"בעלי שליטה הם לא מפלצות חורשי רעה"

בשנת הלימודים הראשונה הוא היה משוכנע שיהיה פליליסט, כי אף פעם לא התעניין בעולם העסקי וקרא רק מדורי ספורט, אבל בשנה השנייה התחבר פתאום לדיני חברות. כיום, כמומחה בתחום, יש לו כמה תובנות על עולם התאגידים. ובגיל 45 יש לו גם נכד. שיחה עם ד"ר דוד האן

הבית

וילה מרווחת ביישוב אורנית. ממזרח נפרסים בתי היישוב השקט והפסטורלי. ממערב הקו הירוק, חורשת אורנים מוריקה ורכס הררי המסתיר במורדותיו שמעבר את כפר ברא וכפר קאסם. "אנחנו הבית הראשון מעבר לקו הירוק", אומר בעל הבית, ומצביע אל כביש משובש שמסמן את הגבול הרשמי.

בשכנות צמודה, במרחק פסיעה, ניצב ביתו של הקולגה של בעל הבית, דיקן הפקולטה למשפטים בבר-אילן, פרופ' אריה רייך. כל בוקר הם נפגשים בחניית המרצים בפקולטה. כל ערב בחניה מול הבית.

הווילה מוקפת גינה עשירה בצמחייה. עצי דקל ננסיים, עצי פרי, שיחי נוי, פרחים ודשא רענן צובעים את קירות הווילה החיצוניים בגוני ירוק עזים, פרי מכחולם של גשמי החורף האחרונים. אנחנו מתיישבים בחזית הבית, בצל העצים, עם לימונדה טרייה ועוגיות באפייה ביתית, שאפי, אשתו של דוד, הגישה בליווי חיוך לבבי-מכניס אורחים. נועה בת השבע, יוצאת מהבית עם קבוצת חברות מצחקקות. "ביי אבא", היא קוראת. ואז שוב שקט.

בג'ינס, נעלי בית וטריקו דהויה, נראה בעל הבית צעיר בהרבה מגילו, 45; כמו סטודנט ולא כמרצה בכיר. "כולם אומרים לי את זה, ואני גם מרגיש צעיר", הוא אומר, אך מוסיף במפתיע: "אבל אני כבר סב גאה לנכד בן שנה וחצי כמעט".

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בתל-אביב ובגיל שנתיים-שלוש, משפחתי עברה לגבעתיים כך שילדותי הייתה בגבעתיים. זו הייתה הסביבה המכוננת שלי עד הצבא, כשבאמצע יש זיכרון ילדות משמעותי של שלוש שנים שהתגוררנו בארה"ב בעקבות שליחות של אבי. אני בן למשפחה דתית-לאומית, כיפה סרוגה, גדלתי בתנועת הנוער בני עקיבא, הבכור, מבין חמישה. אחי הקטן צעיר ממני ב-16 שנה וביננו יש שלוש אחיות. אמי, דינה האן, הייתה מרצה לסטטיסטיקה ולכלכלה בבר-אילן ואבי, אריה האן, הוא עו"ד, שלא עסק בעריכת דין, אלא כל השנים היה בכנסת, בהתחלה כיועץ פרלמנטרי של סיעת המפד"ל וכעבור שנים רבות כמזכיר הכנסת (בשנים 2007-1997).

"בילדותי עשה אבי פסק זמן מהכנסת ונסע לשלוש שנים לארה"ב כשליח הסוכנות היהודית, וזה זיכרון הילדות המשמעותי הראשון שיש לי. עשינו הרבה טיולים ביחד, והיו הרבה חוויות יפות, למדנו אנגלית, וכשבישראל בקושי הייתה טלוויזיה שחור-לבן, ראינו טלוויזיה רב-ערוצית-צבעונית. היינו בעולם מתקדם ועשינו דברים שבארץ עוד לא חלמו עליהם.

