פרופיל נמוך

לפני שנתיים ביקש המלונאי דובי שיף להנציח את אביו חיים בדרך מקורית. "חשבתי בהתחלה על חמישה פורטרטים, ופניתי לאמנים שהכרתי ושהכירו את אבי", הוא משחזר. "את הרעיון קיבלתי מתמונת פורטרט של הצייר עופר ללוש, שנתתי לאבא שלי במתנה ביום הולדתו ה־75, שנה וחצי לפני שנפטר". תוך כדי, חש שיף שחמישה פורטרטים זה מעט מדי, והעלה את ההזמנה לעשרה. השמועה על הפרויקט שלו התגלגלה, ואז, לדבריו, החלו להתקשר אליו עוד ועוד אמנים וביקשו להצטרף. שיף עצר באמן ה־49. כולם קיבלו תצלום של האב והפליגו כל אחד כמידת כישרונו וסגנונו. התוצאה הוצגה בתערוכה במוזיאון רמת־גן, ואף תועדה בספר.

חנה קופלר, שאצרה את התערוכה, מאמינה כי לפורטרטים הללו יש סיכוי להימכר. "גם המונה ליזה הייתה פורטרט מוזמן", היא אומרת. "זה לא נמכר מהיום למחר, אבל מדובר באמנים ידועים ובצעירים מוכשרים שיעשו לעצמם שם. תומרקין וקדישמן מוכרים בעשרות אלפי דולרים, ואין סיבה שלא תימכר תמונת־שיף ברבות הימים, אם ירצו להוציאם למכירה. עניין של זמן".

איזה משקל יש לדמות של שיף במשוואה שלך?

"קשה לי לענות. חיים שיף הוא לא ראש ממשלה ולא איש רוח ששמו ייזכר בפנתיאון, אבל גם על המונה ליזה לא ידוע מי הייתה".

אם זה תלוי בדובי שיף, אין סיכוי שזה יקרה. "אף אחד מהציורים לא נמכר ולא יימכר. זה אוסף שיישאר במשפחה לתמיד, אבל כמובן אני לא יודע מה יעשו בו ילדיי כשיקבלו אותו ממני".

מה עושים במורשת של 49 תמונות?

"בבתי המלון שלנו, במשרדים, אצל האחים שלי ואצל ילדיי, בארץ ובחו"ל. לא הכנסתי הביתה, אבל עשרה ציורים תלויים בחדר הישיבות שלי ובמשרד".

הפרויקט הזה עשה לשיף משהו נוסף. הוא מוקסם מדיוקנאות, וכעת יש לו באוסף דיוקנאות עצמיים של ציירים ודיוקנאות של בני משפחה שלהם, ילדיהם, מאהבות. תמונה של מאנה כץ שצייר את הפילגש שלו, אלי שמיר ומשפחתו, שני פורטרטים עצמיים של דוד ניפו, דיוקן משה גרשוני בידי בנו ארם. "מרתקת אותי ההתייחסות של אמן למישהו שיש לו רגש אליו, לאו דווקא בעבודה שהוא קיבל עליה שכר טרחה".

כי משהו שהוא צייר בהזמנה פחות נחשב?

"לא, אבל מעניין אותי יחסו והרגש שלו כלפי ילדו יותר מאשר אם אתן לו לצייר את ילדיי".

תזמין פורטרט לעצמך?

"יש לי סקיצה שעשה לי עופר ללוש בעיפרון, שיושבת אצלי בסטודיו, שמיר עשה משהו בזמן שצייר את אבא שלי, אבל מעולם לא הזמנתי לעצמי. לא מעניין אותי. אם הילדים יזמינו לי? שיעשו מה שהם רוצים".

לא מדברים על זה

למרות הפתיחות שבה מדבר שיף על הנושא, פורטרטים מוזמנים נחשבים לנושא שלא רבים מדברים עליו. בוודאי ובוודאי לא אמנים בעלי שם. הוא נחשב לחריג, אפילו לנחות - פרנסה שהקשר בינה ובין יצירה אמנותית טהורה מוטל בספק מתמיד. יחד עם זאת, מדובר בשוק לכל דבר. הוא סמוי, נספח לעשייתו של היוצר, סוג של עבודה פרטית, גם אם פה ושם זוכה להד תקשורתי. קשה לאמוד את היקף התופעה ואת היקף הכסף המדויק שמחליף ידיים, שכן המיליה האמנותי המייצר הוא גם הצרכן המשמעותי. האספנים הגדולים מחזיקים בפורטרטים שלהם, וכמוהם בעלי גלריות ואוצרים וציירים־קולגות, כולם קשורים זה בזה ברשת של מחוות, טובות וטובות הנאה. אבל התוצאה הגלויה - צייר מפורסם מצייר אדם מפורסם - מחלחלת וחוצה חוגים חברתיים, כמתנה, כהוקרה, ככבוד שלאחר המוות וסתם יוהרה. משל חזרנו אל תקופת הרנסנס.

