ללכת שבי אחרינו

כשבוע וחצי לאחר מסיבת העיתונאים שבה בישר אהוד אולמרט על כישלון המגעים לשחרור גלעד שליט (28 במארס), הופיעה באתר "נענע 10" כותרת מעודדת במיוחד: "גורם מצרי: עסקת שליט על סף חתימה". בכותרת המשנה נכתב כי אתר חדשות פלסטיני מדווח ש"72 השעות הקרובות יהיו מכריעות בסוגיית שליט", ואף נקבע כעובדה ש"משלחת ביטחונית מצרית נועדה אתמול עם בכירי חמאס בדמשק, במטרה לחתום על הסכם עוד לפני השבעתה של ממשלת נתניהו". עיון בגוף הידיעה יצר אצל חלק מהקוראים התרגשות של ממש: המקור המצרי, נכתב שם, הודיע כי "ייתכן ששליט אף ישוחרר בשעות הקרובות".

דבר אחד, שאולי היה מעכיר מעט את האווירה, בלט בהיעדרו מהדיווח הוורוד: הסבר בנוגע לאופיו ולמידת אמינותו של "פלסטין היום" - המקור עליו התבססה בלעדית האינפורמציה, או שמא הדיס-אינפורמציה. מדובר באתר אינטרנט המופעל על-ידי הג'יהאד האסלאמי, במטרה "לחשוף את פרצופו המכוער של הכיבוש הישראלי". האתר, שבעבר בירך מחבל שהתאבד בפיגוע באילת "בדרכו אל הבתולות שחורות העין הממתינות לו בגן עדן", אמנם מצהיר כי "אמינות וניטרליות הן העקרונות שלנו במסירת חדשות" - אולם כשהמו"ל הוא ארגון טרור פונדמנטליסטי, ספק אם כללי האתיקה העיתונאית הם בראש מעייניו.

כל זה לא הפריע גם לפורטל "וואלה!" לפרסם את הדברים, תחת כותרת אופטימית, מושכת הקלקות וטוקבקים לרוב ("דיווח: 'עסקת שליט על סף חתימה'"). מי שעיין בטקסט עצמו - לא בהכרח רוב הגולשים שנחשפו לכותרת - זכה להערה מסייגת שהסבירה כי למעשה מדובר בדיווח "שמהימנותו אינה ברורה", נטול אישור ממקורות נוספים כלשהם.

בפועל, כידוע, שום עסקה לא נחתמה בשעות שאחרי הפרסומים וגם לא בשבועות שחלפו מאז ועד היום. בסך הכול עוד דיווח ובו הערכות על עתיד שליט שהופרח לאוויר התקשורתי, והופרך כמעט באותו הרגע. כמוהו היו עוד דיווחים רבים נוספים בשלוש השנים שחלפו מאז החטיפה: פעם המקור הוא אתר של ארגון טרור, פעם אלו "בכירים בירושלים", פעם עיתון שסר למרות השלטון באחת ממדינות ערב ופעם "גורמים פלסטיניים". המשותף לכולם: מידע הנשען על מקורות אינטרסנטיים, לרוב אנונימיים, מבלי שלעיתונאי יש מושג מעמיק במיוחד בנוגע לאמינותו.

"כל שבריר משפט שבא מצד הפלסטינים בעניין שליט, הופך אצלנו מיד לחדשות", אומר אהוד יערי, פרשן ערוץ 2 לענייני ערבים. "לפעמים אלה סיפורי בדים שכל מיני סוכנויות חדשות ואתרי חדשות פלסטיניים מפיצים. הדבקות של התקשורת הישראלית, שהיא מובנת, בסיקור הפרשה הזו - גרמה למצב שבו כל דבר זוכה מיד לתהודה בעברית".

"העיתונות לא מספיק נזהרת, ומפרסמת כל דבר שזז", אומר אבי יששכרוף, כתב "הארץ" בשטחים, "החל מעיתון כווייתי זניח, עבור בעיתון של איחוד האמירויות וכלה באני לא יודע מה - כל מה שהם כתבו על שליט, העיתונות פרסמה".

למה זה קורה?

