האופי המיוחד של נוחי דנקנר

מי קונה היום כלי תקשורת בישראל? וגם: דרוקר הוכיח את כוחו של סיפור עיתונאי

1. קווים לדמותו. מי הוא האדם שבא וקונה כלי תקשורת בישראל? מעבר לעובדה שהוא צריך להיות איל הון בעל ממון רב, שמוכן גם להפסיד ממנו, דרוש לאדם שכזה מבנה אישיות מאוד מסוים. כזה, שמצד אחד רוצה להשפיע ומאידך, אינו מופרע מהעובדה שכל היחס הציבורי, כמו גם זה של המילייה העשיר שעוטף אותך, הולך להשתנות מרגע זה ואילך.

נוחי דנקנר שמתקרב בצעדי ענק אל "מעריב", פלרטט עם רעיון הכניסה לתקשורת שנים רבות, ומעולם לא באמת עשה את הצעד המכריע. מדובר באחד הטייקונים היחידים שהתקשורת (על-פי רוב, כמובן) ידעה לפנק וכמעט להעריך, והוא ידוע בדימוי הטפלון שלו, עליו הוא ואנשיו שוקדים באופן מסור. הכניסה לבוץ הטובעני של התקשורת, ובמיוחד זו הכתובה, כמוה ככניסה לקו האש. דנקנר, על כל עסקיו, פוסע אל תוך אזור בעל רמת סיכון גבוהה להתלכלך.

יש הבדל בין איל הון שרוכש גוף שידור בטלוויזיה המסחרית למשל, לבין כזה שקונה עיתון. למרות שברקע לשני מהלכים אלה לא עומד בהכרח שיקול עסקי, בדרך להשפעה על התוכן, עומדים בפני בעל השליטה בזכיינית טלוויזיה הרבה יותר חסמים. מו"ל של עיתון יומי, ובמיוחד כזה השרוי במלחמה קיומית המחלישה את מערכתו, הוא בעל כח רב הרבה יותר.

דנקנר אינו אדם בלתי מעורב בציבוריות הישראלית. הוא רווי ברגש פטריוטי ויש לו משנה סדורה באשר לדרך שבה דברים אמורים להתנהל במדינה הזו. אולי הערכים המאוד ברורים שלו הם שהניעו אותו להציל מוסד ישראלי חשוב לחופש הביטוי וחברה המעסיקה מאות עובדים. אך אין ספק כי גם האופן שבו הוא תופס את העיתונות הישראלית היום, והבנה ברורה בעיניו של איך עיתון צריך להיראות, הייתה גם היא באחורי ראשו כשקיבל את ההחלטה. וכשמדובר באדם כמו דנקנר, לא מדובר אך ורק בהתייחסות לעסקיו, אלא בסיקור ענייני החברה והמדינה בכלל.

יהיה מעניין לעקוב אחר כניסתו של טייקון כמו דנקנר לעולם העיתונות הישראלי. לא רק לבחון לאיזה כיוון יישוב הלך הרוח של העיתון, אלא גם לבדוק כיצד יושפעו כלי התקשורת האחרים. האם כעת כש"מעריב" יחזור למשחק ולא ייראה כעוד אפיזודה חולפת, ייצאו גם עיתונים אחרים כמו "הארץ" או אפילו "ידיעות אחרונות" למהלכים עסקיים נועזים? ומעבר לכל זה, איך תתנהל מעתה אסטרטגיית הפרסום של קבוצת אי.די.בי, שבכוחה הכלכלי מחיה גם כך את כלי התקשורת בישראל? איך תתחלק העוגה? כי בעוד דנקנר מתייצב בפינה ברורה של הזירה התקשורתית, קבוצת האחזקות שלו יכולה בד בבד לווסת בעדינות את הסטטוס קוו התקשורתי - להאכיל את החזקים ולשמור אותם כאלה, או לחלופין להרעיבם.

ומילה על זקי רכיב. קל מאוד ללגלג על רכיב לאחר שבנה תלי תלים של חלומות ותוכניות לעיתון ולאחר חודשים ספורים עזב והמשיך הלאה. ובכל זאת, אסור לשכוח שהחלומות הללו, למרות שנתקלו במציאות בעוצמה הרסנית, הם שהצליחו אולי להציל את העיתון. רכיב אולי לא יהיה שם כשהעיתון ישגשג או לפחות יפסיק להתקיים בדוחק, אבל הוא זה שדאג שהעיתון לא ייסגר בשום מחיר והוא זה שסלל את כניסתו של דנקנר. בסופו של יום, גם הוא הפסיד כמה מיליונים ואת תפקידו ההיסטורי הוא מילא בכבוד.

2. עוצמה עיתונאית. סיפור עיתונאי טוב חזק יותר מכל כלי תקשורת. רביב דרוקר הוכיח זאת השבוע (ד'), כאשר תחקיר הנסיעות של ראש הממשלה גרף רק 8.7% צפייה, בעוד המאסה של הצופים התחברה ל"האח הגדול". אז דרוקר אולי לא הכניס הרבה כסף לערוץ 10, אבל קולו הדהד למחרת אל יומני הרדיו והעיתונים, פרט ל"ישראל היום" כמובן, ואל הציבוריות הישראלית.

השיבוץ של התחקיר היה בעייתי, ולא בגלל "האח הגדול". שעות ספורות לפני השידור היה פיגוע בירושלים, ומצב הרוח הלאומי בימים שכאלה גורם דווקא להתלכד מאחורי הצהרות הנחישות של מנהיגיו. טענות לנהנתנות, נראות זוטות לעומת "מה שחשוב באמת".

מעבר לזה, ביום כה עמוס חדשותית, זה נדמה כדבר האחרון שחסר לנו. תנו לנו אח גדול כדי להירגע. אבל סיפור עיתונאי ראוי לא צריך את הציבור בשביל להתקיים. גם אם לא ראה זאת איש - עיתונאי מפרה עיתונאי מפרה עיתונאי. במבחן הרייטינג הסיפור אולי כשל, אבל בעוד כמה שבועות יחל מבחנו האמיתי כשיתברר אם בכלל ישפיע על צמרת השלטון בישראל.