לזו, לא לורי

"הומלנד" הוא מוצר הומוגני שחובר מפיסות רבות של מציאות עכשווית. הטכנולוגיה לא תציל אותנו, העולם צועד על-פי תהום, הקפיטליזם הדורסני מוחץ את האדם הפשוט, הפאשיזם לא נעלם, ראשו המכוער עדיין מציץ פה ושם, וכאן, האמנות נלחמת על חייה, תרבות העלית מנסה לשרוד בשדה המוקשים של הפופוליזם, האנשים הטובים מחפשים מהות ומשמעות בתוך עולם של צרכנות ופרסומות ואורות נוצצים - ובסופו של דבר אנחנו לבד, לבד, לבד. לורי אנדרסון, אישה יוצרת, ממקסמת את היכולות המגוונות שלה לאירוע אחד, שבדרכו השקטה והמונוטונית מחלחל עד לעומק הנסתר של רגשותינו המודחקים, אל הפינות הרחוקות שבהן מתכרבלים פחדינו הכמוסים.

התרבות האמריקנית 2008 אינה שונה מזו שמתקיימת כאן, בישראל, ולורי אנדרסון שידרה למי שהיה מוכן לקלוט את המסרים העכשוויים שלה, אבל היה זה ארוך, ארוך מדי, ומייגע למדי. מאחורי עמדת קלידים אלקטרוניים, עם כינור שעון על כתפה השמאלית, היא מדקלמת בעיקר, ושרה מעט, את הטקסטים הארוכים, המפותלים, המרתקים שלה, שמאתגרים את המחשבה ומעוררים את הדעת, אבל ניתנים לעיכול לאורך חצי שעה-שעה, ולא יותר.

הרכב הנגנים שלה ממושמע ויציב, בונה את הסאונד (המעולה) שהורכב מאלקטרוניקה ומאלמנטים אתניים (כינור, באס וקלידים ליוו אותה), ובניגוד לעבר לא היה זה מופע אורקולי משוכלל אלא מופע מינימליסטי שהנרות שפוזרו על הבמה והנורות שהשתלשלו מתקרה הזכירו את היצירות האיטיות והמינימליסטיות של "סנקאי ג'וקו". אנדרסון ניגנה על כינור וקלידים לסירוגין והשתמשה ב"ווקודר" המפורסם (המכשיר המעוות את הקול, ובכמה קטעים באופן מעורר אימה, כשהוא הופך את קולה של אנדרסון לקולו של גבר אמריקני מבוגר) כדי לירות את דעותיה על הכלכלה, המלחמה, החינוך - קטעים ארוכים-ארוכים, איטיים ורפטטיביים, שמתחו אל קצה גבול היכולת את סבלנותו של הקהל.

ואז, רבע שעה לפני הסוף, קם הגבר המבוגר שישב לפניי, בשורה 7, והלך לכיוון הבמה. לו ריד, בן-זוגה של אנדרסון, הצטרף לחבורה שעל הבמה - ומרגע שדרכה עליה כף רגלו של הגאון הנרגן, השתנתה באחת ההופעה. הקהל נמתח בהתרגשות, ויברציה חריפה חלפה כגל מחושמל בהיכל, לו ריד ולורי אנדרסון ביצעו יחד את "האמנות האבודה של השיחה", ריד נשאר לקטע אינסטרומנטלי נוסף, ואז ירדו כולם אל מאחורי הקלעים.

הקהל נעמד על רגליו, נסער, ואז אנדרסון חזרה עם הכינור, לקטע סולו עצוב ויפה, ואז לו ריד חזר לשיאו של המופע - ביצוע מרטיט ל"אני אהיה המראה שלך", במקור של להקתו, ולווט אנדרגראונד, מ-1967, ומחיאות הכפיים, השריקות והשאגות שבסוף היו אפילו מביכות, שכן בסופו של דבר היה זה מופע של אנדרסון, שרישומו נמחק במחי "I'll be your mirror" - מראת קסמים נצחית, קלאסיקה אחת של ארבע דקות וחצי נוטפות כריזמה ועוצמה, שרק בשבילה היה כדאי לוותר על הספר שבבית, לעזוב הכל, להגיע לתל-אביב ולשרוד את כל המופע.

"זה היה צריך להיות להיפך", קונן האיש שלידי, כפות ידיו צורבות ממחיאות נלהבות, "לו ריד היה צריך לארח אותה לשלושה שירים". צודק.

"Homeland", לורי אנדרסון מארחת את לו ריד, היכל התרבות ת"א, ב' 3.11