גלובלי האדם המורד

לוי, מתברר, הגיע לבנגאזי כמה ימים אחרי תחילת המרד נגד קדאפי, היישר מההפיכה במצרים. הפילוסוף הצרפתי נכח בישיבות של המועצה העומדת בראש המורדים והתרגש כל-כך מדבריהם של הנוכחים, ומהאיום של קדאפי נגדם, שהחליט להרים טלפון לנשיא הרפובליקה ניקולא סרקוזי.

הנשיא הצרפתי נמצא בצד הפוליטי ההפוך לזה של לוי, אבל הוא ידע היטב לזהות את ההזדמנות להעלות את קרנו בעיני הציבור. לוי ידע את זה וגייס את כל הכישרון הרטורי שלו כדי לספר לסרקוזי שדגלי צרפת מתנופפים בבנגאזי, וכי מרחץ הדמים הצפוי בעיר "יכתים בדם את דגל הטריקולור".

זה היה מספיק בשביל הנשיא הצרפתי. הוא קיבל אליו משלחת מורדים שאורגנה בחופזה (בסיוע לוי בעצמו, שגם השתתף בטקס) ומיהר להכיר בהם כממשלה על מדרגות ארמון האליזה. בצעד זה הציב הנשיא הצרפתי את כל הז'יטונים על יכולת המורדים לנצח את כוחות קדאפי, ועל נכונותם לאמץ ערכים דמוקרטיים. תוך כדי, הוא גם סתם את הגולל על הסיכויים לדיאלוג עתידי בין המורדים לבין קדאפי.

וכך, על אף שהצהיר עם תחילת כהונתו כי תמה תקופת התערבותה של צרפת בסכסוכים באפריקה, זנח סרקוזי את הבטחתו והחל בתקיפה מוקדם מהצפוי, תוך שהוא מעורר את זעם שותפותיו לקואליציה שגיבש במהרה - ארצות הברית ובריטניה.

למעשה, לוי היה זה שהצליח היכן שהבריטים נכשלו. לונדון, בשלומיאליות אנגלית טיפוסית, הצניחה בלב המדבר הלובי משלחת לוחמי קומנדו ודיפלומטים זוטרים כדי לפגוש את ה"מורדים" ולנסות להבין מי הם ומה אפשר לקבל מהם (לחברת הנפט הבריטית בי-פי שדות נפט בשווי עשרות מיליארדים בלוב). אלא שהבריטים נתקלו בכוחות עוינים וגורשו בבושת פנים מנמל בנגאזי. לוי, כעיתונאי החמוש באידיאלים בלבד, היה זה שיצר את הקשר עם המורדים בשביל הממשלה בפריז.

התוצאה היא התערבות צבאית מערבית, שכבר שכחה את החלטת האו"ם לאכוף "אזור ללא טיסה", והפכה את עצמה לחיל האוויר של המורדים.

לוי עצמו מתגאה בעיקר בדבר אחד. "מה שחשוב הוא שמנענו מרחץ דמים בבנגאזי", אמר בראיון לגרדיאן, "בהשוואה לזה, הכול מתגמד". השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.