כמו אבא או כמו אמא

"כילד לא חשבתי מה אהיה כשאגדל, והתגלגלתי בחיים יותר מאשר קבעתי מראש את המסלול שלי. בחגיגת בר-המצווה שלי אמי חיברה שיר שאחיותיי ישירו עליי, אחד המשפטים התייחס לשאלה מה העתיד צופן לי. בדיעבד התברר שהוא משפט נבואי. היא כתבה: 'אולי כמו האבא יהיה הוא משפטן, אולי כמו האמא מרצה בבר-אילן'. בסוף יצא הכלאה של שני הדברים. אני מרצה למשפטים בבר-אילן. זו הייתה הנבואה. לא חלמתי על זה אף פעם, בתיכון הייתי בחבר'ה של הסתלבטנים של המחזור. אמנם היו לי תמיד את הציונים הגבוהים בחבר'ה, אבל הייתי בראש של כיף ולא של לימודים.

"ואז, כשהחברים שלי לא רצו לשמוע על מגמה פיזיקלית וביולוגית, ואמרו לראש הישיבה שלמדנו בה 'תן לנו ללמוד סוציולוגיה או תנ"ך מוגבר', רציתי ללכת איתם. אבל הוריי אמרו לי 'יש לך כישורים ריאליים, אל תבזבז אותם. לך למגמה ריאלית. מה תעשה עם זה בחיים, זו כבר בחירה שלך'. אני זוכר שאבי אמר לי: 'תשאיר לעצמך את האפשרויות פתוחות'. שמעתי לעצתם ולמדתי במגמה ריאלית-פיזיקלית. עד היום אני מודה להם על זה, כי אחת החוויות המשמעותיות בחיי נולדה בזכותם - שירותי הצבאי כקצין במודיעין. לתפקיד הזה הגעתי דרך מבחני מיון שנעשו רק לבוגרי מגמות ריאליות".

"אני אהיה פליליסט"

"להוריי היה ברור שאחרי השירות הצבאי אני הולך ללמוד פיזיקה, הנדסה או משהו כזה, וגם נטיתי לכיוון הזה. אז איך הגעתי ללמוד משפטים? עד היום אני לא יודע. אולי נרשמתי למשפטים בהשפעה של החבר'ה ביחידה, כיוון שאלה שעסקו בתפקיד המודיעיני, למרות כישורינו הריאליים, פתאום נהיה זרם שהולכים ללמוד משפטים. זה היה בשנים שעוד לא היו מכללות ומשפטים היה מקצוע מבוקש, שקשה להתקבל אליו, ואהבנו את האתגר.

"בשנה א' היה ברור לי שאהיה פליליסט, כי התאהבתי בפרופ' אהרון אנקר ובקורס בדיני עונשין. אבל בשנה ב', כשלמדנו דיני חברות, משהו קרה לי. נתפסתי למקצוע. התחברתי לדיני חברות. קודם לא התעניינתי בכלכלה או בעולם העסקי. המדור היחיד כמעט שהכרתי בעיתון היה הספורט, וזה הולך איתי עד היום, ואולי קצת פוליטיקה. בכל זאת אבי היה שם. אבל כלכלה, מה זה? מגזין עסקים? לא דיבר אלי. אבל כשלמדתי דיני חברות אצל פרופ' ציפורה כהן, הבנתי שזה העתיד שלי. בהמשך, הייתי עוזר-הוראה שלה, ולאחר מכן קולגה.

"לפני מספר חודשים התקיים ערב פרישתה של כהן מהפקולטה. בדברים שנשאתי לכבודה אמרתי לה 'ציפי, את בטח לא זוכרת, אבל באיזשהו שלב בשנה ב', בצורה שהיא הכי לא אני, כי הרבה פעמים אני ביישן ולא מעז לדבר עם אנשים מעליי, תפסתי אומץ ובאתי אלייך בסוף שיעור ואמרתי לך 'הייתי רוצה יום אחד לעמוד פה כמוך וללמד את הקורס הזה'. וזה מה שעשיתי".