"כי אתה בעידן האינטרנט והרדיו. הם בתחרות מטורפת, ואם מישהו קורא בעיתון מתיזינאבי ידיעה על שליט, הוא אומר 'נצטט אותו, ואף אחד לא יבוא אליי בטענות כי זה מופיע בעיתון ההוא'. ואז לוקחים ודופקים את זה ככותרת באיזה אתר, ואז בשאר העיתונים עושים על זה פולואפ, ואז הטלוויזיה עושה על זה פולואפ, ויוצא שאתה מפרסם שטויות. זו הדוגמה הקלאסית למה שקורה בעידן האינטרנט: באתר של הג'יהאד האסלאמי מופיעה ידיעה שאין לה שום קשר למציאות, ועיתונאים בישראל מתחילים לרדוף אחרי הזנב של עצמם. הם מפרסמים את מה שכתוב שם, ואז האחרים אומרים 'רגע, אבל זה מה שאמרו באתר ישראלי', וככה זה ממשיך".

אם התקשורת הייתה מפרסמת רק מידע שהצליחה לאמת, איזה חלק מהדיווחים שהתפרסמו היה רואה אור? עשירית?

"פחות".

משפחת שליט מחליפה דיסקט

196. זו כמות המילים שהקדיש "ידיעות אחרונות" לחנן ברק ז"ל - סגן השריון שנהרג בפיגוע במוצב כרם שלום ב-25 ביוני 2006. כך גם לגבי סמל ראשון פבל סלוצקר ז"ל, טען הטנק שנהרג לצדו ושזכה לשתי מילים יותר. המסגרות הצנועות אודותיהם הורחקו לעמודים פנימיים. הכותרת הזהה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" - "להחזיר את גלעד" - רימזה על הכיוון שיתפוס סיקור הפרשה בהמשך הדרך: בלי עובדות, אבל עם פריטה אפקטיבית על מיתרי הרגש.

אין טעם להתחסד: חייל חטוף הוא סיפור מתמשך, בעוד שכשחייל נהרג - הסיפור "מת" מבחינה עיתונאית זמן קצר לאחר מותו. עם זאת, במקרה הזה נרשם מרחק גדול במיוחד בין הסיקור הענף של שליט לבין היעדרם הכמעט מוחלט של החללים מהשיח התקשורתי-ציבורי.

את הכללים האכזריים משהו של המשחק התקשורתי למדה גם משפחת שליט עד מהרה. בשבועיים שלאחר החטיפה עוד ליווה לוגו ובו תמונתו של גלעד את הדיווחים על המתרחש בעזה, והאב נועם הפך לדמות מוכרת בכל בית בישראל. אולם אז הגיעו אירועים אחרים ודחקו את הסיפור לפינה: מעללי משה קצב, מלחמת לבנון השנייה, הקמפיין להשבת אלדד רגב ואודי גולדווסר.

"מהרגע שאלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל הוחזרו", אומר מיקי לייבוביץ', שדיברר את מטה המאבק להשבתם ועד לאחרונה גם את מטה המאבק לשחרור שליט, "הייתה ירידת מתח, די טבעית. הגענו לאיזשהו קליימקס מאוד גבוה בעצבים הציבוריים".

במשך כשנתיים סוקר עניינו של שליט באופן מינורי יחסית, לא מעט גם בשל אופיה של המשפחה. היא לא "התמסרה" לתקשורת ונמנעה משיקוליה מחשיפה אינטנסיבית. לפני כתשעה חודשים היא החליטה לשנות כיוון. נועם שליט פנה למשרד היחצנות והלובינג רימון-כהן-שנקמן. בפגישה הראשונה עם היחצנים הוא העלה שתי מטרות עיקריות: האחת - להרים את הנושא לכותרות בניסיון ללחוץ על אולמרט לשחרר את שליט עוד לפני תום כהונתו. השנייה - לעשות זאת בלי להתעמת עם משפחות שכולות של נפגעי טרור. תמי שנקמן, השותפה במשרד שמרכזת את הקמפיין, אמרה לו שכדי להגשים את היעדים המשפחה חייבת להחליף דיסקט, עם כל הקושי (ראו מסגרת).

