מרכז המבקרים

חובבי המוזיקה נהגו בעבר להתעדכן דרך שבועונים כמו ה"ניו מיוזיקל אקספרס" וירחונים כמו "הרולינג סטון". היום, כמו כל דבר, אפשר למצוא הכל ברשת, בחינם ובמאסה הרבה יותר גדולה. ראיין שרייבר סיים את התיכון ב-1996 כשברשותו רק אוסף התקליטים שלו. הוא חשב על מגזין אינטרנטי של ביקורות דיסקים והופעות, אבל 15 שנה אחר-כך הפך פיצ'פורק לגורם דומיננטי, בעיקר בכל מה שנוגע למוזיקה אלטרנטיבית.

הפעם הראשונה שתעשיית המוזיקה הבינה שעומד לפניה גורם שבכוחו לבנות קריירה היה ב-2004, כשיצא "Funeral", אלבום הבכורה של ארקייד פייר. הציון 9.7 שקיבל האלבום בפיצ'פורק הריץ את הגולשים לחנויות וחיסל תוך יומיים מפרסום הביקורת את כל העותקים.

לכאורה, ההתמקדות של פיצ'פורק במוזיקה אלטרנטיבית הייתה אמורה להפוך אותו מראש לזניח. מקסימום זנב לאריות. אלא שהאינטרנט מוטט את הסדר הישן של התעשייה. הכוכבים הגדולים הם הניזוקים העיקריים משיתוף הקבצים ומהפיראטיות. דווקא הקהל האלטרנטיבי מוכיח את המחויבות שלו לאמנים שהוא מאמין בהם, כשהוא לא מסתפק בהורדה של המוזיקה, אלא גם קונה יותר דיסקים.

המשמעות: חצי מיליון הקוראים שנכנסים לפיצ'פורק מדי יום סומכים על שרייבר ועל צוות המבקרים שלו. ביקורת טובה באתר היא הרבה יותר מליטוף לאגו של המוזיקאי. מדובר כאן על מה שהופך נדיר בתחום - אנשים שגם מוציאים כסף על מוזיקה. הקוראים של פיצ'פורק הם גם אלה שילכו אחר-כך לחנות. שרייבר, שמנצח על המלאכה, הוא כבר לא חובב מוזיקה תפרן, אלא אדם שכל לייבל חפץ ביקרו.

ג'רי זאלץ מבקר אמנות, "וילג' ווייס", לשעבר ב"ניו יורק מגזין"

הוא הגיע לניו יורק ב-1980, לדבריו מ"שומקום", כלומר משיקגו, אחרי שנתיים בבית הספר לאמנות וקצת ניסיון כאוצר בגלריה בעיר. שיקגו נעשתה קטנה עליו כשכל חבריו האמנים החלו לעבור בזה אחר זה לעיר שבה הכל קורה. זאלץ לקח את עצמו ואת כן הציור, ונחת בניו יורק רק כדי לגלות שאף אחד לא באמת מחכה לו שם.

בלי תואר, ולאחר שלא צייר שנתיים תמימות, הוא הבין שאמן כבר לא יצא ממנו. הוא מצא עבודה כנהג משאית, והחל לחרוש את ארה"ב. הנסיעות הארוכות הבהירו לו שגם אם הוא לא יכול להגשים את עצמו כיוצר, הוא חייב להיות חלק מהעולם הזה, ולא משנה איך. כך, כמעט במקרה, הגיע זאלץ להיות מבקר אמנות.

זאלץ בא לתחום "לוח חלק" קלאסי - לא היה לו רקע בכתיבה, ולא ידע תיאורטי מספיק. הוא פשוט קנה גיליונות של כתב העת "ארטפורום" וקרא כל מילה. בראיון שנתן לפני חודשיים לאירווינג סנדלר, הוא הודה שכמעט לא הבין כלום. כל מי שמכיר את עולם האמנות יודע שדווקא החסרונות האלה העניקו לזאלץ את נקודת הזינוק שאפשרה לו להגיע למקום שבו הוא נמצא היום - אחד ממבקרי האמנות המשפיעים ביותר בניו יורק.

זאלץ הצליח להתבלט מפני שלא נשאב לשבלונות שהיו נפוצות בתחילת שנות ה-80 בכתיבה על אמנות. הוא לא חשש לנסח שפה משל עצמו והקפיד יותר מכל להיות קריא ומעניין. זאת מן הסתם הסיבה שהוא הפך לאוטוריטה בתחום ולגורם שיש להתחשב בו. ב-2006 הוא היה מועמד לפוליצר, אבל לא זכה. ויש גם נקודה ישראלית: התגלית האחרונה של זאלץ היא אמנית המיצג והווידיאו-ארט תמי בן-תור.

