המשיחים החדשים של עמישראל

1. מה קורה כשדוחפים מיקרופון לפיהם ומצלמה לפניהם של פוליטיקאים? הם מפטפטים את עצמם לדעת, מתמכרים לחשיפה ומלעלעים שפה פומפוזית, מנותקת מכל היגיון או מציאות. יובל שטייניץ, שר האוצר, ואיתן ששינסקי, יו"ר הוועדה לבחינת משאבי הנפט והגז בישראל, השתמשו אמש עשרות פעמים במילים "ציבור", "אזרחים", "עם ישראל", "למען", "לטובת", "אינטרס", בהרכבים שונים. למען הציבור, למען האזרחים, לטובת הציבור, לטובת האזרחים, למען האינטרס הציבורי, בשביל עם ישראל, לטובת עם ישראל - כל אלה נזרקו לאוויר כדי להוכיח את התזה המופרכת ולפיה שטייניץ וששינסקי הצליחו לקחת מחברות הגז מיליארדים או עשרות מיליארדים, או כל מספר אחר שהתעופף, לטובת הציבור, כאילו הם נכנסים היישר לכיסם של האזרחים.

וכל המלחמה ההירואית הזו צלחה, לפי עדותם של השניים, למרות הלחצים הקשים מנשוא שהפעילו האנשים המפחידים ההם שעומדים בראש חברות הגז, מה שתרם לתדמית הקדושים המעונים ששטייניץ וששינסקי התעטפו בה. האחרון אף הפליג בתיאוריו וקבע שההמלצות מבשרות על תחייתה של מדינת ישראל, אמירה מיותרת (בדומה לאמירה של תשובה בעת גילוי מאגר הגז על הבטחת עתידה של כלכלת ישראל) שממחישה עד כמה ששינסקי, שהוועדה החזירה אותו באבחה אחת לקדמת הבמה הציבורית, לקח את תפקידו רחוק מדי. הוא התבקש לגבש המלצות על מדיניות מיסוי ותמלוגים ולא להפוך למשיח שיביא את הגאולה לעמישראל.

הדיבורים של שטייניץ על טובת הציבור, היו נשמעים אמינים הרבה יותר, אילו שר האוצר היה מצהיר שמסי ותמלוגי הגז ייכנסו, מדי שנה, לקרן מיוחדת בעלת מטרות ציבוריות מובהקות ולא וירטואליות, כפי שהציג אותן אמש. הקרן, שטייניץ יכול היה להצהיר, תפעל לצמצום הפערים החברתיים ולסיוע לשכבות החלשות, אם בחינוך ואם בתעסוקה; תיקח על עצמה את הטיפול בהשלכות המעוותות של החופש הכלכלי, אשר עשוי לכלול, למשל, כישלון אישי עד נקודה של עוני; תטפל בהשלכות המכוערות של גלובליזציית המסחר ובמעמד הבינוני שנשכח, ותתמוך בפריון של כל התושבים.

בלי קרן כזו, הדיבורים המשיחיים של שטייניץ וששינסקי על תקומתו של עמישראל יהפכו לבדיחה נלעגת. ההכנסות השנתיות מהגז, חצי מיליארד-מיליארד שקל או יותר בשנה, החל בעוד 6 שנים, ייבלעו בדו"ח של מינהל הכנסות המדינה בין ההכנסות הכוללות ממסים שינועו סביב 200 מיליארד שקל בשנה. הציבור לא ייהנה מכך, העם של שטייניץ ושל ששינסקי לא יראה אגורה, לא במישרין ואפילו לא בעקיפין, ורק כמה פוליטיקאים יזכו לתהילת עולם כמי שהביאו לתחייתו של עמישראל.

גם הפטפוטים על לחצים כבדים שהופעלו וטפיחת השכם העצמית על העמידה בהם, הם נאיביים ופופוליסטיים. ברור ששטייניץ וששינסקי צודקים - היו לחצים, אפילו אגרסיביים, אולם החרב של מפעילי הלחץ צריכה להיות מופנית גם כלפיהם.

אכיפה של מדיניות כלכלית חדשה, אם בענף הגז, אם בענף התקשורת ואם בענף הקמעונאות, היא בסופו של דבר הליך פוליטי, כפי ששטייניץ וששינסקי יודעים היטב. לחצים פוליטיים מפעילים את האכיפה, ולחצים פוליטיים מביאים לעיתים להפסקתה. אלו כללי המשחק. גם שטייניץ וגם ששינסקי עשו שימוש בפוליטיקה ובתקשורת כדי לשסות את הציבור ביצחק תשובה ובשאר האנשים שמייצגים את חברות הגז. גם הם תדרכו את התקשורת, גם הם השמיצו, גם הם יצרו ספינים מדי יום - זה חלק מהמומחיות של משרד האוצר לאורך ההיסטוריה הכלכלית - גוף בעל עוצמה גדולה בהרבה מכל בעל הון. שטייניץ וששינסקי לא צריכים להתפלא עכשיו אם עוד קצת פוליטיקה, אגרסיבית ככל שתהיה, ניסתה ותנסה לשנות את התמונה (והתמונה, ככל שנתכחש לה, היא שמדובר בהעלאת תמלוגים רטרואקטיבית בדלת האחורית).

תשובה ושותפיו טעו לאורך כל המאבק: במקום להקפיא את כל עבודות הפיתוח של קידוח "תמר" מיד עם הקמת הוועדה עד ההחלטה הסופית בנוגע להמלצות ששינסקי, הם בחרו לנהל קרב תקשורתי אבוד מראש, לעיתים אישי מדי, שהצטייר רע וחזר אליהם כבומרנג. לאורך כל מסיבת העיתונאים אמש אפשר היה לחוש בין השורות את הטינה והאיבה האישית שרוחשים שטייניץ וששינסקי לתשובה. באופן טבעי, הכול אישי, והאישי חלחל גם להמלצות. הם רצו להראות לו מי פה הגבר, והם הראו לו.

2. הקרב על התמלוגים נכנס, כהרגלם של ויכוחים כאלה, למשבצות הכי פשטניות: טובים מול רעים,