גבי אשכנזי עשה הכול כדי שיבואו לפה שב"כ ומשטרה, ידפקו על הדלת ויקחו אותי

את הצורך העז לבלוע את החיים ואת הקצב הסוער של העיתונאי ואיש הטלוויזיה, ד"ר רונן ברגמן, אפשר לתלות בסיפור ילדותו בקרית ביאליק. בן זקונים להורים ניצולי שואה, שגידלו אותו ואת שתי אחיותיו הגדולות בדוחק ובצניעות. כבר אז הוא הבין שהחיים עלולים להיות קצרים וכואבים. כשהיה בן 6, חלתה אמו בסרטן. כשהיה בן 20, היא נכנעה למחלה. ואם יש רגע אחד שבו הוא מסיר את קליפתו, זה כשהוא חוזר לשם, לילדותו ולאמו. "תראי את ההקדשה", הוא שולף מהספרייה את "והרשות נתונה", ספרו על השחיתות ברשות הפלסטינית. "לאמי, מרים ז"ל, שקידשה את הידע ונטעה בי את הסקרנות".

"לא קל לילד קטן, שכל כך קשור לאימא שלו, לראות אותה עוברת טיפולים קשים ונלחמת עד מוות. אמי הייתה מורה ומחנכת במשך 30 שנה, והטמיעה בי את אהבת הקריאה והאהבה להיסטוריה. היא לימדה אותי לקרוא כשהייתי בן 3, וכאמצעי שכנוע היא עשתה איתי הסכם, שעל כל דף שאני קורא, היא מקריאה לי דף. מהר מאוד כבר לא הייתי צריך שהיא תקריא לי, אבל ביקשתי שנמשיך את ההסכם, כי רציתי לשמוע את קולה עוד ועוד. לא מזמן, באחת מתוכניות 'ערב חדש', דני (דן מרגלית, שותפו להגשה) ואני התיישבנו לשידור, ופתאום אמרתי לו שאם אימא שלי מסתכלת עלינו מלמעלה, היא בטוח מאושרת. אימא שלי העריכה במיוחד שני אנשים, את השחקנית ליב אולמן, שכתבה את הספר 'להשתנות', שדיבר אליה אפרופו הסרטן, ואת דני, ולא הפסידה שידור אחד שלו ב'מוסף המוספים'. לו הייתה רואה אותי, בן הזקונים שלה, מגיש יחד איתו, היא הייתה מאושרת".

הכאב לא מתקהה עם השנים?

"היא נפטרה ב-1993, והגעגועים לא קהו מאז לרגע אחד. הכי כואב לי שהיא לא הספיקה לראות איך המילה הכתובה, בעיתון ובספר, הפכה למוטיב המרכזי שלי בחיים, זה לבדו היה גורם לה אושר עצום. לשמחתי, היא הספיקה לראות את תוצאות המבחנים שלי באוניברסיטה והבינה שאני יכול ללמוד הכול. כל הבסיס שלי לידע כללי הוא בזכותה ובזכות סבא שלי, שסיים רק ג' כיתות, אבל היה בעל זיכרון פנומנלי, ואוטודידקט שידע 13 שפות. הוא קרא איתי ביחד את כל התנ"ך ונהג להושיב אותי על ברכיו ולספר לי אירועים היסטוריים וסיפורים שהמציא - הוא שיקם את דוריאן גריי, ובשם פיטר פן הוא ניצח שוב ושוב את הרעים והביא שלום לעולמי".

ברגמן, 39, הוא עיתונאי, תחקירן ומגיש טלוויזיה, שפרסם כבר שישה ספרים, ולאחרונה סיים לכתוב עם עמוס גיתאי תסריט שמבוסס על ספרו "מדינת ישראל תעשה הכול", על פרשת השבויים והנעדרים. מעת לעת הוא מרצה באוניברסיטת קיימברידג' (שם עשה את הדוקטורט שלו בהיסטוריה), והוא מרצה מבוקש בפורומים שונים בארץ ובחו"ל (בעיקר באנגליה וגרמניה), ואפילו בצה"ל.

