ביצי חופש

סגל הגיש בקשה בעזרת התנועה לחופש המידע (שאני מכהן כיו"ר שלה). הכנסת סירבה לתת את הרשימה. סגל החליט לעתור לבית המשפט. הוא הלך למנכ"ל חדשות 2 באותה תקופה, שלום קיטל, ושאל אותו - החברה תעתור או שנבקש מהתנועה לעתור? תרגום שלי לשאלה של עמית - האם חברת החדשות החזקה בישראל, עם תקציב של עשרות מיליוני שקלים וליווי משפטי צמוד ואיכותי, תעתור על נושא עיתונאי מובהק, או שעמותה קטנה של מאות אלפי שקלים בשנה תעשה זאת?

אתם יכולים לנחש מה קיטל ענה. התנועה וסגל עתרו ובית המשפט חייב את הכנסת למסור את הרשימה. סגל חגג עליה בהבלטה יתרה ב"אולפן שישי" (מנוול. מילא ערוץ 2 אבל למה ראש בראש מול "שישי"?).

תסתכל על הכלכלה, טמבל

כלי תקשורת מובילים בעולם עושים שימוש אינטנסיבי בחוק חופש המידע. הם מבינים שיש מידע שאף מקור לא ימסור לך, ושמידע, שמגיע בדרך הזו, פוטר אותך במקרים מסוימים מהתלות המכאיבה במקורות. תחשבו פעם למה את הכתיבה הנקייה ביותר בנוגע לפעילות הממשל אתם מקבלים מפרשנים כלכליים. לא ממדיניים ופוליטיים. בטח לא מצבאיים. הסיבה, לדעתי, היא שלפרשנים הכלכליים יש שפע של מידע ונתונים, שאינו תלוי במקורות. נתוני הכלכלה הישראלית, התקציב, מחקרי בנק ישראל - כל אלו נגישים לפרשנים הכלכליים מבלי שיצטרכו להתחנן לשר האוצר, או להיות חייבים טובה לנגיד בנק ישראל.

זה המצב כשאתה מקבל מידע מכוח החוק. אתה לא חייב כלום לאף אחד ויכול לנתח אותו בלי הטיות למיניהן. למרות זאת, כלי תקשורת בישראל כמעט ולא מבקשים מידע מכוח החוק. כדי לספור את מספר העתירות לקבלת מידע שמגישים כלי תקשורת בישראל, אתם לא צריכים שתי ידיים. לשם השוואה, התנועה הקטנה לחופש המידע מגישה עשרים-שלושים עתירות בשנה.

בעולם, כאמור, זה נראה אחרת. שלושה מזוכי פרס פוליצר השנה הגיעו להישגיהם העיתונאיים בזכות חוק חופש המידע. ה"ניו יורק טיימס", למשל, הוכיח שהפרשנים הצבאיים "האובייקטיבים", שהופיעו בכלי התקשורת ומצדדים בקו של הממשל בנוגע למלחמה בעיראק, מקבלים תדרוכים קבועים מהממשל וחלקם אף תלויים בו לפרנסתם. איך הם עשו את זה? בקשת חופש מידע.

בזמנכם החופשי אתם יכולים גם לעלות לאתר ה-BBC. יש שם סקציה שלמה שעוסקת בהישגים שלהם, שהושגו באמצעות חוק חופש המידע. כשהנשיא אובמה נכנס לתפקידו, אחד הדברים הראשונים שהוא עשה זה להכריז על מהפכת שקיפות. אמר - וליווה את דבריו בשורה של צווים והכרזות. "וושינגטון הייתה חשאית מדי", אמר הנשיא החדש. שמעתם פעם ראש ממשלה ישראלי אומר מילה על חופש מידע?

עשור מבוזבז

אז למה אצלנו זה לא עובד? למה כלי התקשורת שלנו לא הרימו את הכפפה? זה לא רק חדשות 2 (שדווקא חתומים על אחד ההישגים הגדולים בהקשר הזה. בית המשפט העליון כפה פרסום דו"ח חקירה בנוגע למחדלים תעופתיים, בעקבות עתירה של החברה). רוב מכריע של כלי התקשורת בישראל לא עושים שום שימוש בחוק ("הארץ" מתבלט מעט לטובה מעל האחרים).

אם תשאלו את מנהלי כלי התקשורת, תגלו אצל רובם חוסר מודעות לכל העניין. הם בקושי יודעים על החוק ויכולותיו. חוץ מזה, כלי התקשורת בישראל עובדים בדרך כלל מהיום למחר (או מעכשיו לעכשיו, אם מסתכלים על האינטרנט). פניות כאלה לוקחות במקרה הכי טוב שבועות ארוכים. לא נוח, אבל רק ככה אפשרי להשיג את רשימת מחזיקי הדרכונים הדיפלומטיים בישראל, הסדרי ניגוד עניינים של פקידים בכירים, הסקרים הסודיים של ראש הממשלה או זהות עברייני המס ששילמו כופר (רשימה חלקית מאוד של מידע, שהגיע באמצעות החוק).

מה שהכי מכאיב, זה שדווקא העיתונאים נמצאים בנקודה המיטבית להשתמש בחוק. לעיתונאים יש מוטיבציה מובנית להשיג מידע. אנחנו יודעים איזה מידע קיים ואיזה לא, ויש לנו יכולת לברר עד כמה תשובת הרשות הרלוונטית לעניין היא אותנטית. לאזרח הממוצע אין את כל זה. לנו גם יש יכולת "להעניש" את הרשות שלא מתנהגת בהתאם לחוק ולערכיו.

חוק חופש המידע נכנס לתוקף לפני 10 שנים. הוא לא הביא, לצערנו, את מהפכת השקיפות, מהפכה שמתרחשת, למשל, בבריטניה, שבה החוק נכנס לתוקף שש שנים אחרינו. בסולם האשמה, העיתונאים נמצאים, לדעתי, בצמרת הגבוהה. דווקא השופטים מפתיעים לטובה. לא פעם הם זורקים את הרשויות הסרבניות וכופים עליהן לפרסם מידע, אבל זה לא מספיק. בגללנו, העיתונאים, המהפכה עוד לא קרתה ובזכותנו, היא עוד יכולה לקרות. *