המשפחה הסכימה לשנות גישה. "במשפחת שליט הבינו", אומר ליבוביץ', "שהם צריכים להתנתק מהאנונימיות ולשחק את המשחק התקשורתי. גם מי שנמצא מולם עושה את זה: החמאס, וראש הממשלה. כמות הספינים שעפה במאבק הזה מצד שניהם היא בלתי נתפסת, ברמות מטורפות - וצריך לדעת להתמודד עם זה".

שנקמן יזמה פגישות עם המערכות המרכזיות, הציגה בפניהן את המצב וזכתה להיענות נלהבת למדי שהולידה פרסומים רבים - שלאחר הקמת מאהל המחאה בירושלים הפכו לשיטפון של ממש. בכלי התקשורת שמחו לזכות סוף סוף בשיתוף פעולה מצד המשפחה, והאינטרסים של הצדדים השתלבו. "אגיד לך משהו נוראי: היום כדאי מאוד שחייל חטוף ייחטף למשפחה מאוד תקשורתית", אומר ליבוביץ'. "אם אתה נחטף ואבא ואמא שלך פחות תקשורתיים ופחות מבינים תקשורת - זו ממש בעיה".

לחץ לייצר חומר

ההיענות הציבורית הכניסה עד מהרה את שליט למועדון היוקרתי של מותגים מנצחים המוכרים לכל עורך, בעיקר באינטרנט - כאלה שעצם אזכורם מושך אוטומטית המוני גולשים ולרוב גם גורם להם לטקבק (ראו מסגרת). "כמו נינט", מגדיר עורך בכיר בציניות.

המערכות, בהתאם, החלו ליזום שפע אייטמים בנושא. מכיוון שמידע איכותי לא זרם בשפע, בלשון המעטה, התעוררו יוזמות לאייטמים ש"מסביב לסיפור". "זה כמו שברגע שה'אח הגדול VIP' הצליח, כל עיתון פתאום צריך לעשות איזשהו שער עם מישהו שקשור בו", מסביר אילן יצחייק, עד לאחרונה עורך המשנה של YNET. "באינטרנט נפח הסיקור של שליט היה 'ביי פאר' יותר גדול מאשר במקומות אחרים, כי באינטרנט מאוד מאוד הורגש שזה לכאורה מה שהקהל גם רוצה או שזה מעניין את הקהל".

גם מערכות העיתונים והטלוויזיה התיישרו לפי רחשי לבו של הציבור, מה שגרם ללחץ לייצר חומר בנושא שליט. הכתבים מצאו את עצמם במצב לא פשוט: מחד העורכים רעבים לעוד ועוד אייטמים חדשים על שליט, ומאידך היה קושי רב לאמת את המידע שנמכר על-ידי גורמים שלא בטוח שכדאי לקנות מהם מכונית משומשת. "הרבה פעמים היה עליי לחץ מהמערכת שלי, 'תביא חומר'", מספר שלומי אלדר, הכתב לענייני ערבים של ערוץ 10. "כשאני לא יודע מה קורה, אני אומר את זה".

יש לחץ מהמערכות להביא חומר ולא משנה מה?

"שים לב שהרבה פעמים בשבת יש באינטרנט איזו כותרת על שליט. זה מעורר את כולם, ונוצרת תחושה שהנה הולך לקרות משהו בעניין. אז כמובן שבמערכות אומרים 'אולי קורה משהו מתחת לאפינו ואנחנו לא יודעים'".

"מפרסמים הכול בעיקר בגלל הרצון לא להיות אחרון", מודה יששכרוף. "גם אני עשיתי טעויות, אבל נזהרתי מאוד מכל הדיווחים שהופיעו בתקשורת הערבית ובתקשורת בכלל. אתה רואה דיווח ב'אל חייאת' או ב'שארק אל אווסאט', או אפילו בעיתון ישראלי אחר - ואין לך שום כלי לאמת אותו. הרבה פעמים העדפתי לא לכתוב עליו, כי לפעמים עדיף לסתום מאשר לפרסם עוד כתבה שאומרת שקרה ככה וככה".

"לפחות פעם בשבוע יש סיפור כזה", אומר יערי. "אתה יכול לשגע את הציבור וכל פעם לחזור על זה. יש סוכנויות ואתרים פלסטיניים שלא אחת פרסמו דברים חסרי שחר. צריך לדעת שהם מונעים לפעמים גם מאותם שיקולים שמניעים עיתונאים וכלי תקשורת ישראליים, של רדיפת סנסציה. הם קצת ממציאים, קצת מעגלים פינות וקצת מוסיפים קורטוב דמיון. זה קורה אצלם בדיוק כמו שזה קורה אצלנו".