למרות שלל העיסוקים, הוא לא מוותר על ריצה קבועה בפארק הירקון, על מדיטציה ועל נוכחות באירועים הנחשבים. "מזל שאני לא אישה, כי אחרת כל הזמן הייתי בהריון", הוא צוחק. "אני כל הזמן בתהליך לידה של פרויקטים, ומוצא את עצמי עם עבודה מוטרפת על המון דברים במקביל. את ההתרגעות מספקת לי הריצה בלילות, שמכניסה אותי למוד מדיטטיבי, לריכוז מוחלט והתמקדות.

"תוך כדי הריצה אני פותר את בעיות הכתיבה ונולדים רעיונות לפרויקטים חדשים. כשצץ רעיון חדש, הוא מדליק אותי, כובש את כל כולי ולא נותן לי מנוח. אני מיד תופר אותו בלוגיסטיקה ובחוזים ויוצא לדרך. אני ישן בין 4 ל-5 שעות בלילה. כשאני עייף, אני יכול להירדם לכמה דקות באמצע האיפור לפני 'ערב חדש' ובוודאי במטוסים ובמוניות. אני מקפיד על מדיטציה יומית ועל תזונה טובה ומאוזנת, אני צריך את החתולה שלי וכן, אני צריך גם חתונה".

גורמים בתעשייה מעריכים שהכנסותיו מכל עיסוקיו מגיעות ליותר מ-100 אלף שקל בחודש. הוא נחשב ממוקד מטרה, עיקש, וכחן, קשה וציני, אבל גם רגיש ורגשן. "חשוב לי להציב חומה סינית בלתי חדירה בין החיים האישיים שלי למקצועיים", הוא מצהיר ומלטף את החתולה השחורה שאסף אליו מחדר הזבל לפני כמה חודשים. "זה לא באמת כיף להיות חלק מעולם התוכן שאני חי בו, ומסוכן לערבב בין היכולות שאני מפעיל בחיים המקצועיים לחיים האישיים".

קל לשכוח את המקום שממנו הגעת.

"נכון. כשאני רואה את ההצלחה של הכתבות שלי בארץ ובחו"ל, אני רוצה לצבוט את עצמי ולשפשף את העיניים, כדי שאאמין שזה באמת קורה לי. אבל אני משתדל לא לתת להצלחות לחלחל לי לנשמה, ולא להאמין לכל מה שאומרים עליי, לטוב ולרע. פעם אהוד מנור אמר לי, שאם הוא היה חושב שהוא ראוי לפרס ישראל, אז הוא לא היה ראוי לפרס ישראל. חשוב לי לשמר בי תמיד את אותו ילד מקרית ביאליק, לזכור שצריך לעבוד קשה, שההצלחה מגיעה אליי כי אני שומר על המוטיבציה, ובמיוחד על הרעב, על הזיק. אתה צריך לדעת מה אתה שווה, אבל לא לתת לזה לחדור אליך, אחרת תנפח את עצמך. ביוני האחרון חגגתי יום הולדת ביפו עם חברים, ודני, שבתחילת ההיכרות שלנו נהג לומר לי, 'די תעזוב כבר את קרית ביאליק', בירך אותי, והפעם אמר, 'עכשיו, אחרי שחתכת את השמים ועפת, לעולם אל תשכח את קרית ביאליק'".

"שחיתות ויצרים"

ברגמן בנה קריירה כחושף שערוריות בנושאי ביון, ארגוני טרור במזרח התיכון וארגוני ביטחון. לאחרונה התייצב במרכז סערה נוספת, עם צאת ספרו "הבור" (שכתב יחד עם דן מרגלית), שפורסם יום לפני שהרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, סיים את תפקידו. במרכז הספר עומדת פרשת בועז הרפז, הקצין שהצליח לחדור למסדרונות מערכת הביטחון, להניח את ידיו על סודות כמוסים ביותר ולעשות בהם כבשלו. במקביל מתאר הספר את סוף הקדנציה של אשכנזי, אחד הרמטכ"לים הנערצים במדינה, וחושף במלוא כיעורה את מלחמת העולם שבין אשכנזי לבין אהוד ברק ויואב גלנט, אז אלוף פיקוד דרום, שהיה גם מועמד להחליפו. חוקרי המשטרה המליצו להעמיד לדין את הרפז באשמת זיוף "מסמך גלנט", אבל כתב אישום טרם הוגש וחקירת מבקר המדינה בנושא טרם הסתיימה.