שנות העוני

"את שנת ההתמחות הראשונה שלי עשיתי בבית המשפט העליון, אצל השופט גבי בך, ושנה נוספת במשרד יגאל ארנון, שם נקשרה נפשי בנפשו של עו"ד ברק טל, וראיתי מקצוענות מהי. רציתי להידמות לו. הוא יסודי, מבריק, מלא ביטחון ויודע את העבודה. ארנון סמך עליו בעיניים עצומות. ישבתי כאוחז בשולי גלימתו בתיקים העצומים של משפט הבנקאים והתיק של אריה דרעי. נהניתי מהעבודה הפרקטית, אך במקביל לפיתוי של לעסוק בפרקטיקה התפתח בי הדרייב להמשיך ללמוד בחו"ל, בארה"ב. אז זה עוד לא היה נפוץ. זה היה משהו שקינן בי מאז זיכרונות הילדות המאושרת שלי בניו-יורק.

"כשבבר-אילן רצו לבנות סגל של מרצים שלמדו בחו"ל, עליתי על הרדאר שלהם, ושלחו אותי במלגת לימודים ל-NYU. כבר הייתי נשוי עם שני ילדים, בן ובת, ואיתם נסעתי לארה"ב. בננו השלישי נולד תוך כדי הדוקטורט בארה"ב. אלו שלוש וחצי שנים מסעירות, מגבשות מבחינה משפחתית, אך קשות מבחינה כלכלית. שנים של עוני. היו לנו הוצאות מחייה לא מבוטלות, וחישבנו כל דולר שהוצאנו בתקופות מסוימות. אשתי עבדה במשלחת של משרד הביטחון. לא משכורת גבוהה, אבל זה קצת עזר לנו.

"זה לא היה פשוט. אפילו הייתה תקופה של תסכול, שאמרתי לעצמי מה אנחנו עושים פה? החלום שלי דוקטורט, אבל מה אנחנו משעבדים את עצמנו, צריך לחזור לארץ. במקום לעזוב, עבדתי תקופה קצרה במשרד אמריקני, ואיזנתי קצת את חשבון הבנק. וידענו גם ליהנות. לקחנו את הילדים לטיולים, וצברנו חוויות שעד היום מלוות אותנו.

"כשחזרתי לארץ נכנסתי לקאדר המרצים לדיני חברות, והעברתי גם קורס בחדלות פירעון, שזה הבייבי האמיתי שלי עד היום. זה קורס שיצרתי אותו יש מאין, לא היה אותו קודם, וזה גם תחום המחקר המובהק שלי".

תיקון 16

"חייבים לומר, שתיקון 16 לחוק החברות שעבר לאחרונה (מגביר את עצמאות ואחריות הדירקטוריון וועדת הביקורת ואת כוחו של המיעוט באישור פעולות בניגוד-עניינים, ומגדיר את גבולות השליטה בחברות, א' ל"ו) הוא 'ממש לא כצעקתה'. יש כמה דברים שנכנסו בתיקון ובפרקטיקה. גם בעלי השליטה וגם עורכי הדין שמורגלים בייצוג שלהם, סברו שזה מטלטל את הסירה שלהם, שהם לא יוכלו לבצע עסקאות, שזה מסרס את הפעילות בשוק ההון, סיסמאות כאלו, אבל זה לא מדויק.

"חלק ממה שהיה בחקיקה עד עכשיו נולד מהניסיון להסדיר את תפקוד נושאי המשרה בחברה ואיזון מול בעלי השליטה, אבל הושג לבסוף רק דרך פשרות פוליטיות ופשרות חקיקתיות. דוגמא שכולם צועקים עליה היא, איך העלו את הרוב לאישור עסקאות עם בעלי עניין משליש, מקרב אלה שאין להם עניין אישי, לרוב. מראש, שליש זה יצור מוזר, שאינו מתקבל מבחינה לוגית ואנאליטית. זה אומר, שבסדר שהרוב לא מאשר. זו הייתה פשרה פוליטית בזמנה. אין לי ביקורת על זה. חקיקה נולדת גם כתוצאה מפשרות, ומוטב משהו מאשר לא כלום, אבל עם הזמן יש מקום לתקן.

