פוטו פמיליה

ד"ר גיל גלעד (42), רופא אונקולוג מבית החולים שניידר, מומחה לאונקולוגיה ילדים ("המחלקה הכי גדולה בארץ בתחום. מרכזת חולים מאילת ועד קריית שמונה, בשנה האחרונה גם מהשטחים, מעזה"), מטפל במומחיות גם בסרטי קולנוע. מדי ערב, לאחר שהוא מסיים לבדוק את אחרון החולים, ניגש הוא אל עיסוקו המקביל: הפצה של סרטי איכות לבתי הקולנוע בישראל.

ה"טיפול" בסרט - ויעיד על כך וודי אלן, שאישר באופן אישי את השינויים הוויזואליים שבוצעו בכרזת הסרט "מה שעובד" - הוא מראשון ועד אחרון הפרטים: משלב בחירת הסרט, לאחר צפייה בו, או לאחר קריאת התסריט, דרך משא ומתן עם חברת ההפצה הבינלאומית של חברת ההפקה, וכלה בעיצוב מודעות הפרסום בעיתונים או בשלטי החוצות.

לעיצוב ניתן דגש מיוחד, שכן הגשה חזותית נכונה של סרט חיונית והינה בעלת ערך שיווקי רם מעלה - משום שהפצת סרטים נושאת עמה סיכון כספי גבוה; בעיקר בעת האחרונה, כאשר מגפת ההורדות הבלתי חוקיות של סרטים הפכה את אורך חיי המדף של סרט לקצר עד למאוד.

אצלנו בחצר

גלעד לא נושא לבד במלאכה, ולמעשה הוא שותף שווה זכויות ב"סרטי נחשון", מפעל משפחתי ותיק בתחום הפצת הסרטים, שעל תפקודו השוטף אמונים גם אחותו רונית (37) והוריו ניצחונה (72) ואפרים (75). ההחלטות לגבי בחירת סרטים (עד חמישה סרטים בשנה) וכן כל פעולה עסקית אחרת מתקבלות במשותף, לרוב על השולחן בחצר ביתם של ההורים ברמת חן שבפאתי רמת גן.

לעתים במהלך פסטיבל קולנוע בינלאומי גדול, כמו קאן או ברלין או ונציה, שאליו הם נוסעים יחדיו, שם הם צופים בשמונה סרטים ליום. הראיון המשותף עם ארבעתם מתקיים סביב אותו שולחן בחצר הבית.

 ד

יש לי הרגשה שאתם בוחרים להפיץ רק סרטים שאתם אוהבים. גם בידיעה שאולי זה לא יעבוד ממש בקולנוע. תקנו אותי אם אני טועה.

אפרים: "קלעת בול לנקודה".

רונית: "בעבר זאת הייתה הגדרה מאוד נכונה. בעבר הלא רחוק - עד לפני ארבע שנים. היו סרטים שלא ויתרנו עליהם גם בידיעה שהמסחריות שלהם היא בעייתית. אתה כבר לא יכול להמר על כל דבר. אתה לא יכול, כמו בעבר, להגיד: זה כבוד שזה הסרט שלי, גם אם אוציא אותו לשלושה שבועות בסינמטק תל אביב, כי אני חשפתי בפני הקהל סרט זר שאין לו שום אפשרות לראות אותו במקום אחר ושיידעו שאנחנו מביאים סרטים איכותיים. כיום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. בשנים האחרונות התחום הפך יותר קשה ויותר תובעני ויותר תחרותי. יחד עם זאת, לא ניקח סרט שהוא מייצג משהו שאנחנו לא מאמינים בו ולא מזדהים איתו".

מה השתנה באופן כה מהותי בתחום?

רונית: "יש פה משהו שלכאורה מזכיר קרטל. הנציגים של בתי הקולנוע ("התאחדות בתי הקולנוע בישראל", מ"ש) הם במקביל מפיצים של החברות האמריקניות. האינטרס הראשון שלהם הוא לשמור על בתי הקולנוע והם מכתיבים למפיצים תנאים בלתי אפשריים - למשל, ככל שסרט מצליח, ורץ יותר שבועות, עולה התעריף שאנחנו משלמים לבתי הקולנוע.

זה ההבדל בין מפיץ שהוא בלי בית קולנוע לבין מפיץ שיש לו קולנוע, שמחזיק בשני כובעים".

איך שורדים בתחרות הזו?

רונית: "בלהביא סרטי איכות. גם סרטים חינוכיים וגם סרטים שמרגשים אותנו, שזה גם סוג של שליחות. הבאנו את העותק המחודש של יצירת המופת 'הבלון האדום'. והנה, השבוע יוצא הסרט 'ווייסטלנד' - בעברית: 'אמנות בזבל'. סרט דוקומנטרי עם סיפור מדהים על אנשים שהגורל הביא אותם להיות עובדים בזבל. זה סרט על אמנות, ובעיקר על אנשים. על מה אנשים עושים עם עצמם ואילו השפעות יש לבחירות שלהם על החיים שלהם".

ניצחונה: הוצאנו לא מזמן את 'לונדון ריבר', השבוע יוצא הסרט 'פרח המדבר', המבוסס על סיפור אמיתי. זהו סרט חובה עם עוצמות כבירות על ילדה סומאלית שברחה מביתה כי ניסו להשיא אותה לגבר בן 40. היא התהלכה חודשים במדבר. הגדולה של האישה שבנתה את עצמה והפכה להיות דוגמנית מפורסמת. בשיא הקריירה שלה כדוגמנית, באחת התוכניות, היא סיפרה את הסיפור שלה. היא כיום נלחמת נגד התופעה".