אתה טוען שהספר, שמציג את משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, מתאר רק את קצה הקרחון שמאיים על ביטחון המדינה.

"אני סקפטי ביכולת של כל גורמי החקירה להגיע לחקר האמת. בעז הרפז גרם במעשיו נזק אדיר לביטחון המדינה, ואם הצנזורה לא הייתה מונעת מאיתנו לספר מה הוא עשה, כל אזרחי המדינה הזו היו לוקים בהלם על האופן שבו הדברים התנהלו. יש פה כישלון קולוסלי של כל מערכות הבקרה. מה שמדאיג כרגע הוא הנזק שנגרם לקהילת המודיעין הישראלית כתוצאה מהפרשה, עד לרמת סיכון חיי אדם. זה נזק חסר תקדים בתולדות המדינה".

איך קיבלת את ההחלטה לכתוב את הספר?

"הדי מעשיו הנואלים של הרפז וקשריו עם קצינים בכירים הגיעו אליי, אך לא הבשילו לכתבה. פניתי לקהילת המודיעין, שם הבטיחו לי שלא היה ולא נברא. ככל שהתבררו לי עוד פרטים, הסיפור הפך כל כך אפל, חמור ופנטסטי, שסירבתי להאמין. את ההחלטה לכתוב את הספר קיבלתי תוך כדי הרצאה בפני כמה מראשי הביטחון בישראל על הגינות בעבודה עיתונאית. כשיצאתי מההרצאה ידעתי, שאם יש שמץ הגינות בעבודה שאני עושה, הרי שהיא מחייבת אותי לטפל בפרשת הרפז ללא מורא.

"בדרך חזרה התקשרתי לדן מרגלית, שטיפל בנפרד בפרשה, ושכנעתי אותו לכתוב על זה ספר. במהלך הכתיבה נדהמנו מעוצמת היצרים, מעומק השחיתות, מהאופן שבו אנשים איבדו כל רסן ושליטה על מעשיהם. אם יש משהו שהאירועים האחרונים ביפן יכולים ללמד אותנו זה שאסור לסמוך על המערכת שתבדוק את עצמה. כמו שאסור לסמוך על הטבע, כך אי אפשר לסמוך על מהנדסים שבונים כור ואומרים שהוא בטוח באופן מוחלט. בישראל התופעה הזו בלטה בפרשת הרפז. אנשי מערכת הביטחון מבטיחים שהכול בסדר, שיש על מי לסמוך, כשבעצם אין. אגב, אפילו סקס לא חסר בפרשה הזאת".

סקס בפרשת הרפז? זה דורש הסבר.

"בחלק מהספר, שהחלטתי בסופו של דבר לא לפרסם, היו פרטים מזעזעים על שימוש במתקנים סודיים ביותר של צה"ל ובמשאבים כספיים גדולים, כדי לייצר לקצינים בכירים תנאים ואפשרות לקיים יחסי מין עם חיילות. כך, למשל, במקום מסוים נרכשו בכספים המיועדים למבצעים חשאיים בעורף האויב מקלחות, סאונה וג'קוזי, ובשעות הלילה היו מגיעות לשם חיילות כדי לפגוש קצינים".

הטענה המרכזית נגדכם הייתה, שהוצאתם את הספר בחופזה, כדי לפגוע באשכנזי ערב שחרורו.