איך אתה מחליט מה ראוי לדיווח ומה לא?

"בכל פעם זה שיקול לגופו: מי המקור, באיזה הקשר זה בא. בכל פעם זו בעיה מתחדשת מפני שמצד אחד יש רעב של המערכות לחומרים ולהתבטאויות בעניין שליט, רעב שמובן לי לגמרי, ומצד שני מתחייב בכל זאת להקפיד על זהירות ולא לתת איזה הד גדול לכל דבר שאפילו על פניו חשוד כבלתי אמין. קורה שדברים שאנחנו בחרנו ביודעין ובהכרה לא לחזור עליהם ולא לצטט אותם, כלי תקשורת אחרים בחרו לעשות מהם כותרות. אנחנו לוקחים את זה בחשבון. הנוהל אצלנו הוא להגיד לעורכים 'יש סיפור כזה וכזה, אנחנו בוחרים לא לתת אותו'".

הסיקור הנרחב בפרשה נובע לדעתך משיקולים מסחריים?

"אין שום ספק שזה משחק תפקיד בשיקולים של העורכים, ודאי. יש צימאון של הציבור, הציבור חושב על זה הרבה, זה נוגע לליבו ובאופן טבעי. לכן זה מעניין גם את עורכי החדשות".

"יש פה עניין של הרגל", מוסיף אודי הירש, עורך המשנה של "וואלה!". "אנשים בכלי התקשורת המרכזיים מתכווננים אל הקונצנזוס, הם יודעים בחושים שלהם מה מעניין אנשים, ומתכווננים על זה. אנשים נהרגים וקורים דברים לא פחות חשובים מפרשת שליט - אבל זה סמל שתופס נפח עצום בגלל התפישה המעוותת בארץ, לפיה החיילים הם בעצם 'ילדים' או 'בנים'. העורכים לא אומרים 'נשים את זה בשער כי זה ימכור עיתון', אלא כי הם רגילים להתכוונן אל הקונצנזוס".

"העיתונות היא חלק מהמשא ומתן"

ההליכה למחוזות "הצבע", למשל פרסום תמונת גלעד מחופש לליצן, ראיונות נטולי מידע חדש עם אחיו ועוד רשימה בלתי נגמרת של גימיקים, היא גם תולדה של חוסר ברירה. אירוע כגון מאהל המחאה שהקימה משפחת שליט הוא קל לסיקור, וכתבות רגשניות על המשפחה אינן מצריכות תחקיר מייגע. לעומת זאת הכתבים המתיימרים לנפק חדשות, מתמודדים עם ספינים ושקרים שקיים קושי אובייקטיבי ניכר, רב מהרגיל, להתמודד איתם באמצעות בדיקה והצלבת מקורות.

יששכרוף, שחשף מכתב ששלח שליט מהשבי, אומר שמהרגע שקיבל את הטיפ הראשוני ועד רגע הפרסום, עברו לא מעט ימים. "לקח לי המון זמן להצליב את הסיפור. אתה מקבל את זה ממקור, ואתה לא יודע עד כמה לא מדובר פה בניסיון להטעות אותך - הרי גם העיתונות היא חלק מהמשא ומתן, משתמשים בנו".

תמיד מנסים להשתמש בעיתונאים, במה זה שונה מכל נושא אחר?

"מה ששונה במקרה של שליט היא שהיכולת שלך לבדוק את הסיפור ולאמת אותו הרבה יותר מוגבלת".

הקושי לאמת מידע גדול במיוחד, בין השאר כי המיסוך על המתרחש מתבצע על-ידי שני הצדדים. גם חמאס מסתפק בעיקר בהודעות לאקוניות ונציגיו מקפידים לדבר במילים כמעט זהות. אלדר אומר שהארגון אינו שש לנדב פרטים בנוגע לשמות האסירים ופרטים נוספים, מחשש להפעלת לחץ עליו בדעת הקהל הפלסטינית. "לכן הם שומרים על מידור מוחלט. לא ציפיתי שהם ינהגו ככה. גם בעזה מעט מאוד אנשים יודעים מה קורה".