אפרים: "בגלל התחרות, אנחנו לפעמים מחפשים דברים חדשים, מקורות חדשים. אנחנו הבאנו לארץ את הקולנוע הגרמני".

ניצחונה: "התחלנו עם הקולנוע הגרמני, הבאנו את 'אווה בראון', 'וגנר', 'הזייפנים' האוסטרי, 'ארבע שעות'. סרטים מאוד מיוחדים. את 'חיים של אחרים' לא הבאנו כי לא יכולנו להתחרות במחיר. יש משפט שאפי (אפרים מ.ש) אמר לי כשפתחנו את העסק, שמלווה אותנו גם עכשיו: 'את הלחם יש לי בטוח. את החמאה אחפש במקומות שבהם לא אפגע באחרים'. הבעיה היא רק שגופים אחרים לא עובדים ככה. זה לא הפריע לשאר להיכנס לסרטים הגרמנים. איפה שדרכנו, מיד נכנסו".

מי מבינכם הוא בעל הסמכות העליונה? מי בסופו של דבר מחליט אם סרט יופץ על ידיכם או לא?

רונית: "מי מכריע? ההורים. הסמכות ההורית והכלכלית".

אמא ואבא של הקולנוע הישראלי

"סרטי נחשון" המשפחתית והצנועה ידעה תהפוכות רבות לאורך השנים. אפרים התחיל את העיסוק בקולנוע כשהתמנה לתפקיד כלכלן בעסקי הקולנוע של משפחת גרדינגר, בעליה של "תיאטראות ישראל" (שבבעלותה רשת בתי הקולנוע "יס פלאנט" וחברת "פורום פילם", המפיצה בין השאר את סרטי "דיסני" ו"ניו ליין סינמה"). אחר כך הפך להיות מנהל של וורנר בראדרס בישראל, "ואז וורנר התאחדו עם פוקס" הוא ממשיך. "כשהפכתי לעצמאי, אמרתי לניצחונה: קחי שנה חופש ותלמדי את העסק. היא אמרה 'בסדר, אבל אני רוצה מחלקה שלי: מחלקה של סרטים ישראלים'".

גיל: "במשך כמעט 20 שנה, עד לסרט 'סיפורי תל אביב', אימא ואבא היו הכתובת העיקרית לסרטים ישראלים".

הם היו משה אדרי של אז?

גיל: "כן. ברמה כזו שסרטים יצאו או לא יצאו לאקרנים רק אם הם היו משקיעים או לא. היה טוב כשהיו הצלחות גדולות - כמו 'בלוז לחופש הגדול', 'מאחורי הסורגים'".

רונית: "הסרטים היו כמו ילדים שלה. היינו הולכים לראות מה קורה תוך כדי צילומים. זאת הייתה הילדות שלי. לקרוא תסריטים וללכת לצילומים. יש לא מעט סרטים שאני זוכרת את שלבי העשייה שלהם, 'בחינת בגרות', למשל".

גיל: "יש סרטים שאנחנו לא רוצים לזכור...אבי נשר בא ורצה לעשות את 'זעם ותהילה' - עד היום נשר חושב שזה הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה אי פעם. אנחנו הפסדנו הרבה כסף בסרט הזה כי התקציב הלך וגדל. אני לא יודע כמה אדרי משקיע כיום, אבל לכל אחד מאיתנו יכול היה להיות יותר מבית אחד, אלמלא ההשקעה בסרטים ישראלים.

"רק מתוך אמונה אימא השקיעה והשקיעה והשקיעה. מה שהיא הרוויחה בסרטים זרים, היא הפסידה בסרטים ישראלים. היה לה חשוב לגדל יוצרים מקומיים, לפתח תרבות קולנוע ישראלית. תקופה מאוד ארוכה היא מימנה יוצר כדי שיוכל לשבת ולכתוב תסריט".

רונית: "אמא ישבה עם הבימאים והתסריטאים והסבירה להם איפה לתקן. היא לא למדה את זה בשום מקום. זה היה בשבילה שליחות. היום יש בתי ספר, ויותר לקטורים. יוצאים סרטים יותר טובים, אתה רואה שזו סחורה אחרת".

גיל: "היה שלב מסוים שבו אמא הרגישה שעם כל מה שהיא השקיעה בתעשייה, גם נשמה ועבודה ולא מעט כסף - המפיקים מסובבים אותה. גם בסרט שלא היה הצלחה היסטרית, אבל הצליח יפה, היא פתאום הייתה מגלה שהמפיק מכר את הסרט לפה ולשם ולא בדיוק שיתף אותה. בדיעבד אתה מגלה שמסובבים אותך. פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית. מספיק".

באותן שנים בדקו בני המשפחה אפיקים חדשים ואפשרויות חדשות בענף הקולנוע. אפרים: "אני הייתי שותף ב'סרטי לב' של משפחת שני בשנים 1982-1989. הייתי אחראי על הבנייה. אני בניתי את בתי הקולנוע של לב בדיזנגוף סנטר".

ולמה זה נגמר?

אפרים: "בוא נאמר שהייתה לנו הרפתקה קצרה וממצה עם 'סרטי לב'".

ויש גם אפיק השקעה שלא קשור לקולנוע. אפרים: "שמעת על חברת מוצאות? שירותים כימיים לממ"דים? זה אני. התחלתי עם זה ערב מלחמת המפרץ. פעם, בבדיקה הביטחונית בנתב"ג, שאלו אותי בבידוק הביטחוני אם זה צידנית. אמרתי: כן, זה צידנית לאחרי האוכל'".