"בואי, לשם הדיון, נניח שהעיתוי היה מכוון, אז מה? האם מותר לערוך את כל חגיגות הניצחון והסיקור חסר התקדים ולהיפרד מרמטכ"ל בצה"ל כפי שלא עשו מעולם, כשבעצם החלפת רמטכ"ל איננה חג לאומי? למה לא שואלים כמה עלתה למשלם המסים שרשרת הפרידות המצולמות, הקפיצות המתועדות מהנגמ"שים ומשתה הפרידה חסר התקדים? למה לא מדברים על הספר שהוציאו בהוצאה סגורה ואינטימית, בכמה מאות עותקים, שבו קיבצו את נאומי אשכנזי, מהרגע שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל ועד שהוא סיים? כולם לקחו חלק בפסטיבל האדיר הזה, צפו באשכנזי יוצא מהקריה כמו מישהו שיוצא מבית 'האח הגדול', ואף אחד לא העז לשאול את השאלות שהיו צריכות להישאל.

"אשכנזי נתן לבני גנץ בטקס חילופי הרמטכ"לות את 'ספר המטרות של עזה'. אני הרגשתי מוזר עם זה שאשכנזי אמר באותו מעמד לגנץ שהוא כל הזמן סוחב את הספר הזה באוטו שלו והוא רוצה לתת לו אותו. אם זה נאמר בצחוק וזה לא באמת ספר המטרות של עזה, הרי שזה בוודאי לא דבר לצחוק עליו, כי זה אזור מגורים של משפחות. ואם זה נאמר ברצינות, אז אתה סוחב דבר כזה באוטו?

"חמודה, לא?" הוא מלטף את חתולתו. "היא הפיגה במעט את הבדידות הכפויה שגזרתי על עצמי לקראת הוצאת הספר. אגב, הייתי בטוח שישראלים לא ירצו לקנות ספר שמכיל ביקורת כלפי גבי אשכנזי, מי שנתפס כאיש הכי פופולרי בארץ. רואים בו מין גולנצ'יק מסורבל כזה, קצת אהבל, אבל אחינו. אשכנזי הוא דוגמה מעולה לתדמית השונה מהמציאות. הוא יותר חכם ויותר מתוחכם מהאופן שבו הוא נתפס".

שיערת את עוצמת ההתקפה על הספר ועליך אישית?

"חשבנו שהספר יחלוף ליד האוזן כסוג של זמזום, לטוב ולרע. טעינו. לא הופתעתי ולא נפגעתי מהתגובה של אבי בניהו ושל האנשים מסביב לרמטכ"ל, אבל בהחלט הפתיעה אותי ההתנפלות של חלקים מהתקשורת, במיוחד כשהיא הגיעה מקולגות שתמיד הקפדתי לתת להם קרדיט כשצריך. עם זאת, העליהום לא היה על המהות. כל הזמן חיכיתי שמישהו יעלה איתי לשידור ויעמת אותי עם מה שכתוב בעמוד מסוים, וזה לא קרה. בניהו, למשל, נתפס לעיתוי, טען שהספר שיקרי ודיבתי, אבל לא הוכיח את ההפך. בניהו גם טען ששלחנו אליו שאלות אחרי שהספר כבר נערך ונחתם - גם זה שקר גס. בכלל, יכולתו להבחין בין אמת לשקר מוגבלת ביותר, ואם מחר תוקם ועדה לבדוק את דובר צה"ל, אני מוכן לבוא לוועדה להוכיח שבניהו שיקר שוב ושוב".

הביקורת הייתה על כך שהספר חפיפניקי.

"כדי לכתוב את הספר רואיינו 120 איש, נבדקו מאות מסמכים, אלפי קטעי עיתונות ומקורות נוספים. זה חפיף? הגשנו לדובר צה"ל 70 שאלות לתגובה והם סירבו להגיב".

"גם אהוד ברק חטף"

אתה טוען שבניהו הגן על אשכנזי, אבל אתה מואשם בכך ששימשת כעיתונאי חצר של אהוד ברק. כלפיו היית סלחן.