פעיל במיוחד בתחום הוא איש העסקים והאספן יוסי חכמי, שנהג להזמין אמנים ישראלים לא מעטים לצייר דיוקנאות שלו. אלה נמצאים כעת באוסף הפניקס - אחד מאוספי האמנות הישראלית החשובים, המכיל כ־1,300 יצירות של כ־400 אמנים שפעלו בארץ לאורך המאה ה־20. לדברי אוצרת האוסף מירי בן־משה, חלק ממערכת היחסים שלו עם האמנים התנהל דרך ציורי פורטרט שחכמי הזמין ושילם תמורתם במיטב כספו. בין אלה שציירו אותו היו מיכאל גרוס, אביגדור אריכא, חגית שחל, אורי ליפשיץ, יחזקאל שטרייכמן. "הוא ישב מולם ונהנה מכל רגע", מעידה בן־משה.

גם האספנים הפחות כבדים נהנים בדרכם. שמשון קריסטל, בעלי "קריסטל אמנות ותקשורת", המייצג אמנים וגלריות, מפרט את המצאי שלו: "עודד פינגרש עשה לי דיוקן, עוז אלמוג עשה תערוכת דיוקנאות של יהודים עשירים והכניס גם פורטרט שלי, קדישמן עשה לי משהו בקו מהיר, עופר ללוש השקיע יותר, כמה אקוורלים ושמן אחד. עבדתי איתו והוא ביקש שאדגמן, סתם ככה. אספנים מקבלים פורטרט כג'סטה, יחד עם קנייה מיצירות האמן". כמה כל זה עלה לו? קריסטל אומר שקיבל את כולם כמחוות ידידות, חינם אין כסף.

במחסן הגלריה המשפחתית שמנהלת נעמי גבעון, מונח פורטרט של שמואל, אביה המנוח - מי שהקים את הגלריה ודמות מוכרת בחיי האמנות המקומית. הפורטרט מעשה ידי יגאל תומרקין. "זאת גלריה פעילה, לא מוזיאון להנצחה", אומרת גבעון. "אבי לא הזמין את הפורטרט, הוא התפתח מתוך דיאלוג אמנותי. עבדנו עם תומרקין שנים, והציור נבע מהקשר ביניהם. אני זוכרת שגם עופר ללוש התדפק על דלתו של אבי. הוא נורא רצה לעשות לו פורטרט".

אין כאן חנופה של האמן לבעל הגלריה?

"שום חנופה. גם לא היה עוזר לו".

הפרויקט של שיף מעורר בגבעון רוגז של ממש. "זה ממש חולני", היא אומרת, "הולכים לאמנים ומבקשים שיציירו מישהו כמות שהיה. זה פטיש, דומה לפרויקטים שעושים בשדרות רוטשילד, שום קשר לאמנות, רק לאגו טריפ של מישהו".

לדברי גבעון, אחד האמנים שלה אף נדחה מהפרויקט של שיף. "הוא ניסה לצייר וזה לא הצליח, כי הוא רצה לצייר לפי שפתו האמנותית, ולא כציפיית המזמין", היא מעידה.

שיף מכחיש בתוקף: "היו כמה וכמה אמנים שעבודתם לא מצאה חן בעיניי, אבל כולם הוכנסו לתערוכה. זו הייתה ההתחייבות שלי, ורכשתי את כולם. היחיד שלא נכנס היה יוסל ברגנר, האמן ה־50 שרציתי. הוא טען שלא מסוגל". ברגנר מסר בתגובה: "אני לא מצייר פורטרטים בשנים האחרונות. אני בן 87, ומקדיש זמן רק לעבודות שלי".

