בין דמוקרטיה לטרגדיה

מאבק העובדים הסוציאליים נע על הציר שבין חגיגה דמוקרטית לטרגדיה מתמשכת. בין שורה של דרישות מוצדקות, אולי מהמוצדקות ביותר, לבין הפרקטיקה בשטח, במסדרונות המו"מ שהתנהל פעם ברחוב קפלן בירושלים, ופעם בבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בת"א.

זו חגיגה דמוקרטית כי בפעם הראשונה קם איגוד עובדים ואמר לא לעופר עיני. אתה עובד אצלנו, לא אנחנו אצלך. אתה מנהל מו"מ, איתנו או מטעמנו, אבל אנחנו אלה שקובעים בסוף - לא אתה. וזו טרגדיה, כי כשעופר עיני יצא מהתמונה העובדים הסוציאליים נשארו לבד. שר הרווחה משה כחלון קרא להם לחזור לעבודה, אפילו שלי יחימוביץ' הבהירה שההסכם שלהם טוב מזה של הרופאים. הם קיבלו 24%, היא כתבה, אתם 25%. לכו תספרו ליחימוביץ' שהשכר הממוצע של עובד סוציאלי הוא אפילו לא מחצית מזה של הרופא הממוצע. כולם סופרים אחוזים, ובאחוזים זה תמיד נשמע פנטסטי.

הרגישו מרומים

זו טרגדיה גם משום שההסתדרות לא הפנימה עדיין שהעובדים הם הלקוחות שלה. במשך שנה דיבר איגוד העובדים הסוציאליים על שינוי מהותי בטבלאות השכר, כזה שיאפשר בפעם הראשונה קידום משמעותי על פי ותק, אבל מרגע שבכירי ההסתדרות לקחו את המושכות לידיים, טבלאות השכר ירדו מהפרק. העובדים הסוציאליים הרגישו מרומים, ובצדק.

זו חגיגה דמוקרטית כי בכל יום יש מאות עד אלפים של עובדים שמפגינים עכשיו בירושלים ובתל-אביב. זה מאוד לא מובן מאליו בעידן שבו מחאה חברתית מתחילה ומסתיימת בציוץ בטוויטר. וזו טרגדיה, כי רבים מהמפגינים האלה נראים כאילו התאהבו בעצם המחאה. רבים מהם סטודנטים שמדברים על צדק חברתי, על מדינת רווחה שהפכה למדינת הפרטה, בזמן שאף אחת מהסיסמאות האלה לא תשנה להם את השורה התחתונה של התלוש.

בפרקטיקה העגומה שנוצרה, לעובדים הסוציאליים אין ברירה אלא לקבל את ההסכם שגובש. הוא רחוק מהמהפכה שלה הם ייחלו, הוא אפילו רחוק מהיעדים הלגיטימיים שהציב האיגוד שלהם. אבל זאת בדיוק הנקודה: האיגוד שמייצג אותם גיבש הסכם, ולאחר שזה גובש אין שום סיכוי שמשרד האוצר יהפוך אותו לנקודת פתיחה של מו"מ חדש. זה לא יהיה הגון לבקש את זה.

העובדים הסוציאליים צריכים לקבל את ההסכם, אבל לא לזנוח את המאבק. הם צריכים לשקול האם האיגוד הנוכחי מייצג אותם כראוי, האם העומד בראשו מייצג אותם כראוי, ואפילו האם ההסתדרות הכללית היא הבית המתאים להם. אבל על כל זה הם יצטרכו לחשוב לקראת ההסכם הבא, כי עכשיו מאוחר.

שי ניב