"הסלחנות כלפי אשכנזי מגיעה בעיקר בזכות עבודתו של בניהו, דובר צה"ל שהוא באמת הדובר הכי טוב במדינה, ד"ר ספין. כמו שהוא הצליח להעביר את מפקד חיל הים, צ'ייני, שנתפס עם החשפנית, בעזרת כל מיני גרסאות, כך גם לגבי אשכנזי. את יודעת מה היה קורה לו היה נגנב אקדח לאהוד ברק כמו שנגנב לאשכנזי, ועוד פעמיים? היו חוגגים על זה. פה זה הושתק.

"מי שקורא את 'הבור' לעומקו מבין שגם אהוד ברק חוטף אש כבדה ביותר. עבורי, הריבים בצמרת מערכת הביטחון מוכיחים את הריקבון שיש בה כתוצאה מאנשים רקובים שנמצאים בה ומזה שאין פה מערכות ביקורת בשלות. עדיין לא בשלנו לשלטון דמוקרטי".

גם שמה של רונית אשכנזי עלה לא פעם. מה חלקן של הנשים בפרשה?

"רונית אשכנזי היא אישה מסורה ונאמנה, חלק מהמטה הקדמי של בעלה. היא נטלה תפקיד אקטיבי ולא בתמימות, אלא מתוך הזדהות עם בעלה בכל ההתנהלות. עד נקודה מסוימת היה גם קשר בין רונית לנילי פריאל, כחלק מניסיון הנשים להרגיע את האמוציות הגבריות. לכן גם לא הפתיע אותי שחלק מהיחסים התמוהים בין משפחת אשכנזי להרפז נעשה דרך רונית, ועוד ייחשפו 400 הודעות ה-sms שעברו ביניהם, שכרגע נמצאות ונשמרות במשטרה.

"אם נכון שבפוליגרף שרונית אשכנזי עברה היא נמצאה דוברת אמת, כפי שטוען דובר צה"ל, אז למה גבי לא סיפר לה על המסמך? למיטב ידיעתי, היא האדם הכי קרוב לו והוא משתף אותה בכול. תארי לעצמך את גבי חוזר הביתה לכפר סבא, כולו נרעש, המסמך בכיס שלו והוא לא אומר לה מילה. האם אין בכך משום סימן שאשכנזי ידע שיש משהו לא בסדר בנייר הזה?".

"קוראים לי ליחב"ל"

ברגמן מוזג לנו עוד קפה, מציע עוד חטיף בריאות, ומהרהר. אפשר לקבל את מסקנותיו ואפשר שלא, אבל ללא ספק המידע שנצבר אצלו עצום. בין היתר, כישראלי היחיד שראה את כל החומר שהודלף לוויקיליקס עוד הרבה לפני שפורסם. מיד בתום הראיון הוא טס לפגישה נוספת עם ג'וליאן אסאנג', במקום מעצרו בצפון אנגליה, כדי לפרסם חלק ניכר מהמסמכים הנוגעים לישראל. "חכי ותראי כשאחזור", הוא מבטיח, "המסמכים כוללים חומר נפץ".

בהתחשב בטענת הפנטגון, שהמסמכים שפורסמו ויפורסמו כוללים אינספור סודות שפרסומם יגרום באופן ודאי נזק חסר תקדים, הרי שאסאנג' הוא עבריין ואתה עלול להיות שותף לדבר עבירה.

"לנוכח ניסיון העבר בהתנהלות גורמי מודיעין וצבא מכל מדינה שהיא בעת שסודות שלהם דלפו לכלי התקשורת, ותוך סריקה קצרה של כמה פרשות בולטות, הרי שברוב המקרים התברר כי היה הרבה יותר חשוב לחשוף מאשר להסתיר, וכי ממילא לא נגרם כל נזק. כך היה בהדלפת מסמכי הפנטגון בידי דניאל אלסברג, כך בחשיפת הרג המחבלים בפרשת קו 300, כך כשפרסמתי את המחקרים 'הסודיים' על מלחמת יום כיפור, שצה"ל ניסה למנוע מאיתנו כדי להסתיר את הבושה, ועוד. התקשורת מגלה אחריות ונמנעת בדרך כלל מפרסום מידע מזיק".

המסאי האנגלי, סמואל ג'ונסון אמר, שהפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל.