עניין של תרבות

בנפרד מהדימוי הנחות של הפורטרט המוזמן, ציור הפורטרט העצמי הוא חלק מובהק בהכשרה ובאימון של כל צייר. "אמן מצייר את עצמו כל הזמן", אומרת ציפי צגלה, ציירת פורטרטים. "אתה מודל שלא מתעייף, אתה תמיד שם לשירותך, כמו סופר שכותב אוטוביוגרפיה". בציור העולמי מוכרים ציורי דיוקנאות עצמיים של רמברנדט, של ואן גוך, וגם אצלנו, דיוקנאות עצמיים כמו זה של ראובן רובין הם בעלי ערך רב.

ההיסטוריה של הציור הישראלי מכירה ציירי פורטרטים מובהקים כמו חיים גליקסברג ופנחס ליטווינובסקי, שציירו כמה וכמה אנשי שם. נסיבות הציורים לא תמיד נחקרו - אם מדובר בהתפעמות מהאיש החשוב או שמא יחסי קח ותן. חוקר האמנות גדעון עפרת יודע לומר כי ארתור רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי, יזם בשעתו את הבאתו של הצייר לאופולד קרקובר מווינה, במיוחד כדי לצייר דיוקן שלו, כשם שאביגדור אריכא הוזמן בשנות ה־80 לארמון בקינגהם כדי לצייר את מלכת אנגליה. עד השתלטותה של המצלמה היה מנהג רווח בחוגים מסוימים במשפחות אירופיות לצייר בני משפחה.

מוסדות ציבוריים של ימי ראשית היישוב הנציחו את דור המייסדים בציורים. באלבום המתעד את מאה שנות בנק לאומי נראים פורטרטים של המנכ"לים עד שנות ה־50. "הנוהג הזה לא קיים עוד", אומר היסטוריון הבנק איתן בורשטיין, "הכי קרוב שתמצא היום זה צילום של איתן רף ליד ציור שמן של הרצל". ראשי הצבא מאז ומתמיד הלכו על הגדלות של צילומים, ולעומתם באליטה המשפטית עדיין חשים בטבעיות עם פורטרטים מצוירים. אורי לפשיץ מספר שצייר בשעתו פורטרט של השופט חיים כהן, ונתן לו אותו במתנה. כהן נתן את הציור לאיזו עמותה, "ואני פוגש עורכי דין ששואלים אותי אם יש לי עוד אחת שלו".

"זה עניין תרבותי של מדינה", אומרת הציירת חגית שחל. "תביט באנגליה, יש להם את הנשיונל פורטרט גלרי, כל משפחת המלוכה, פוליטיקאים, כוכבי קולנוע ורוק, כל מי שמגיע שם לעמדה בכירה זוכה לפורטרט. אצלנו הייתה מסורת כזאת בשנות ה־50, ועם השנים נעלמה. אולי זה חוזר כעת".

גליה בר־אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, מוסיפה כי "לא התפתחה פה אליטה של מיליונרים כמו הרוקפלרים, שאתה רואה אצלם ציורים של המשפחה. לא נשמרה פה מסורת, ונושא הדיוקנאות המוזמנים וגם הקשר של האמנות לשלטון ולממון לא נחקר. מדוע? כי אם מישהו ידע לצייר דיוקנאות בהזמנה הוא נחשב לחריג. האנשים שהערצנו, כמו תומרקין ורפי לביא - זה בכלל לא ייצג את הכיוון שלהם".

צגלה, שהציגה בשנת 2001 תערוכה בשם "כשיאן פגש את ריטה", לקחה תמונות של המאסטרים הגדולים והשתילה בתוכם גיבורי תרבות עכשוויים: דליה רביקוביץ', עמוס עוז, טובהל'ה, ריטה. "רביקוביץ' לא הגיבה, עמוס עוז אמר 'תודה'. את טובהל'ה ציירתי בתוך תמונה של ורמר, והיא קנתה את התמונה", אומרת צגלה, שרואה בציור פורטרטים טבע שני, כדבריה. היא הציגה תערוכה של ציורי חנוך לוין, וציירה גם קולגות כמו תומרקין, ליפשיץ וקדישמן, ציורי מחווה. היא אינה מפרסמת עצמה כציירת בהזמנה, מי שמגיע מגיע, והיא גם אינה ששה להתייחס לנושא הכספי. "את קדישמן ציירתי המון פעמים, אחת מהן כשהוא מציץ מתחת לכבש, יצאה הברקה. רצים אחריי שנים, מציעים לי עליה אלפי דולרים".