"אותו היגיון נכון בנוגע לחיזוק עבודת ועדת הביקורת ומעמדה. מסננים החוצה את הנוכחות בישיבות ועדת הביקורת של מי שאיננו חבר בוועדה. הייתה תחושה, ובצדק, שיותר מדי בעלי-עניין מצאו דרך קלה להשתחל פנימה לישיבות הוועדה, וצריך היה להציב גבולות".

בעלי השליטה

"בעלי השליטה הם לא מפלצות חורשי רעה נגד החברות, וזה נכון שהם רוצים לקדם עסקים. אבל אני אומר לסטודנטים שלי, שהבעיה היא טבע המין האנושי. אם הייתי בעל שליטה, פוליטיקאי או חבר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה, אני מודה שהייתי משוכנע, שכל מה שאני עושה הוא לטובת העניין; שאני מייצג בצורה אפקטיבית ביותר את החברה או הציבור שבחר בי. גם כשיהיו דברים שאולי ייטיבו איתי אישית, עדיין אשכנע את עצמי, כי בעיני עצמי אני אדם ישר.

"רוב העולם רוצה להעריך את עצמו כישר. אז בעל שליטה אומר לעצמו 'בסדר, גם אני נהנה מזה, אבל סך-הכול אני משרת מטרה יותר גדולה, לא רק אותי'. אבל ברגע שיש את העניין האישי שלך, אתה לא באמת יכול לחשוב נקי . האומנם זה משרת את העניין כולו? יש לנו מנגנון שכנוע עצמי, אפילו בתת-מודע, שכללית זה טוב, אבל אני לא בטוח שזה ככה, כי הנגיעה האישית של בעל שליטה או כל אדם בסיטואציה דומה, מעכירה לי את החשיבה הנקייה.

"גם שופט, אם יש לו נגיעה למתדיין בפניו, חבר שלו, קרוב, אחיין של חבר, אין מה לעשות, הטבע האנושי מתגבר עלינו גם כשאנחנו לא חושבים על זה - והוא יושפע מכך. אני לא חושב שבעלי השליטה הם אנשים שליליים, חלילה, הם באמת חושבים שזה טוב, אבל לא בטוח שזו חשיבה נקייה ברגע שהאינטרסים שלהם שם. לכן, התיקון לחוק חשוב ונכון".

שכר הבכירים

"אני נקרע כל הזמן בין כללים משפטיים לבין התרשמות חיצונית, בלי להיות שבוי בעולם המשפטי. ההתרשמות החיצונית היא, שזה כבר

הפליג למקומות מעל ומעבר, ששכר הבכירים לא פרופורציונלי לביצועים של המנהלים בחברות. זה צורם לעין, גם במובן החברתי. עובדתית, הפערים בין שכר הבכירים ביותר למה שנקרא פרולטריון, גדולים מדי. בהשוואה לארצות אחרות אנחנו בקבוצת הפערים העליונה. יש מקום לחשוב האומנם זה ראוי.

"כשאני עובר לכובע שלי כמשפטן, אני לא בטוח שאני רוצה התערבות חקיקתית בעניין. הייתי רוצה לשאוף, ואני לא רואה שזה קורה, שההגבלות הללו יהיו במובן יותר תרבותי. שנחיה בחברה שבה נדע בעצמנו לא להגזים ולשים גבולות לעצמנו, כמו שהבריטים אומרים 'It is not done'. זו אולי שאיפה קצת נאיבית שלי לחברה שאנחנו חיים בה כרגע. הייתי מעדיף את זה על פני התערבות משפטית".

האסיפה הכללית

"במקרים רבים החוק וגם ועדות שונות, בדומה לוועדת נאמן בנוגע לשכר הבכירים, מגלגלים את הכדור לאסיפה הכללית וסומכים עליה. אני סקפטי או זהיר ביחס ליכולות האסיפה הכללית. אני לא מרגיש שהאספות בחברות הציבוריות, כולל אספות כלליות שבהן בעל שליטה ומי שיש לו עניין אישי זז הצידה, יכולות לעמוד במה שמצופה מהן. לא מרגיש שהמנגנונים האלה אפקטיביים דיים לבצע את המשימה שאנחנו מצפים מהם. אמנם כולם אומרים ש'המשקיעים המוסדיים ירימו את הכפפה ויבצעו את תפקידם כמו שצריך, כי הם מסוגלים לבצע את המשימה'.