"אני לא אומר שבתוך המסמכים שהודלפו לוויקיליקס אין מידע שפרסומו מזיק, אבל ההחרפה ברדיפה אחרי עיתונאים, אחר המקורות, האיום בחקירה, מעצר ואישום בעבירה חמורה, כל זה הוא תוצאה של מלחמות היצרים שבין בעלי התפקידים במדינה. אני מתווכח ונלחם בכל כוחי בתהליך הזה, אבל בסופו של דבר אני עיתונאי ישראלי ציוני, שיש לו גבולות ברורים. אני מקווה שברור לך שזה לא אני שמדליף ומוציא החוצה סודות אסטרטגיים, סודות ליבה, ושלעולם לא אסכן חיי אדם. את 'הבור' העברתי לצנזורה וצייתתי לפסיקתה, גם אם חשבתי שהיא מוטעית.

"בשלב מסוים ביקשתי מהם שיבדקו את עצמם. בלתי אפשרי שעיתונאי יעביר חומר לצנזורה כאזרח שומר חוק, ואחר כך החומר הזה שהוא העביר עושה סיבוב ומשמש כדי להגיש תלונה נגדו על ריגול חמור. ביקשתי פעם מהצנזורית, שתגיד לי אם היא או מישהו מהמערכת שלה קם פעם באיזה בוקר או הלך לישון או ישב לאכול בפחד מתמיד שהשב"כ ידפוק לו בדלת; שאלתי אותה אם הם מכירים את ה'סטייט-אוף-מיינד' הזה; שאולי אם היו מכירים לא היו מצדיקים באופן כל כך גורף את אשכנזי, שעשה מצדו הכול כדי שיבואו לביתי שב"כ ומשטרה, ידפקו על הדלת ויקחו אותי ואת החומר שלי".

זו האשמה די חמורה.

"מה שאני אומר הוא שאני נמצא במרכזו של תהליך שמחריף. בהתחלה היה ריטואל קבוע שקוראים לי ליחב"ל, מראים לי את הכתבה שהעברתי לצנזורה ושואלים אותי מי המקורות. הייתי טוען להגנה על מקורות עיתונאיים וסירבתי לענות. עם הזמן החקירות נעשו יותר אגרסיביות, ועברו לחיפושים וחקירות וחדירה למחשב הפרטי שלי. לפני שנתיים קראו לי בגלל פרשת מלחמת יום כיפור ופתחו לי תיק על ריגול חמור. ועכשיו, כדי לחסום את הספר, אשכנזי פנה בתחילה לשב"כ ואחרי זה ליועץ המשפטי לממשלה וטען שאנחנו מחזיקים חומר סודי, ושצריך לפעול נגדנו כמו שפעלו נגד אורי בלאו. לכן התעכבה יציאת הספר".

עד כמה הסעיף 113 ג' לחוק העונשין, שנמצא תחת הכותרת "ריגול חמור" ואוסר על החזקת מידע סודי, מטריד אותך?

"השימוש התכוף בסעיף הזה נעשה כדי להפחיד עיתונאים. זהו ניסיון מתמשך של מערכת הביטחון להשתיק את הביקורת עליה באצטלה של ביטחון המדינה. ההגדרות של הסעיף הזה הן כל כך דרקוניות וגורפות עד שבכל רגע נתון יש עשרות עיתונאים שמפרים אותו. דווקא כשהתקשורת הופכת גלויה יותר, מאמצי ההשתקה נעשים אלימים ומסוכנים יותר".

איפה עוברים הגבולות האדומים שלך?