היא לא חושבת שיש שוק לתמונות בהזמנה, לא במוזיאון ולא בתערוכה, גם לא במכירה פומבית; לכל היותר - אחרי מותו של האיש, "וגם אז אולי דמויות של פוליטיקאים. אבל אדם פרטי? מי ייקנה את זה חוץ ממשפחתו?"

בקרוב, יום השנה למות בתו של אורי ליפשיץ ממחלת הסרטן, יתרום הצייר את כל הדיוקנאות של ידועני הבוהמה שצייר. שמוליק קראוס, שלום חנוך, אריק איינשטיין, אביב גפן, סי היימן. כולם הוצגו בתערוכה לפני שנים אחדות, "וגם אותם לא קנו. מי ייקנה? לאמנים אין החוצפה לקנות את עצמם", אומר ליפשיץ. "הם מתביישים, אולי קצת מגחכים עליהם או לוקחים אותם בהומור".

לא מרוצים, לא משלמים

האם יש לפורטרטים המוזמנים אותו ערך כמו לציורים אחרים של אותם ציירים? "אני לא יודעת אם הייתי רוצה לתלות חכמי אצלי בסלון", אומרת בן־משה, "אבל כיצירה במוזיאון בוודאי, יש לו ערך אמנותי והיסטורי. זה תמיד תלוי בגודל האספן, ראה פיקסו שצייר את גרטרוד שטיין, שהייתה אספנית שלו. השאלה היא איזה ערך אמנותי והיסטורי חכמי יקבל. אני לא יודעת אם ייקנו אותו בשוק הפרטי. בכל זאת חכמי הוא דמות ספציפית".

אם יש מי שישנה את פני התמונה, או הפורטרט, מסכימים רבים, זו העלייה הרוסית של שנות ה־90. "הגיעו בעלייה הזאת הרבה אמנים", אומרת צגלה, "כולם באקדמיות ברוסיה למדו באסכולה הישנה, מציירים כמו שצריך, ובין ציירי הפורטרטים מוצאים היום הרבה רוסים. הם ממש מצוינים בזה. אני לא יודעת עד כמה יש דרישה, אבל יש בהחלט היצע".

ליפשיץ, שמרבה לצייר פורטרטים לא־מוזמנים, מסביר כי "בציור מוזמן הם רוצים להיות יפים ומדויקים, בלא־מוזמן אני חופשי לעשות מה שאני רוצה ולא מה שהם רוצים". תערוכה שלו, לפני מספר שנים, "בית ספר לראשי ממשלות", הייתה מורכבת מפורטרטים של כמה וכמה ראשי ממשלות שליפשיץ צייר על־פי תצלומים, וביוזמתו שלו.

אריאל שרון, חבר של ליפשיץ מימי הצנחנים, היה ראש הממשלה היחיד שביקר בסטודיו ורכש תמונות. "אבל לא של עצמו. אריק גם שילם. ובנבדל מאספנים, לא רצה הנחה, לא התווכח על המחיר".

מישהו אמר לי שאתה גובה 15-18 אלף דולר על פורטרט.

"מי המציא לך את המחירים האלה? דובי שיף הזמין ממני פורטרט של אביו ושילם 8,000 דולר".

ליפשיץ מעיד על עצמו כמי ש"יודע לקרוא פנים". הוא אינו מרבה, לדבריו, לצייר בהזמנה, "כי על־פי רוב זה לא נושא חן בעיני נשוא הפנים".

ציירת את שיף וגם נענית להזמנה לצייר את הכנר אייזיק שטרן.

"לפני עשרים שנה חיים שיף עזר לי מאוד. נתן לי סטודיו במלון דיפלומט בירושלים, וציירתי שם. בשביל זה עשיתי את העבודה. אייזיק שטרן הוא אדם ענק בעיניי, הציור ניתן כמתנה. אני עושה פורטרטים של דמויות ציבוריות ללא בקשתן. מרגלית הר־שפי שמעה שאני הולך לצייר אותה, ובאה לבקש שלא אעשה זאת. לא שיש לתמונות האלה ערך. כל הפורטרטים שעשיתי לפי בחירה לא נמכרים".