"נכון, יש לקוות, כמו שאני מקווה לתפיסה תרבותית מסוימת, אבל זה לא קורה כל-כך. לא מספיק. יש תחושה שבסופו של דבר, בשלב אישור חבילה שמובאת אליך, כשהיא כבר אפויה ומבושלת ומוכנה, זה כבר Take it or leave it. אתה לא יכול עכשיו לפתוח ולהגיד 'לא, תעשו את זה ככה'. המקסימום שאתה יכול זה לפסול את זה, וזה לא קורה הרבה. לפעמים אתה אומר, אנחנו כן רוצים לקדם, לא לשתק, או-קיי, אז נלך עם זה, כבר הגענו עד הלום, וכבר חודשיים-שלושה מתבחבשים בזה, אז מה, נפתח את הכול מחדש?"

החופש האקדמי

"זה העניין שבו כולם מקנאים בי. החברים מהפרקטיקה, מההיי-טק, לא משנה מאיפה, כולם אומרים: 'בגלגול הבא אני אהיה אקדמאי, לא אכפת לי כמה משלמים; באקדמיה אתה קובע את הלו"ז. אין כמו החופש הזה'. אמרתי להם נכון. זה הלוקסוס שלנו. עם זאת, יש מגבלות. זה לא לגמרי חופש. יש מגבלות קטנות סמויות, שהמתבונן מהצד על סדר היום שלי לא מכיר אותן.

"יש לנו חופש מבחינת ניהול הזמן יותר ממקצועות אחרים, אבל זה גם פיתוי ואויב פוטנציאלי גדול. ככל שיש לך חופש, אתה עלול לבזבז את זמנך, ובסופו של דבר המשימות והמטלות חוזרות אליך בבת-אחת. המשמעות של חיים אקדמיים היא לא רק הוראה, זה גם מחקר וכתיבה ודברים נוספים, כמו בדיקת עבודות, כתיבת מאמרים, הכנת חוות-דעת ועוד. נכון, הזמן גמיש, אני יכול לבדוק עבודה סמינריונית מוקדם בבוקר, ובאמצע היום לצאת עם אשתי לבית-קפה, לצורך ההגזמה. אבל המשימות קיימות, ועליי לדעת לנהל את עצמי כדי לא לפספס משהו".

תחביבים

"בשנים האחרונות, מבחינת פעילות גופנית-ספורטיבית, נתפסתי חזק לרכיבה על אופני שטח. התחלתי עם זה כפעילות גופנית לצורך בריאות, והתאהבתי. אנחנו כמה חבר'ה שמכורים לדבר, וחושבים על זה כל השבוע. לאן נרכוב, לפי עונות השנה, פריחה, דרום, צפון וכדומה.

"אני גם אוהב לקרוא ספרים, אך עושה זאת פחות מדי. הסופרים האהובים עליי הם מאיר שלו וחיים באר. הספר 'אל מקום שהרוח הולך', של חיים באר, הוא יצירה מופלאה, כתיבה גאונית. בנוסף, חשוב לי לשמור על קשר עם חברים. החיים סוחפים אותנו שקשה לשמור על קשר עם אנשים שאתה אוהב.

"דבר נוסף שאני עושה, כחולה ספורט אמריקני, זה לצפות בערוץ ESPN. אבל לא בבית. פיסית ולצורך אגרת רשות השידור יש לנו טלוויזיה בבית, אבל הדבר היחיד שמוקרן בה זה DVD. אין אנטנה, אין צלחת, אין ערוץ 2 או 10, ואין אפילו ערוץ 1. אני לא מתנשא, אבל קשה לי עם מה שהילדים רואים היום בטלוויזיה. אני לא מחנך כזה דגול, אבל לא מתאים לי הפרסומות הצעקניות והבוטות בטלוויזיה. ביננו, מי שהכי מקריב פה בזה שאין לנו כבלים, זה אני. אני מת לראות את ערוץ 5 ו-NBA בבית, אבל אני מוכן לאכול את זה ולהיות עלוקה, טפיל, של השכנים, שם אני רואה את המשחקים החשובים. העיקר שהילדים שלי לא יראו את הפרסומות. וכך, 6 שנים אין טלוויזיה בבית, והכול בסדר".

