שמענו את האויב, והוא מדבר טורקית

מוסטפה ברגותי ידע מיד שישראל משקרת-ללא-בושה. הוא יודע תמיד, האיש שהעז להתמודד נגד אבו מאזן בבחירות לנשיאות של הרשות הפלסטינית. הוא התראיין בערוץ החדשות העולמי של הבי.בי.סי כמה שעות לאחר התקפת שייטת 13 על שייטת 6. הוא אמר מה שאמר, נזף במראיינו הבריטי הזהיר ("אתה קונה את הנרטיב הישראלי"). הבריטי עמד להיפרד, אבל לד"ר ברגותי היה עוד משהו חשוב להגיד. הוא כמעט כפה את התוספת הזו: "הברית האסטרטגית בין ישראל לטורקיה נהרסה", הוא אמר. זה היה הקליימקס. הוא לא הזכיר לסיום את כאביה של עזה. הוא דיבר על הנזק האסטרטגי, וליקק את שפתיו. דמם של תשעת השאהידים היה שמן על גלגלי המהפכה. מהפכות אוהבות שמן. המנהיג הקומוניסטי לשעבר, חניך אוניברסיטה סובייטית, יודע משהו על טקטיקות מהפכניות.

חוץ מן הציניות הגלויה של ד"ר ברגותי, לשעבר שר ההסברה של הרשות, הצדק כמובן היה איתו. השבוע, על גבול המים הטריטוריאליים של עזה, הגיעה אל קיצה לא רק הברית הטורקית-ישראלית, אלא גם תקופת ההכחשה וההטעיה העצמית של פוליטיקאים, של דיפלומטים, של עיתונאים, של אקדמאים, של אנשי עסקים, של סוכני נסיעות ושל מורי דרך בישראל.

ההכחשה הזו נמשכה מאז סתיו 2002, כאשר מפלגה ניאו-אסלאמיסטית עלתה לשלטון בטורקיה. היו לה ביטויים גם בעיתון הזה, אם כי לא בעמוד הזה ממש.

קשתה עלינו פרידתה של טורקיה, מסיבות מובנות. בעיצומה של ההכחשה נעשו כל-כך הרבה מעשי סרק, כמו הזמנת טורקיה להיות שושבינה במו"מ ישראלי-סורי. אקט שהעניק הילת מדינאי בינלאומי לארדואן, המנהיג העליון של הניאו-אסלאמיסטים.

ההכחשה היתה צריכה להסתיים עוד בינואר 2009, בדאבוס, ימים אחדים לאחר מבצע עופרת יצוקה. ארדואן השליך אז בנשיא שמעון פרס את המילים, "אתם יודעים מצוין איך להרוג", ויצא בחרי-אף. גב' ארדואן מכוסת הראש נשמעה אומרת בזעף, "הם משקרים". זה לא היה סתם אקט פוליטי. בני הזוג ארדואן גילו ברבים שישראל בשבילם היא בעיה אישית, רגשית, אולי דתית. וכמובן היו גם פירות פוליטיים: ארדואן חזר הביתה באישון לילה, ומפגינים משולהבים קיבלו את פניו.

השראת האחים המוסלמיים

הברית הטורקית-ישראלית, במידה שאפשר לקרוא לה כך, מעולם לא היתה פופולרית מבית, הרבה לפני עליית הניאו-אסלאמיסטים. ב-1981, כאשר ישראל הכריזה על ירושלים המאוחדת שהיא בירתה הנצחית - בהפגנת סרק, שהבריחה את ארבע השגרירויות הזרות האחרונות מן העיר - טורקיה הנמיכה את ייצוגה הדיפלומטי בישראל עד דיפלומט זוטר יחיד.

זה קרה כאשר בטורקיה היה משטר צבאי, ובראשה עמדו גנרלים חילוניים חובבי אתאטורק, בעלי הברית של ישראל. גם הם ידעו שמהלך כזה יחניף לאלמנטים המסורתיים החזקים של דעת הקהל הטורקית.

ספרות אנטי ישראלית קיצונית, עם נופך אנטישמי גלוי, נפוצה בכל רחבי טורקיה שנים לפני עליית ארדואן לשלטון, עוד כאשר היה סטודנט צעיר עם עניין מינימלי בלימוד לשונות זרות. אין קושי להניח שהוא שתה בצמא את הספרות ההיא, אשר שאבה את השראתה מכתבי פלסתר של האחים המוסלמים.

בדאבוס, בחורף 2009, ארדואן ניסה כמעט בכוח להשחיל את עצמו למשוואת עזה. אבל באין לו נגיעה ישירה, הוא נאלץ להסתפק בהעלבת נשיאה של ישראל. צריך להודות ששמעון פרס הקל עליו, כאשר איבד את עשתונותיו והרים את קולו. אבל הוא רק העניק לארדואן תירוץ להגיד מה שהוא, המנהיג הטורקי החזק ביותר זה 50 שנה, ממילא התכוון להגיד.

