תרמילאי בלי גבולות

בואו נודה על האמת: תרמילאי על כיסא גלגלים אינה התמונה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על טיול בדרום אמריקה. סביר יותר, בין אם ביקרתם באמריקה הדרומית ובין אם רק ניזונתם מסיפורים, שלנגד עיניכם מצטיירות תמונות אחרות לגמרי - יערות סבוכים, מרחבים בתוליים, פסגות מושלגות, נהרות גועשים ודרכים לא דרכים להתנייד בהן. מה לכל זה ולכיסא גלגלים?

אל תרגישו רע, אתם לא לבד. כמעט בכל אתר שאליו הגעתי במהלך ביקורי בברזיל, בארגנטינה ובצ'ילה נתקלתי באותם המבטים של פליאה מהולה בתדהמה נוכח המראה הלא שכיח של תייר נכה. זה המקום לציין שלג'ונגלים הבלתי נגישים לא ניסיתי להגיע, וגם לא ל"דרכי המוות" למיניהן; אני מדבר על האתרים התיירותיים ביותר שיש למדינות המקסימות הללו להציע - מהפוריטו מוראנו, הקרחון המתנפץ, שנמצא בחלקו הדרומי של מדבר פטגוניה הארגנטיני, דרך מפלי האיגוואסו השוצפים שעל גבול ארגנטינה וברזיל, ועד לדרך שבעת האגמים משכרת החושים בין העיירות הציוריות סן מרטין לברילוצ'ה הארגנטיניות - אתרים ובתי מלון המארחים מאות אלפי תיירים מדי שנה.

עוד קודם הזמנת כרטיסי הטיסה נתקלתי בתגובות דומות גם בבית. רוב האנשים שלהם סיפרתי על רצוני לצאת לטיול מאתגר ומיוחד במינו לרגל יום הולדתי ה-30, ושמכירים את המגבלות הפיזיות שמהן אני סובל - שיתוק בגפיים העליונות והתחתונות המחייב אותי להיעזר בכיסא גלגלים ובמלווה צמוד - בירכו אמנם על היוזמה ההרפתקנית, אבל המליצו לבחור ביעד "ריאלי" יותר. כמה שאני שונא את המילה הזו, עוד מבית הספר אני מעדיף את הצד ההומני.

הלווייתנים ידעו להעריך

מיותר לציין שכל אותם ניסיונות להניא אותי מלהגשים את החלום - שנבנה אצלי במשך שנים של שמיעת חוויותיהם של חבריי שביקרו בדרום אמריקה בעבר, ושל צפייה בתמונות שלהם במקומות המרהיבים ביקום - רק חידדו בי את התחושה שאל לי לבחור באופציה הנגישה יותר, ולוותר על ההגשמה. התגייסות המשפחה והחברים הקרובים לטובת המהלך הפכו אותו לאפשרי.

אם צריך להתאמץ, נתאמץ. ואם צריך להתאמץ יותר, נתאמץ יותר. אחרי הכול, אין הרבה רגעים בחיים שהופכים את המאמץ למשתלם כל-כך כמו הרגע המזוקק שחוויתי בחצי האי ולדס בין הפינגווינים לאריות הים. השיט בין חיות הים האקזוטיות הללו היה אחת מנקודות השיא של הביקור, וציפיתי לו מאוד. המנה העיקרית הייתה לא פחות מאשר שיט בין לווייתנים. במדריך נמסר שצריך לא מעט מזל בשביל שהם יגיעו, ושלא לכל אחד הוא מזדמן. אבל בי לא היה ספק: אם הטרחתי עצמי עד כאן, גם הם יטריחו עצמם לקפץ לצדנו. מילא שהטרחתי את עצמי, יותר מכך הטרחתי את המלווה הצמוד שלי איל, שעבד בעבר בעמותה המשקמת ילדים נכים, ושבלי תמיכתו הבלתי ניתנת לתיאור במילים, החוויה הזו, כמו גם הטיול בכלל, לא יכולים היו לצאת אל הפועל.

וכך היה. אמנם הדרך לספינה, שאמורה הייתה להיות נגישה למעבר כיסא גלגלים, התבררה כבלתי עבירה, גם אם היינו מגיעים על כיסא כביש-שטח עם מנוע 4 על 4, אבל איל לא ויתר, הקריב את גבו, וסחב אותי "סחיבת פצוע" צבאית לאורך כמה מאות מטרים, כשזוג תיירים אחר, במקרה ישראלים, התנדבו לשאת עמם את כיסא הגלגלים אל ירכתי הספינה. הריטואל הלא ריאלי חזר על עצמו גם בדרך חזרה כמובן, אבל היה שווה את זה. הלווייתנים ידעו להעריך את המאמץ, ובגדול, כמו שרק הם יודעים.