אפרופו הר־שפי, לשחל, שהרבתה לצייר דיוקנאות במסגרת עבודתה בשביל "ידיעות אחרונות" ובשביל רשתות הטלוויזיה ABC וערוץ 2, יש זיכרון משלה מהתקופה שלאחר רצח רבין. "ציירתי את יגאל עמיר על ספסל הנאשמים", היא אומרת. "בני המשפחה שלו ישבו מאחוריי בבית המשפט, ומדי פעם היו מתכופפים לראות את התוצאה. הם ביקשו לקבל את האיור. אמרתי להם שזה לטלוויזיה. האורגינלים מהמשפט אצלי, אבל היה לי יותר נוח להגיד להם לא. ב־eBay מוכרים כל מיני חפצים נאציים, ואני מניחה שגם על הפורטרט של עמיר היה מתפתח מסחר. לא בדקתי וזה לא מעניין אותי".

ומה לגבי דמויות ואישים פחות קיצוניים?

"אנשי ציבור חיים בתחושה שמגיעה להם תמונת־עצמם, והם ישמחו לקבל אותה. מעולם לא הצעתי להם. הם כנראה הרגישו שהייתה לי הזכות לצייר אותם, וזכות עוד יותר גדולה אם יתלו את הפורטרט אצלם על הקיר. קורה משהו לאנשים שמגיעים למקומות האלה".

אנשים תמיד מגיבים בחיוב למראה פורטרט שלהם?

"רוב האנשים רואים השתקפות שלהם רק מול הראי. הם לא יודעים איך הם נראים בהבעות ובתנוחות שונות. כשהם באים לקחת את הפורטרט שהזמינו, אני תמיד מבקשת שיגיעו עם מישהו קרוב, שמכיר אותם. זה מרכיב פסיכולוגי חשוב, התגובה של מישהו שלידך שרואה ואומר, 'וואו, זה אתה'. לאנשים לוקח זמן להתרגל לפורטרט של עצמם".

"רבים מאלה שמזמינים פורטרט לא אוהבים את התוצאה, והולכים בלי לשלם", מחדדת גבעון. "רובם ממילא לא משלמים עד שלא רואים את התוצאה".

לצייר את אהרן ברק

גבעון שולפת סיפור נוסף: אמן שלה קיבל הזמנה מאחת המשפחות העשירות בישראל, שביקשה להזמין פורטרט של אם המשפחה שהלכה לעולמה. "הביאו לו עשרים־שלושים תצלומים שלה. עובר יום ועוד יום וככה שבועות, והדמות לא עוררה בו דבר. הוא החזיר את התצלומים, לא מסוגל. אבל לא לכל אמן יש היושר להגיד את זה. אלה שמתמחים בזה, אצלם השאלה לא מתעוררת. אצל אמן כמו ארם גרשוני, תזמין פורטרט והוא יראה שהוא לא יכול, הוא יגיד שלא נראה לו. ישבתי אצלו פעם, הוא התחיל לצייר אותי ולא יצא, וניסה שוב ולא יצא. זה היה בראשית דרכו, והוא היה זקוק לאימון הזה, אבל לא נוצרה בינינו כימיה, והוא לא צייר אותי".

ארם, בנו של הצייר משה גרשוני המזוהה עם גלריה גבעון, הוא אמן פורטרטים מוערך. הוא מסרב לדבר עם התקשורת, והמעט שהסכים לומר השבוע הוא שאינו נוהג לצייר בהזמנה. "פונים אליי ואני מסרב, לא מעוניין". תיקון קטן: גרשוני השתתף בפרויקט שיף, ובשנה שעברה קיבל הזמנה שאי־אפשר לסרב לה: לצייר את דיוקנו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. הפורטרט, שעלותו מוערכת ב־6,000 דולר, יועד לתלייה בקומת השופטים בבית המשפט העליון, לצדם של ציורי נשיאים קודמים של המוסד. "במקרה של ברק", מסביר גרשוני, "פנו אליי, זה התאים והסתייע".