אז עם כל ים הדיווחים, למעשה אנחנו לא יודעים כלום?

"אנחנו לא יודעים כלום. הרבה פעמים עיתונאים, בעיקר בישראל אבל גם בעיתונים הערביים, עשו תילים על תילים מכל איזה רמז ומשהו קטן ששמעו עליו. מקבלי ההחלטות בישראל גם ניצלו את תמימותם של עיתונאים הרבה מאוד פעמים כדי ליצור אווירה שקורה משהו גדול".

הדוגמה המובהקת לכך, אומר אלדר, היא הרוח האופטימית שנשבה בתקשורת לפני התפוצצות המשא ומתן בחודש מארס. הטון הדרמטי בדיווחים שקדמו לה העביר לציבור תחושה שהעסקה קרובה להיסגר, אף שלטענתו לא היה לכך שחר. "הדיווחים היו יותר משאלות לב מאשר עובדות. נתנו תחושה שהנה, יש התקדמות דרמטית ועוד שנייה זה מסתיים, תוך שעתיים סוגרים עסקה ונגמר העניין. יום לפני שעופר דקל וראש השב"כ חזרו ארצה בדרמטיות, כאילו השיחות התפוצצו, דיברתי עם מחמוד א-זהאר (מחזיק תיק שליט בחמאס שניהל מטעמו את השיחות - א.ר). הבנתי ממנו שבעצם הצדדים לא התקרבו בכלום ולא קורה שום דבר דרמטי. הרשימה של חמאס לא השתנתה בכלל, וזה לא שישבו לשולחן ורבו על כל שם עד שבסוף היה פיצוץ. אלה פשוט דברים שלא היו".

אבל יש גם מי שחושב אחרת - שהעיתונות דווקא מצליחה לשמור על כבודה.

"אתה יכול בהחלט לצייר די בדייקנות את תמונת המצב של המשא ומתן במקרה של שליט, כי המקורות מגוונים", אומר אמנון אברמוביץ', פרשן ערוץ 2. "יש ביניהם ויכוחים, ויש עמדות שונות. במשא ומתן לא עוסק אדם אחד, אלא אנשים שונים ממשרדים שונים, אז אתה שומע גם את הצד השני. אני למשל פרסמתי באוקטובר את שמות שבעת המבוקשים הקשים ביותר שדורש החמאס, והם באמת השבעה שהחמאס התעקש עליהם וישראל מסרבת לשחררם. כלומר, תמונת המצב של המשא ומתן שציירנו היא די מדויקת".

דיווחים חסרי בסיס בפרשת שליט אולי לא יביאו איש להגיש תביעת לשון הרע נגד המפרסם, אולם הם בהחלט מייצרים טלטלות רגשיות לא פשוטות - בציבור בכלל ובמשפחה בפרט. "כשמהדורות חדשות נפתחות עם דיווחים על פרסומים בעיתון ערבי שלא ידועה מידת המהימנות שלו, זה מסייע למי שרצה להעביר את המסר הזה", אומר לייבוביץ', "אם המידע נכון - זה לגיטימי. אם לא - זה יוצר עליות וירידות בדעת הקהל הישראלית. עבור המשפחה זה כל פעם עוד בוקס בלב. הרבה מאוד פעמים התקשורת הישראלית - מתוך הרצון לעדכן כמה שיותר מהר את הציבור ולהעביר לו את הסיפור - סייעה גם לצד השני להעביר ולהרחיב את המסר שלו".

אחת הבעיות היא שהכתבים בכל תחום נסמכים על מקורותיהם שמייצגים צד מאוד מסוים: הכתבים המדיניים נשענים לרוב על מקורותיהם בירושלים, הכתבים לענייני ערבים ניזונים ממקורותיהם בעולם הערבי והכתבים הצבאיים מצה"ל. לפעמים משתדלים לפתור את הבעיה באמצעות הצלבה בין המידע שמביאים הכתבים השונים. המצב הזה הוא אולי אחד הגורמים לסתירות הרבות המתגלות בדיווחיהם של העיתונאים השונים בנוגע למשא ומתן, למשל בנוגע לכמות האסירים הנדונה.