ספורט-סנוב

"אני לא אוהד אף קבוצה בארץ. מאז הפרק הבוגר שלי בארה"ב נהייתי סנוב ואני אוהד ספורט אמריקני. הספורט שהכי אהוב עליי לשחק אותו, זה כדורגל, מילדות ועד היום. אני לא סובל לרוץ, ותמיד אמרתי, גם בצבא, שאם הכדור לא מסתובב לי בין הרגליים אני לא מוצא סיבה לרוץ. מצד שני, כדורגל בעיניי זה הספורט שהכי משעמם לצפות בו. לכן אני צופה בכדורסל של ה-NBA, מכללות ואני מכור וחולה על פוטבול אמריקני. אני נהנה מהתרבות הישראלית, אין לי מחשבות לעבור לארה"ב, אבל הספורט האמריקני זורם בעורקיי".

בעוד 10 שנים

"יש לי תמיד את האתוס, כמה שזה הולך ונסדק אצלנו, שבמעורבות ציבורית אתה משפיע משמעותית על שכבות נרחבות יותר בעם, בחברה. זה דבר שהייתי רוצה לעשות, כי זה אורח החיים והעקרונות שגדלתי איתם, של אכפתיות, מעורבות ותרומה לחברה. זה נשמע סיסמאות וקלישאתי, אבל זה אמיתי. אני לא מכוון מטרה, אבל הכי הייתי רוצה שיהיה לי עיסוק שבו אני מרגיש שאני בא לידי ביטוי ציבורית אבל שיותיר לי מספיק זמן לגדל את הנכדים שיהיו".

לא יודעים עליי

"אני סבא. בני הבכור, אלעד, התחתן בגיל 19, שזה די הפיל אותנו. לא ידעתי איך לאכול את זה, קצת נלחצתי, ואז לפני האירוסים תפסתי את כלתי ואותו ואמרתי להם: 'האמת, ראיתם אותי מגיב אולי ככה קצת ברתיעה, לא זורם עם זה, אז אגיד לכם את האמת מאיפה זה בא. א' אני חושב שאתם באמת צעירים, אבל ב' תבינו גם אותי, גם אני בן-אדם, אני מרגיש צעיר, מה פתאום הבן שלי כבר מתחתן, זה לא פייר, זה גדול עליי'. הרגשתי בשל שלבני תהיה בר-מצווה, אבל חתונה? בסוף החמודים התחתנו והכול טוב. ואז תוך שנה נולד אורי, הנכד שלנו, שזה מדהים. זו החוויה הכי אדירה שיש לנו".

אם לא היית משפטן

"הייתי ד"ר לפיזיקה או מהנדס. זה היה הכיוון החלופי שהחיים שלי יכלו לזרום אליו".

רזומה

אישי: ד"ר דוד האן, 45, נולד בתל-אביב, גדל בגבעתיים, ומתגורר באורנית. נשוי לאפי, אב ל-5 ילדים (הבכור בן 22, הקטנה בת 7) וסב לנכד בן שנה ו-4 חודשים. בנו של אריה האן, מזכיר הכנסת המיתולוגי

אקדמיה: מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן לדיני תאגידים ולדיני חדלות פירעון. מייעץ למשרד המשפטים ולמשרדי עורכי-דין בתחומי התמחותו

חדלות פירעון: חוקר חלוץ בישראל בתחום חדלות פירעון. מחבר הספר "דיני חדלות פירעון ומחברם של מאמרים רבים בישראל ובחו"ל בתחומי התמחותו. שימש כחבר ועדת הביקורת בפירוק הבנק למסחר וחבר בענף האקדמאים ב-INSOL International, הארגון הבינלאומי של מומחי חדלות פירעון