טיול מאורגן? אין נגישות

כוונתי הראשונית הייתה להצטרף לטיול מאורגן שיוצא מישראל לברזיל, לארגנטינה ולצ'ילה. זו נראתה כמו האופציה הסולידית ביותר להרים אופרציה שכזו. אולם כשהתחלתי לבדוק את האופציות בחברות הנסיעות השונות, וציינתי שאני נעזר בכיסא גלגלים, תגובות הסוכנים נעו בין מסויגות למסויגות מאוד, ולא השאירו הרבה מקום לאופטימיות.

גם לאחר שהבהרתי שאבוא עם מלווה צמוד משלי, במחיר מלא כמובן, הפליאו הסוכנים בשלל טיעונים דוגמת "תעכב את הקבוצה", "אנחנו לא מוכנים לקחת אחריות למצבך הבריאותי", ושאר תירוצים. אותן תשובות, אגב, קיבלתי גם בשתי הפעמים הקודמות שבהן נסעתי לטיולים בארצות הברית. אז יכולתי למצוא פתרון מאורגן, בדמות חברות טיולים אמריקאיות, המחויבות על-פי חוק לאפשר גם לאנשים הסובלים ממגבלות פיזיות להצטרף לטיולים. אולם לארץ היקרה שלנו לא הגיעה הבשורה, כמו גם הרגישות הראויה, ונאלצתי למצוא פתרון אחר ויקר פי כמה בדמות אופציית הטיול הפרטי (כ-50 אלף שקל לי ולמלווה שלי, לשלושה שבועות וחצי).

פניתי לחברת נסיעות בארץ, וזו, באמצעות איש קשר ישראלי בדרום אמריקה, תכננה בשבילי מסלול טיול, שבנוסף לנופים מרשימים ולערים תוססות שילב את מקסימום הנגישות שרק ניתן למצוא שם. לא תמיד זה הספיק, כמו שתיווכחו בהמשך, אבל בשורה התחתונה, ואת זה ראוי לציין, הצלחתי להסתדר, ויותר מכך - ליהנות הנאה גדולה.

בכל בתי המלון הזמנו מראש חדרים המיועדים לנכים, חדרים שאמנם מחיריהם גבוהים בהרבה מאלה שתרמילאים ישראלים מורגלים בהם בדרום אמריקה, אבל שהיו הכרחיים. בין היתר, צריך להקפיד להזמין חדרים עם פתחי דלתות רחבים יותר, כדי שניתן יהיה להתנייד בעזרת כיסא גלגלים. חשוב גם שחדרי האמבטיה יהיו נגישים יותר, עם מקלחונים במקום אמבטיות.

לא תמיד זה הלך לפי התכנון, וכך, במלונות מסוימים נאלצנו להשתמש באחד מן הכיסאות שהיו מוצבים בחדר כ''כיסא מקלחת", זאת לאחר שבקשותינו לקבל כיסא פלסטיק, שעליו אוכל לשבת בעת המקלחת, לא מולאו, מאחר שלא נמצא אחד כזה ברחבי המלון.

דוגמה נוספת הייתה במלון שבו שהינו בברילוצ'ה המקסימה. במהלך חמשת הימים בעיר - הידועה לא רק בנופיה ובאתרי הסקי שלה אלא גם בשוקולדים משובחים ובסטייקים משובחים לא פחות - נאלצנו לאכול את ארוחות הבוקר על שולחן בלובי, ולא עם שאר האורחים. למה? כיוון שהדרך לחדר האוכל הייתה בלתי עבירה לכיסא גלגלים.

ואפרופו מסעדות, קושי נוסף שנתקלו בו בחלקים רבים של הטיול היה בכך שהשולחנות במסעדות לא היו רחבים מספיק לישיבה מולם בכיסא גלגלים, לכן נאלצנו לעתים קרובות ''להנדס'' את השולחן מחדש. במקרה אחד ישבנו במסעדה, וכשרציתי להשתמש בשירותים התברר שזה כרוך בעלייה במדרגות. בדרך חזרה למטה, כל יושבי המסעדה - כמה עשרות אנשים - קמו ממקומם כדי לאפשר לנו לחזור במהירות למקומנו, למעט קבוצה של צעירים ישראלים שהמשיכה לשבת במקומה בלי כל תזוזה.

בעקבות צ'ה גווארה

בסופו של דבר, המאמץ לא היה פשוט. יום לפני החזרה לישראל הלכנו לראות מופע טנגו בבואנוס איירס. למודי ניסיון מהטיול כולו, הקפדנו לשאול מראש אם המקום נגיש. ''כן, יש שם רק כמה מדרגות'', השיבו. ה''כמה מדרגות'' התגלו כיותר משלושים, ושוב איל נאלץ לשאת אותי במעלה המדרגות, וכמובן גם בחזרה, כדי שאוכל לקחת חלק גם בחוויה המרשימה הזאת.