אלכס רוס מבקר מוזיקה קלאסית, "ניו יורקר"

מאז 1996 אלכס רוס כותב על מוזיקה ב"ניו יורקר". ההתמחות שלו היא קלאסית, אבל רוס לא מגביל את עצמו. בספרו החדש, "תקשיבו לזה", מרוכזים מאמרים שעוסקים בשוברט ובבוב דילן. הידע של רוס מתחיל באופרות של מונטוורדי, אבל לא עוצר בקורט קוביין או בלד זפלין.

עבור רוס, כתיבה על מוזיקה היא עיסוק במצב האדם. הוא מאמין שהוא מצליח להציע למיליון הקוראים של ה"ניו יורקר" פרשנות ההופכת את המוזיקה הקלאסית למשהו מרגש ורלוונטי. ניכר בכתיבה שלו שהמוזיקה היא חלק משמעותי מההוויה עבורו. התשוקה להכיר ולחוות את הצלילים מדביקה בקלות את הקוראים.

כשהיה רוס (42) בן 10 הוא קנה את התקליט הראשון שלו, הסימפוניה התשיעית של ברוקנר. עד היום הוא שומר על התקליט הזה. לא הרבה אחר-כך, הוא סיפר פעם, קנו לו הוריו את ה"הרואיקה" של בטהובן בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. רוס זוכר את ההאזנה לתקליט כהתגלות של ממש. שם הוא גילה לראשונה את העוצמה של המוזיקה הקלאסית עבורו. הוא אפילו הושיב את הוריו והראה להם איך הוא "מנצח" על התזמורת בתקליט יחד עם ברנשטיין.

אין ספק שחלק מההשפעה של רוס על קוראיו קשור לכך שהוא רכש גם ידע מסוים ברוק. בניגוד לרובנו, הוא גילה את הרוק רק בקולג'. התקליט הלא-קלאסי הראשון שקנה היה "Daydream Nation" של סוניק יות'. במילים אחרות, מי שחי מוזיקה כנראה יוכל לזהות את הגאונות שבה לא רק כשהיא עטופה בעיבוד סימפוני, אלא אפילו בגיטרה עמוסה דיסטורשנים.

רוג'ר אוורט מבקר קולנוע, "שיקגו סאן טיימס"

קולנוע הוא אמנות פופולרית שבעבר נחשבה תחום נחות של בידור להמונים ותו לא. רוג'ר אוורט (68), שנחשב למבקר הקולנוע הפופולרי ביותר בארה"ב, מייצג את הגישה שרואה בתחום סוג לגיטימי לחלוטין של אמנות, ומצד שני, לא מתנשאת על הסרטים שמנפיקה הוליווד רק כדי להנעים את זמננו.

לא במקרה הוויכוח על מעמדו של הקולנוע מוזכר פה. אוורט הקים עליו לא מעט מתנגדים כשהכריז לאחרונה ש"משחקי מחשב אינם אמנות, ואף אדם שחי כיום לא יזכה לראות אותם הופכים לאמנות". הדברים עוררו הדים רבים, ואפילו מפתחים של משחקי מחשב הטריחו את עצמם לענות לאוורט. הגולשים הרבו להאשים אותו שהטיעונים שלו בנושא מוכיחים שהוא "כבר זקן".

אוורט מפרסם טור ביקורת ב"שיקגו סאן טיימס" מאז 1967, ומגיש גם תוכנית טלוויזיה שבועית בענייני קולנוע. הוא גם חתום כתסריטאי שותף על סרטו של ראס מאייר, "מעבר לעמק הבובות". הסרט, כמו רוב עבודתו של מאייר, נחשב, כשיצא, לסרט מז'אנר נחות. עד היום אוורט משועשע מהדרך שעשה הסרט הזה אל הסינמטקים תוך שהוא מקבל באיחור רב הערכה כסרט פולחן קלאסי.

כך או אחרת, הדיון הלוהט על משחקי המחשב ושיתוף הפעולה עם מאייר מעבירים היטב את הרושם שאוורט, זוכה פוליצר על עבודתו כמבקר, לא חושש להיות פרובוקטיבי, שהוא רחוק מלהיות "זקן" ושהוא כנראה עדיין מאוד רלוונטי.

בן ברנטלי מבקר תיאטרון, "ניו יורק טיימס"

ברנטלי (56) כותב ביקורות תיאטרון ב"ניו יורק טיימס" מאז 1993. לפני כן הוא היה פרילנס במגזינים כמו "אל" ו"ואניטי פייר". האתר didhelikeit.com הוא ההוכחה החותכת להשפעה המכרעת של ברנטלי על ברודווי. דידהילייקאיט.קום פיתח "בן-מטר", מעין מדד המרכז את הביקורות של האיש ויוצר מהן פרופיל עבור צופה התיאטרון הניו יורקי.

יש לציין שלמרות שלניו יורקרים אין מחסור במקורות מידע, כשתשמעו מישהו בעיר אומר "קראתי ביקורת על המחזה הזה והוא נורא", הוא בדרך כלל מתכוון לומר "ב'ניו יורק טיימס' קטלו אותו". ברנטלי הוא לא רק המבקר של העיתון, אלא ראש דסק התיאטרון, מה שאומר שההשפעה שלו היא מעבר לטורים שהוא חתום עליהם. גם הכותבים האחרים בתחום כפופים אליו.