"כשמדובר בסיכון חיי אדם. לפני 13 שנה, כששני סוכני מוסד נתפסו בקפריסין, התקשר אליי אפרים הלוי, אז ראש המוסד, וביקש שלא אפרסם את הפרטים, כי אם אפרסם לפני שהעסקה תצא לפועל, שני הסוכנים עלולים להישאר בכלא. הסכמתי אפילו בלי להתייעץ עם העורכים שלי, למרות הוויתור על סקופ בינלאומי. לעומת זאת, קיבלתי החלטה אחרת, שהייתה אחד משני הרגעים הכי קשים בקריירה שלי, כשהגיעו אליי הדוחות של חיל הרפואה על אהוד גולדווסר ואלדד רגב, עוד בטרם הובאו לידיעת ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, והחלטתי לפרסם אותם. היה לי ברור שיש לעדכן את בני המשפחות ולהכין אותם לפרסום. באותו מעמד ביקשו כל הקרובים שלא אפרסם את תוכן הדוחות, מחשש שפרסום ירפה את ידיהם של העוסקים במלאכת השבת הבנים הביתה.

"הכי קשה וטעונה עבורי הייתה הפגישה עם קרנית גולדווסר. היה לי מאוד קשה לסרב לה, אבל הסברתי לה שפרסום הדוחות ופרסום עצם הסתרתם מראש הממשלה על ידי צה"ל הוא חובתה האתית והמוסרית של התקשורת. אחרי שראתה שלא תצליח לשכנע אותי, היא ביקשה 'לפחות תגיד לי מי זה מי' - מי הנעדר שאין כל סיכוי שנותר בחיים. על זה לא הייתי מסוגל לענות לה. פשוט נמלטתי מבית הקפה שבו נפגשנו. השארתי אותה שם עם יגון גדול, ואני חושב שהיא הבינה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין שיש רצון לעיתונאי ישראלי ציוני לגרום נזק למדינה, ואם יש עיתונאי שיכול להביא את הדברים לידיעת הציבור, זה יותר מלגיטימי. דמוקרטיה היא חבילה וזה מחירה".

מאיר דגן, ראש המוסד האחרון, לא הסתיר את חששו מהגרעין האיראני. אתה מסכים איתו?

"אריאל שרון נהג לומר שהוא רוצה מוסד עם סכין בין השיניים. הוא ידע שהצטיינותו של דגן היא ביכולתו להפריד את הערבי מראשו. דגן הוא איש עם חושים חדים, שנהג לטעון שבהחלט יש לדאוג מכך שאיראן תגיע לנשק גרעיני. לדעתי, אין סבירות שהשלטון באיראן ישתמש בנשק כזה כלפי ישראל. הם הרי יודעים כי יושמדו לו יעשו זאת. אלא שבשם האפשרות, ולו הקלושה ביותר, שאני טועה, ובגלל שאני חושש שישראל לא תוכל לשרוד אפילו פיצוץ גרעיני אחד, אני חושב שישראל חייבת לעשות הכול, ממש הכול, כדי למנוע מאיראן לשים את ידה על נשק יום הדין. נתניהו אמנם ידוע כמי ששונא פרטים והחלטות, אבל לדעתי, בבוא היום הוא יגיע רק להחלטה אחת".

אתה קצת ג'יימס בונד, קצת דון קישוט, ואולי בכלל פיטר פן, מהסיפורים של סבא שלך.

"נכנסתי לתחום הביטחון לפני כמעט שני עשורים, כי הבנתי באינסטינקט את החשיבות הדרמטית שיש למודיעין בעיצוב ההיסטוריה. אי אפשר להבין את מלחמת העולם השנייה בלי להבין את חשיבות מערך הסוכנים הכפולים ופיצוח סודות הצופן הנאצי, או את מלחמת ששת הימים ויום כיפור בלי המחדל המודיעיני, והרשימה ארוכה.

"עבורי המודיעין הוא מעצב הצללים של ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים. לסקר את התחום הזה הוא דבר מעניין במיוחד, מה גם שאותי תמיד עניין לכבוש אדמה בתולה שאף אחד לא הלך בה קודם. עם זאת, עיסוק במודיעין בישראל הוא לא כמו בקולנוע. כשאתה מצליח, אתה נתקל בצרות עין, אתה הופך חשוף ובודד, וזה לא קל. אז לכאורה יש משהו מלבב, דון קישוטי, בלהיות זה שהולך בחזה חשוף נגד הגורמים החזקים ביותר במדינה. בתוך המהומה הזו, לפעמים, אני מתגעגע קצת לקרית ביאליק, לימים רחוקים, תמימים, מסעירים פחות, אבל גם פשוטים הרבה יותר".