ההזמנה של גרשוני לצייר את ברק הגיעה לאוזניה של שחל לאחר מעשה, ועוררה את כעסה. מדוע לא פורסם מכרז, היא כתבה להנהלת בתי המשפט, וביקשה להבין את דרך קבלת ההחלטה. בתשובה נאמר לה כי המזכירה הראשית של בית המשפט העליון קיבלה כמה הצעות מחיר, וועדת המכרזים פעלה על־פי המלצתה. "אני מכירה את גרשוני, הוא צייר נפלא, וזה לא בקטע אישי, שנגזלה ממני עבודה", מסבירה שחל. "אבל בכל זאת, בית המשפט, היכל הצדק. הרי בכל משרד ממשלתי שעושה רכישה, גם של מעשה אמנות, מוציאים מכרז. אני ידועה בתחום הזה, ולא ייתכן שהיה מכרז ולא ידעתי. ענו לי שיש להם הליך די מעורפל, שמאפשר להם לעשות את זה בדרך שעשו. היה לי חשוב להעלות את הנושא, לא כדי לקבל את העבודה, אלא להצביע על תהליך לקוי של קבלת החלטות. אפילו בעיריות יש ועדות שיושבות ומחליטות איזה פסל ואיזו תמונה יוצבו איפה".

היה הד בקהילה?

"לא משהו. קולגות אמרו כל הכבוד, וזהו. אבל זאת לא פעם ראשונה. כולם מכירים את הצילומים בטלוויזיה מבית מפלגת העבודה, עם פורטרט של רבין ברקע. אני אפילו לא יודעת מי הצייר, אבל מישהו הזמין את הפורטרט".

מבית המשפט נמסר בתגובה: "מסורת ארוכת שנים היא להציב דיוקנאות של נשיאי בית המשפט העליון בקומת השופטים. דרכי הזמנת העבודה הן כמקובל בגופי ממשל בישראל, ובפיקוח חשב הנהלת בתי המשפט. בהתאם לכך נבחנו מספר הצעות מטעם אמנים ישראלים".

שחל זוכרת פורטרטים על קירות הבית ואצל קרובי משפחה שלה בילדותה. היא מציירת פורטרטים משנות ה־70, וההזמנות הפרטיות, לדבריה, החלו להגיע לאט־לאט. היא מחלקת אותם למי שמזמינים בעצמם ולאלה שמזמינים בעבורם. שחל לא מגלה מי הוא מי, "יש אלמנט של מבוכה להזמין פורטרט של עצמך". אפשר לקבל ממנה פורטרט סביב ה־5,000 דולר, ולא משנה אם המזמין הוא סלבריטאי או אדם פרטי, "לא נכנסת לכיס של אחרים".

חלק מהפורטרטים שציירה נעלמו בבתי לקוחות ללא שוב, גם לא כשביקשה אותם בהשאלה לצורך תערוכה. אחד הפורטרטים המוכרים שלה מהעבר הוא של עו"ד רם כספי, עבודה התלויה על קיר משרדו. עו"ד כספי זוכר ששחל פנתה אליו בזמנו והציעה לציירו. שחל מעדיפה לערפל את הנסיבות.

גם ממרחק של שנים ניכר שלכספי יש יחס חם ובריא לפורטרט שלו: "הבאתי אותו הביתה, אשתי אמרה שלא מתאים דיוקן שלי בבית כי אני חי, והציור עבר למשרד". במשרד הוא אחד מרצף של פורטרטים, משפחתיים ולאומיים.

"אבי מיכאל כספי היה אספן אמנות אמיתי, מיום שהרוויח את הגרוש הראשון שלו בארץ. לאבי דווקא לא צויר פורטרט, אבל לסבא שלי כן. הצייר לודביג בלום צייר אותו. היה לו גם פורטרט שצייר אותו צייר רוסי שהוא ביקש לעזור לו. הפורטרט לא יצא יפה. שילמנו וגנזנו".

מה עוד תלוי על קירות המשרד?

"חוץ מהפורטרט שלי, ממול זה פורטרט מתוך צילום של אבי ואמי, עשוי בדייקנות שרואים כל וריד ביד. ציור גאוני. ופורטרט של ברל כצנלסון שצייר מרדכי לבנון, ופורטרט של ביאליק שצייר פנחס ליטווינובסקי. והפורטרט של הרצל שצייר הרמן שטרוק, היחיד כאן שאינו מקור".

למה דווקא פורטרטים?

"עושה לי טוב להיות מוקף בפנים של אנשים חכמים. אני חי עם האנשים האלה, פוגש אותם כל בוקר כשאני מגיע למשרד. הרצל מייסד הציונות, כצנלסון מייסד תנועת העבודה שהוא אליל בשבילי, ביאליק זה השפה העברית, סבא שלי מייסד שכונת תלפיות בירושלים, הוריי, ואני זה אני".

