאין כבר צורך, או כמעט אין צורך. כמעט כל העיתונים בארץ מתרגמים את עצמם לאנגלית באופן מסיבי ולתיאבון (אתם מתבוננים עכשיו בעיתון היחיד המעדיף להצטנע, והטקסט שאתם קוראים לא יתורגם, אבוי). אין צורך להוציא את עיתונאי ישראל מן הארון, מפני שהם יושבים באקווריום שקוף. haaretz.com ו-ynet.co.il אינן זקוקות להצגה; הן כתובות מרכזיות בעולם השוחר חדשות מן המזרח התיכון.

החשיפה הזו משרתת את עניינה של הדמוקרטיה הישראלית. בזכותה זרים יודעים שבישראל מתנהל ויכוח חושפני ואמיץ, או פטפטני ופחדני, תלוי. אין זו אשמתם של כותבים ישראליים - שמאל או ימין - שמעבר לים יושבים הרבה אנשים רעים הלהוטים לעשות שימוש מניפולטיבי בדמוקרטיה הישראלית. כתבו-נא, אני אומר לכל הכותבים-נא, והיתרגמו-נא. איפה היינו עומדים היום אלמלא החליט מלך מצרי שהגיע הזמן לתרגם את התנ"ך ליוונית לפני איזה 2,300 שנה.

להתגאות וגם להתבייש

בעולם של פייסבוק ושל ויקיפדיה, מה לך נכס נאה יותר, הו עיתונאי ישראלי, מביבליוגרפיה עשירה של כותרות באנגלית, עם מראי מקומות. שום דבר אינו הולך לאיבוד, פלירט לך עם הנצח. מותר לך להתגאות.

וגם להתבייש. ממר"יזציה וולונטרית של העיתונות הישראלית מניחה את היסודות לפנתיאון של כל הבושות, המופיעות תחילה באותיות מרובעות לפני שהן מתנקזות אל הציביליזציה האנגלופונית. אני אינני מקטלג בושות, ממילא אינני יכול להיות בטוח אם הבושה שלהלן היא הגדולה ביותר מאז ומעולם, או רק הגדולה ביותר בתולדות "ידיעות אחרונות", או רק הגדולה ביותר בחודש מאי 2010. אבל מקום כבוד שמור לה בפנתיאון הבושה.

אני מתכוון ל"תחקיר" של צוות "שבעה ימים", זה שתפס את ריצ'רד גולדסטון על חם. הם גילו, חמשת החוקרים, שבהיותו שופט תחת משטר האפרטהייד, השופט גולדסטון דן מספר ניכר של שחורים למוות. איך הוא, השופט התליין, מעז להטיף מוסר למדינת ישראל, שהרגה 1,200 בני אדם בעזה, רובם אזרחים.

ההיסטריה נגד גולדסטון היא ביטוי של אובדן עשתונות. למסקנות גולדסטון בהחלט מותר להתנגד. הוא ראוי לביקורת עניינית בדיוק כפי שישראל ראויה לביקורת עניינית. אבל אין שום דבר ענייני ברצח האופי השיטתי נגדו, במידה רבה בהשראת משרד החוץ, בהשתתפות פעילה של ארגוני יהודים ושל יחידים יהודיים בחו"ל.

אני כותב את הדברים האלה במידה גדולה של צער. אני חושב את עצמי לאחד ממוקירי ידיעות אחרונות. הדמוקרטיה הישראלית חבה הרבה לעורכיו ולמו"לים שלו במרוצת השנים, מפני שהם מילאו תפקיד מרכזי באוורור התרבות הישראלית ובדמוקרטיזציה שלה. לישראל מעולם לא הייתה סיבה להצטער שידיעות אחרונות דחק את מעריב מעמדת הבכורה שלו מסוף שנות ה-60 ואילך.

החוזה שהוציא ידיעות אחרונות על גולסטון אינו מבטל את זכויותיו, אבל בהחלט גורע מהן, בייחוד אם זה סימן לבאות.

בנמל בן-גוריון, בחצות הלילה

הבה נבדוק את הסקופ ההיסטורי של חוקרי שבעה ימים. הם גילו שגולדסטון מילא תפקיד במערכת המשפט של מדינת האפרטהייד. הם גילו שפסיקותיו - במקרים פליליים - היו קיצוניות. הם לא גילו בזה שום דבר חדש לדרום אפריקאים. דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד סלחה לגולדסטון, כשם שסלחה להרבה אחרים. היא הושיבה אותו על כס בית המשפט החוקתי שלה. זה מקום חשוב מאוד ורגיש מאוד בארץ שחירותה השברירית הייתה תלויה בפירוש מדוקדק של החוקה.