אבל היי, מהו טיול בדרום אמריקה אם לא יכיל גם חוויות קשות? לחבריי יש סיפורים על נמלים שאכלו בג'ונגלים, על סופות קור שהקפיאו אותם בטרקים על ההרים, ועל זרמים שסחפו אותם בעוצמה בנהר. לי יש הקשיים האלה. לא יותר, לא פחות. גם היום, במבט לאחור אל הטיול, לא הייתי משנה דבר. החוויה הייתה עוצרת נשימה.

אפילו את המלון באל קלפטה, שנאלצנו להחליף משום שכיסא הגלגלים לא הצליח לעבור בכניסה לחדר, לא הייתי משנה. מדוע? משום שבעזרתם האדיבה של אנשי המלון הועברנו בתוך דקות ספורות למלון אחר, שבו קיבלנו שני חדרים בגודל של סוויטה. מכאן שכל עכבה באמת לטובה.

בכלל, אחד הדברים היותר ראויים לציון בטיול הוא שעל אף התדהמה הראשונית של כולם למראה תרמילאי נכה, מידת הנדיבות והרצון לעזור חצתה גבולות: מדריכי הטיולים, תיירים ממדינות אחרות וכמובן התושבים המקומיים; גם כשהשפה האנגלית לא הייתה שגורה בפיהם של המקומיים, תמיד הם התאמצו לסייע.

אשר לטיול עצמו: מפלי האיגוואסו הותירו אותי נפעם בכל פעם שהקשת בצבצה לה בשלל צבעים בין המפלים, בכל פעם שמאות הפרפרים התעופפו סביבי. קרחוני הענק בדרום ארגנטינה הכניסו אותי לפרופורציה - אנחנו, על כיסא גלגלים או בלעדיו, רק בורג קטן במכונה גדולה פי כמה. כמה טוב להיכנס לפרופורציה מדי פעם. ריו דה ז'נרו הייתה כל מה שרק ציפיתי שתהיה. חמה, סקסית, גועשת. ובואנוס איירס, איך אפשר בלי לסיים בבואנוס איירס ובסופר קלאסיקו המדהים בין שתי הקבוצות הבכירות בעיר ובארגנטינה כולה, בוקה ג'וניורס וריבר פלייט, באצטדיון המונמנטל המלא עד אפס מקום בשלל אוהבי כדורגל מחרישי אוזניים. כאוהד כדורגל מכור קפצתי על המציאה, ואפילו הדממה ששררה באצטדיון כאשר בוקה השנואה הבקיעה את שער הניצחון לא פגמה בהנאה.

אם באמצעות כתבה זו חבריי הנכים ירצו לטייל בדרום אמריקה, הרי שעשיתי את שלי. על אף המאמץ הלא מבוטל (שאני לא מבקש להשלות שאיננו קיים), זה אפשרי. אחרי הכול, צ'ה גווארה כבש את דרום אמריקה על אופנוע. לי הספיקו כיסא הגלגלים ומלווה נאמן. **

הכי טבע שיש

חמישה אתרים שהותירו חותם

1. מפלי האיגוואסו אחרי מפלי הניאגרה, לא חשבתי שאוכל להתרגש עוד ממפלי מים. אך לראות את העוצמה האדירה של המים מעשרות זוויות שונות בהחלט משאיר אותך המום מול כוחו של הטבע ויופיו.

2. לווייתנים בפורטו מדרין על הספינה שמובילה אותך לתצפית לווייתנים, אתה עדיין לא משוכנע שתזכה לראות את הפלא, וזה רק מוסיף להתרגשות. לאחר דקות ארוכות של דממה מוחלטת, רואים זנב גדול מתרומם מהמים.

3. קרחונים באל קלפטה תופעת טבע ייחודית ומדהימה, שאי-אפשר להסיר ממנה את העיניים. למזלנו זכינו גם לחזות בתזוזה קלה של קרחון אופסלה, מה שהגביר את עוצמת החוויה.

4. דרך שבעת האגמים מסן מרטין דה לוס אנדס ועד לסן קרלוס דה ברילוצ'ה, מאות קילומטרים של נוף מרהיב מתחלף - מהרים מושלגים למישור פורח ולאגמים תכולים.

5. סופר קלאסיקו בבואנוס איירס הדרבי הגדול של בירת ארגנטינה, אחד מאירועי הספורט הטעונים והמרשימים בכדורגל העולמי, בוקה ג'וניורס נגד ריבר פלייט, וכל מילה מיותרת.