הפורטרט שלך כבר בן עשרים שנה. אולי תזמין פורטרט חדש?

"לא, מספיק האחד הזה, אני מחזיק במקור".

מי פונה למי?

הזמנת הפורטרטים באמצעות גורם מתווך מצריכה לפעמים הסתרות והסחות דעת. "הוזמנתי על־ידי חברה גדולה לעשות פורטרט של מנכ"ל לקראת פרישתו", מספרת שחל. "כדי להסוות את זה, אמרו לו שרוצים לעשות עליו כתבה ב'גלובס'. באתי אליו, צילמתי, הוא לא שאל ולא כלום. מי יודע, אולי הוא התאכזב, קיווה לכתבת פורטרט וקיבל ציור פורטרט".

איך הפנייה נעשית מצד האובייקט עצמו?

"יש אלמנט מבוכה, לאנשים יש מחסום. אני מקבלת הרבה פניות, כמה עשרות בשנה, אם זה בתערוכה או בפנייה טלפונית, אבל אחר כך לא שומעים מהם. איך ייפרץ המחסום? שיווק היה עוזר, בעיקר אם בעלי הגלריות היו מתעסקים בזה. הרי פורטרט זה ציור בטוח, לא צריך לשכנע את הלקוח לקנות, וכל גלריה הייתה שמחה לקבל עמלה על תיווך. אבל הם לא משקיעים אנרגיה בכיוון הזה".

"זה לא לכבודנו, וזה גם לא אתי", מגיבה גבעון, שרואה ברוב ציורי הפורטרט בהזמנה ערך אמוציונלי בלבד, תחליפי־מצלמה ותו לא. "פורטרט מוזמן הוא אקט מסחרי לחלוטין. במקום ללכת לצלמנייה באלנבי, יש להם ציור בבית. הנציחו אותם. אני מייצגת אמן במהלכים יצירתיים פרופר, לא משהו שהוא עושה בשביל הלחם וחמאה שלו. אז זה שיווק, כמו שמוכרים מקרר, ואין לנו עניין בזה".

מישהו שפעל כגורם מתווך ובגלוי היה היחצן רני רהב, שפנה אל שחל וביקש שתצייר את לאה רבין כמתנת יום הולדת. "באתי אליה הביתה", אומרת שחל, "צילמתי אותה במשך שעה וחצי, בסביבה שלה, במקום שהיא מרגישה בו נוח וטבעי. היא מאוד אהבה את התוצאה. אמרה שהוצאתי את כל הדברים החיוביים שהיא אוהבת לראות בעצמה, הזמינה אותי גם לבית ראש הממשלה לארוחת צהריים. אחרי מותה הציור עבר לרני רהב".

רהב עצמו מחזיק במספר פורטרטים שלו שציירו יגאל תומרקין, שרגא אלוני ושחל עצמה. בת זוגו הילה מחזיקה בסט פורטרטים משלה שציירו תומרקין ואלוני. רהב סירב השבוע לדבר על הנסיבות שבהן נולדו הפורטרטים. "עניין אישי", אמר.

ואי־אפשר לסיים בלי התייחסות למנשה קדישמן, ששמו שב ועולה, כאילו הוא מפזר פורטרטים לכל דכפין. "כל כבשה שלי היא פורטרט", הוא אומר, ומנסה להיזכר כיצד זה התחיל. "ישבנו בזמנו בבריכת גורדון, הצייר אברהם בינדר המנוח ואני, והיינו מציירים את המתרחצים. כל מי שיצא מהמים קיבל רישום. הכי הרבה ביקשתי ממישהו שישלם לי את הקפה. מאוחר יותר עשיתי מחווה ללילי שרון. ציירתי אותה מתצלום בעיתון אחרי מותה, ושלחתי לאריק שרון. ציירתי את רבין אחרי הרצח. עשו מזה פוסטר שנתלה בכל חוצות תל־אביב, ונמצא כעת במוזיאון הארץ. ציירתי את אבי ואמי, כמובן. ציירתי את נכדה המנוח של אחותו של דני קרוון, ואת רעייתו המנוחה של ניצב דוד צור. הכול כמחווה. הייתי מקשקש גם אותך, לא בעד כסף". ¿