תגובת תא"ל אבי בניהו

"דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, דוחה בצניעות את המחמאות המקצועיות ואת היכולות הייחודיות שמרעיף עליו ומייחס לו ד"ר ברגמן ודוחה בשאט נפש את הטענות על דבר שקר.

"באשר לספר 'הבור' - מדובר בפרסום מגמתי עם חשש דיבתי שכוון לפגוע ברמטכ"ל היוצא ערב פרישתו מצה"ל ולהוציא דיבתו רעה. זהו 'ספר מטעם' שנכתב בחופזה על ידי שני אנשים שעמדתם ידועה והם נוקטים צד באופן אובססיבי במאבק להכפשת שמו של רא"ל אשכנזי ומונעים מרוח גבית של גורמים אינטרסנטיים. נזכיר כי מבקר המדינה חוקר את הנושא ואנו מעדיפים להמתין לסיום עבודתו".

גוף, נפש, רוח

חופשה מועדפת: "אני אוהב ערים גדולות - ברלין, לונדון, ניו יורק. מוזיאונים, מסעדות ומסיבות".

מלון שנעים לחזור אליו: "הוטל דה-רום בברלין, קוסט בפריז. לא סתם הם די דומים אחד לשני".

סופשבוע: "האידיאלי - לקרוא על הכורסה בשמש את העיתונים שהצטברו כל השבוע, וארוחות ארוכות עם חברים. במציאות, לצערי, פשוט עוד שני ימי עבודה עמוסים".

הכי מרגיע: "לרוץ, מדיטציה, ולהרגיש שדברים מתקדמים יפה בפרויקטים השונים".

כושר: "מתאמן בחדר כושר פעמיים-שלוש בשבוע, ומשתדל לרוץ עוד לפחות פעמיים, בדרך כלל בפארק הירקון או בים, אבל זה בשביל הנפש".

אסטרטגיה קולינרית: "ככל שאני עובד יותר, ככה אני אוכל פחות. נמנע מאוכל שמן, מטוגן, בשר, ממתקים, סוכרים ולחם. מכל השאר אני אוכל הרבה מאוד. מאמין גדול בוויטמינים".

טיפוח: "בושם Creed Green Irish Tweed. שווה את מחירו בזהב (והוא באמת עולה ככה)".

סטייל: "אני עצמי מחוסר טעם לחלוטין, ולמזלי עיתונאית האופנה יעל בן-ישראל היא גם חברה וגם זו שמחליטה מה אני לובש. אני לא נכנס לחנות בגדים בלעדיה. הפריט היחיד שאני קונה לעצמי ובכמויות גדולות זה סניקרס".

מסעדה אהובה: "בסוף תמיד חוזר לרפאל".

המקום הכי טוב לפגישת עבודה: "ביתא קפה. הכי קרוב לבית, אוכל טעים, וגם שקט יחסית".

ספר שהותיר בך חותם: "אני מעריץ גדול של ספרי הריגול של ג'ון לה קארה. בגלל יכולתו לתפוס ולתאר את נפש האדם, ולאו דווקא בגלל הריגול".

טלוויזיה: "אין לי בבית, ואני לא צופה בכלל".

אמנות פלסטית: "לצערי אין לי עדיין כסף לרכוש אורגינלים, אבל לאחרונה נגמר לי שטח הקירות בבית מרוב ציורים וצילומים שתלויים בו. לא של מישהו ספציפי, פשוט דברים שאני אוהב".

פסיכולוג: "אני מסתפק במדיטציה".

חברים: "יש לי קבוצת חברים שהפכה למשפחה, והם יקרים לי מאוד. אנחנו נפגשים מדי פעם ל'מועדון הספר הטוב', בוחרים כל פעם ספר ודנים בו. אנחנו גם נוסעים לחו"ל ביחד כמה פעמים בשנה".