כיוצא בזה, גם "שייטת השלום" לא היתה אלא תירוץ בשביל התפרצויותיו נגד ישראל. הפרובוקציה של הפציפיסטים על "מרמרה נאבי" העניקה לארדואן מה שלא היה לו בדאבוס: מעמד של צד מעורב. עכשיו הוא כמעט שותף שווה במדינת חמאס. עכשיו הוא גיבור נערץ בכל רחבי העולם הערבי ובחלקים של האסלאם. יעידו עמודיהם הראשונים של עיתונים מן המפרץ הפרסי ועד האוקיאנוס האטלנטי.

נאומו של ארדואן באזני הסיעה הפרלמנטרית של מפלגתו שלשום היה מלאכת מחשבת של התרגשות פוליטית. היכולת להיכנס לטראנס באוזני קהל, כדי להקפיץ את המערכת הפוליטית לפאזה חדשה, היתה מסימני ההיכר של דמגוגים ודיקטטורים במאה ה-20. "אל יעז איש להעמיד במבחן את סבלנותה של טורקיה", הכריז ארדואן באוזני מחוקקיו. ברגע אחד של נאומו, ראש הממשלה הנסער של טורקיה הכריז, שאפילו "עריצים, גנגסטרים ופיראטים" מגלים רגישות-מה לחיי אדם. הישראלים אינם ראויים אפילו להימנות איתם. "זו תהיה מחמאה לקרוא להם בשמות האלה". ממשלת ישראל, הוא אמר, "אינה מכירה בשום חוק, ורומסת בגלוי כל ערך בינלאומי. ממשלה שהפכה את השקר למדיניותה הרשמית, ואינה מסמיקה לנוכח הפשעים שהיא פושעת". ומבלי לנקוב בשמה של ישראל, הוא הכריז כי בניגוד לה, "טורקיה אינה מדינה חסרת שורשים ועולת ימים". אימתי שמענו אנשים מדברים כך? בהרמות קול, במחוות ידיים, אגב תרועות בלתי מרוסנות של קהל השומעים, באיומים מבשרי רעות נגד ארצות שכנות?

העיתונות הטורקית נענתה לארדואן. המלים "פשע נגד האנושות" התנוססו גם בראשם של עיתונים חילוניים למהדרין. למשל "ג'ומהורייט", "הרפובליקה", לפנים עיתונו של האב-המייסד אתאטורק. זה האחרון חילץ את טורקיה מן ההריסות, לפני תשעים שנה, כאשר העולם כולו כבר סתם את הגולל על סיכויי שיורה. מוסטפה כמאל אמנם היה גנרל עותמאני, גיבור גליפולי של 1915 - אבל הוא ידע מה עוללו העותמנים לטורקיה. הרפתקנותם ושאיפות ההתפשטות שלהם הטילו אותה למלחמה, שבה התרסקה לרסיסים.

היה שלום, "שלום מחוץ"

אטאטורק חקק על מניפסט הרפובליקה שלו את המוטו "שלום מבית ושלום מחוץ". הוא הודיע בזה, כי הקיץ הקץ על ההרפתקנות הנפסדת של אחרוני העותמנים. הוא אמנם מת ב-1938, אבל חוכמתו עמדה ליורשיו כאשר עמדו בפיתוי, וסירבו להצטרף אל הקואליציה של היטלר במלחמת העולם השנייה.

השנים האחרונות הראו לנו כי עידן אתאטורק מגיע אל קיצו. עמודי התווך של הרפובליקה החילונית מתערערים בזה אחר זה, הניאו-אסלאמיסטים מבססים מדינה חד-מפלגתית למעשה אם גם לא להלכה, ציד מכשפות מתנהל נגד מתנגדים בצבא ובתקשורת. עכשיו מסתיים גם הפרק האתאטורקי (או "כמאליסטי") במדיניות החוץ. הרפתקנות, כוחניות ויהירות הם סימני ההיכר של טורקיה הארדואנית.

ומה עכשיו? עד אנה ירחיק ארדואן במימוש איומיו? שר החוץ שלו, סירב לדחות את האפשרות של חסות צבאית לשייטת הבאה. מותר לפקפק בזה. ארדואן צובר כוח, אבל ספק אם הוא יכול לשלוח את צבא טורקיה לעימות, מוגבל כאשר יהיה, עם ישראל. אף על-פי כן, נראה שההידרדרות ביחסי ישראל-טורקיה לא הסתיימה. פוטנציאל ההעזה של ארדואן עדיין לא מוצה. הפחת איבה לישראל משרתת אותו היטב, מבית ומחוץ.

ישראל הגישה לו את ההזדמנות הזו על מגש של כסף, באקט של טירוף מערכות. ישראלים מכל גוני הקשת הפוליטית צריכים להתמלא חרדה לנוכח החיזיון הזה של בינוניות וקיבעון מחשבתי בקבלת החלטות. מנהיגי ישראל סיכנו כל-כך הרבה לטובת כל-כך מעט. אנשים שאין להם היכולת להעריך פרופורציות ולשקול סכנות הם מסוכנים כשלעצמם.

אבל זה עניין נפרד. היום דיברנו על טורקיה, שבראש ממשלתה עומד אויב גלוי ומר. אין מה לעשות בעניין הזה. צריך רק להיזהר מאוד.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com