דרום אפריקה החדשה קיבלה את גולדסטון - אבל ישראלים מטילים בו דופי בגלל קשריו עם האפרטהייד. איזו אירוניה: ישראל, שהייתה בעלת ברית צבאית מרכזית של משטר האפרטהייד, ומילאה תפקיד בולט בניסיון להאריך את תוחלת החיים שלו, רשאית לפסול את גולדסטון בגלל קשריו עם משטר האפרטהייד. איזו אירוניה מבעיתה.

באפריל 1976 אירחה ישראל את ראש ממשלת האפרטהייד ג'ון פוסטר (פ"א רפה). לא זו בלבד שראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון - כל השלושה: רבין, אלון ופרס - קיבלו את פני פוסטר בנמל התעופה בלוד בחצות הלילה, אלא שפוסטר הובל בפרוזדורי יד ושם. אולי שני אנשים בארץ (אני יכול לנקוב בשמותיהם) מחו נגד עווית הטירוף ההיא. פוסטר היה חבר בארגון נאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, והושלך לכלא. עיתוני מפלגתו הריעו בגלוי לניצחונות היטלר. זו לא הייתה אהדה אופורטוניסטית. זו הייתה קרבה רעיונית ופילוסופית עמוקה אל הנאציזם.

כתם פוסטר ביד ושם - רק חודשיים לפני הטבח המפורסם של ילדי בתי הספר השחורים בסווטו - דבק בישראל, כפי שיפגין חיפוש בסיסי באינטרנט (הכניסו-נא vorster yad vashem). כמובן, יד ושם לא היה אלא לפתן לעומת הארוחה הכבדה שהוגשה לפוסטר מאחורי הקלעים. באביב 1976 כרתה ישראל ברית צבאית עם האפרטהייד. היא חזרה והכחישה את דבר הברית, עד ששינוי מדיניות בארצות הברית, ב-1987, הכריח אותה להודות בשקר. סטיב סולארז, ציר קונגרס יהודי ליברלי רב השפעה, אמר לי ב-1989 כי "ישראל היא בעלת הברית החשובה ביותר של דרום אפריקה".

משהו אפלולי ומאיים

הברית עם האפרטהייד העמידה את החברה הישראלית במבחן מוסרי. היא נכשלה בו כישלון חרוץ. הביקורת על הברית ההיא הייתה מינימלית. המחאות היו שוליות. מעולם לא נעשה ניסיון רציני לחקור את הברית הזו לאחר שהתמוטטה, ולהסיק מסקנות מתהליך קבלת ההחלטות שהניב אותה.

אנחנו מציינים השנה - או נמנעים מלציין השנה - את יום השנה ה-70 לניסיונה של לח"י לכונן ברית עם גרמניה הנאצית ועם איטליה הפשיסטית. מפעם לפעם יש בפרקטיקה של ישראל משהו חסר מעצורים, משהו אפלולי ומאיים. אי-אפשר לנצח בכל מחיר. "כל מחיר" הוא המחיר שאנשים משלמים לפני שהם קופצים מן הצוק.

הקריקטורה הגסה של תחקיר עיתונאי בידיעות אחרונות נועדה כמובן לרצוח אופי. אלן דרשוביץ, המשפטן היהודי המהולל מהארוורד, התנדב להגיד לידיעות שהשופט גולדסטון הוא בן דמותו של יוזף מנגלה, לא פחות, מפני ששניהם "צייתו לחוק". פשוט קשה להאמין שמלים נפסדות כאלה בקעו מגרונו של אינטלקטואל יהודי מוערך והתפרסמו בעיתון הגדול ביותר בישראל. התרגום המלא לאנגלית הפיץ את כתב הפלסתר הזה בחמש יבשות. כותביו לא יצליחו להתנקות ממנו.

אבל הנה הצעה לידיעות אחרונות להוציא קצת מתוק מעז: להזמין תחקיר שיעסוק בישראלים שעזרו לאפרטהייד, הפיקו ממנו תועלת, והגנו עליו. זה יהיה שיעור חשוב בהיסטוריה, הזהרה נוקבת לדיירי ההווה מפני המחיר של חוסר מעצורים. כאשר התחקיר הזה יתורגם לאנגלית, יהיה אפשר להגיד עליו שהוא שעתה היפה של העיתונות העברית.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com