קודמיו של ברנטלי בתפקיד השאירו חותם כל כך ברור, שהם אפילו זכו לכך שייקראו תיאטראות על שמם. עם זאת, חשוב לציין שההשפעה האגדית של ה"ניו יורק טיימס" על חובבי התיאטרון תקפה רק על המקומיים, תושבי ניו יורק סיטי, ניו ג'רזי וקונטיקט. תיירים, טוענים בברודווי, חסינים בפני הקסם של "הגברת האפורה", כינוי החיבה הוותיק של העיתון.

ג'ון קאריי מבקר ספרים, "סאנדיי טיימס"

קאריי (76) החל לכתוב על ספרי שירה כבר בשנות ה-60, אבל לא רק. הוא כתב אז במגזין "ניו סטייטסמן" גם ביקורות על תוכניות רדיו וטלוויזיה. רק בהמשך הוא התמקצע בכתיבה על ספרים, והוא ממשיך בכך עד היום, בטור קבוע ב"סאנדיי טיימס". באתר שלו, קאריי מספר על עצמו וקצת מקניט את מי שכתב את הערך שלו בוויקיפדיה. "כתוב שם שאני ידוע בכתיבה אנטי אליטיסטית, אבל אני מעדיף להגדיר את עצמי כמי שפונה אל הקורא הרגיל מתוך ניסיון לעניין אותו ולגרום לו להיות מעורב".

קאריי הוא בנם של רואה חשבון ומזכירה, שניהם נטשו את בית הספר בגיל 15. לעומתם, הוא פרופסור אמריטוס, הביוגרף של חתן פרס נובל וויליאם גולדינג ואיש שלא עושה עניין מהרקע האקדמי שלו. "לכתוב רק ל'קורא המלומד' נראה לי סותר את הרעיון של הפצת הידע ברבים וכדבר רע לעתיד של קריאת ספרים בכלל".

במהלך הכתיבה של התזה שלו הוא שלף מהנפטלין משורר עלום, ניקולס הייר, שחלק משיריו יוחסו בטעות לאחרים. קאריי אסף את השירים, פרסם אותם, והפך את הייר לנושא למחקרו. מלבד הביקורות והמחקרים האקדמיים, ההשפעה שלו חרגה מעבר לשולחן הכתיבה כשהוא הוזמן פעמיים לכהן כיו"ר ועדת השופטים של פרס הבוקר, הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה. ב-1982 הוא העניק את הפרס לתומס קנילי, על "תיבת שינדלר", הספר שלפיו יצר סטיבן ספילברג את "רשימת שינדלר". ב-2003 הוא עמד מאחורי הענקת הפרס לדי.בי.סי פייר על "ורנון גוד ליטל", סוג של "התפסן בשדה השיפון" של המאה ה-21.

פרז הילטון בלוגר, רכילאי צמרת

השחקן המתוסכל שהגיע ממיאמי ללוס אנג'לס ב-2004 עלה על רעיון: בלוג רכילות שלא יעשה חשבון לאף אחד, כולל לסלבס החזקים ביותר. פשוט לא היה לו מה להפסיד. פרז הילטון, או בשמו האמיתי מריו לוונדיירה, מפעיל את הבלוג שלו כבר שש שנים, והוא זה שהביא לנו, בין היתר, את התמונות של מילי סיירוס בלי תחתונים, אם לציין רק את השערורייה האחרונה.

ההשפעה של הילטון על התחום שלו היא מהסוג שאי אפשר להתכחש לה. אל.איי רועדת ממנו, וכל סלב יודע שעדיף להיות חבר שלו, מה שלפעמים מקנה לו הגנה מכיכוב בעל כורחו באייטמים הרבים שהילטון מעלה לאתר שלו מדי יום.

אלא שממש לאחרונה הכריז הילטון על שינוי הגישה. הוא התארח בתוכנית של אלן דג'נרס וסיפר שכמה אירועים של הומואים שהתאבדו לאחר שסבלו מהצקות ומאלימות של בריונים ניערו אותו, ושהוא מרגיש צורך לתרום למודעות לנושא ולסובלנות. "אני יודע שיהיו אנשים שיקראו לי צבוע ויגידו שאני בעצמי בריון, אבל מעכשיו אני רוצה להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה", הוא אמר לדג'נרס.

האם האיש נטול העכבות שהוציא בכוח סלבס מהארון, חשף אחרים בקלונם, והמציא כינויים מעליבים לכל פרצוף מוכר שאי-פעם שוטט בשדרות סאנסט, יצליח לעמוד בהבטחה הזאת? קשה לדעת. מה שבטוח הוא שהנורמות של פרז הילטון גררו מטה גם את שבועוני הבידור המודפסים, והצהיבו עוד יותר את תעשיית הרכילות המקיפה את היפים והמפורסמים של הוליווד.