אורן פרסיקו הדגים לאחרונה ב"העין השביעית" כמה מהן: נחום ברנע ושמעון שיפר, למשל, כתבו ב"ידיעות אחרונות" שהחמאס דרש תחילה שחרור 1,400 אסירים ולאחר מכן התגמש ל-450. הפרשן הצבאי של העיתון, אלכס פישמן, גרס שהחמאס המשיך לדרוש 1,400 ולא התגמש. עופר שלח ב"מעריב" סיפר שהחמאס בכלל דורש את שחרורם של 1,000 אסירים.

לא כולם צודקים, ולכן נשאלת השאלה מדוע מתעקשים בכירי העיתונאים לכתוב בפסקנות וללא סיוג דברים שאינם אמת. בכיר באחד העיתונים תולה זאת בבעיית אגו: "כל אחד רוצה להראות שהוא יודע מה קורה ושהוא בעניינים. דווקא הבכירים מרגישים במיוחד שהם חייבים להפגין כל הזמן את הידענות שלהם. התחושה היא שלפעמים לא יאה מבחינתם לכתוב 'מקורות שסירבו להזדהות טוענים כך וכך', אז הם פשוט כותבים שהם יודעים שקרה כך וכך".

שותפים למאבק

בין מטה המאבק לשחרור שליט לבין הכתבים שסיקרו אותו נוצרה עם הזמן קירבה לא קטנה. "חלק גדול מאוד מהכתבים שליוו אותנו ופרסמו את כל מה שקשור לחטופים, עשו את זה ממקום אמיתי מאוד של אכפתיות ודאגה, ושל הבנה שהאינפורמציה שהם מעבירים בהחלט מסייעת למאבק", מפרגן לייבוביץ'. הסיוע הזה, לדבריו, הגיע עד למקרים שבהם כתבים ייעצו למטה לשנות התנסחויות והצהרות, כך שאלה יהיו "תקשורתיות" יותר. "הם עשו את זה ממקום של אכפתיות", הוא סבור, "הרבה פעמים אמרנו שחלק מהכתבים כבר הפכו להיות חלק ממטה המאבק".

לא בטוח שזה הכי נכון מבחינה עיתונאית-מקצועית.

"לא נתקלתי בעובדות שנופחו. אני חושב שב-90% מהמקרים העובדות בדיווחים היו אובייקטיביות. היו בערך עוד 10% של הרצון האמיתי של הכתבים לסייע לנו בסיפור הזה, לסייע למשפחה, שהוסיף ונתן עוד חיזוק".

אברמוביץ' דווקא מסכים עם הטענות על כך שהסיקור האוהד פגע במאמצי המשא ומתן. "יש כיסוי קיטשי ורגשני, התעלמות מהשיטות והנורמות של הארגון שמולו אתה מנהל משא ומתן קשוח, או אמור לנהל משא ומתן קשוח. יש אדישות כלפי המסקנות וההיקשים של הצד השני מהשיח הציבורי בישראל".

העיתונאים צריכים לחשוב איך הדיווחים שלהם משפיעים על עמדות החמאס?

"אני לא יודע מה העיתונאים צריכים לעשות, אבל התוצאה היא הצהרות, עצרות, אירועים, מאמרים והתבטאויות שלא מביאים בחשבון את ההיסטוריה של המשאים ומתנים, ולא לוקחים בחשבון שגלעד שליט הוא לא השבוי הראשון ולא השבוי האחרון".

יש כאן שוני לעומת סיקור חטופים בעבר?

"השוני הוא רק בעוצמת יתר. כל המרכיבים היו בכמה עסקאות קודמות. כל הרגש והקיטש היו בזמנו בעסקת ג'יבריל, שללא ספק הייתה בעלת השלכות קטלניות. גם בעסקאות קודמות, הצד השני הבין מזה שכל מה שעליו לעשות זה שני דברים: א' - להקצין דרישות, וב' - להמתין. הפסטיבל הישראלי כבר יעשה את שלו".

אז העיתונאים שחושבים שהם עוזרים למשפחת שליט רק פוגעים בה, לשיטתך.

"הם עוזרים למשפחה, אבל הם לא עוזרים לגלעד לחזור הביתה".

חפש את האינטרס

עד מתי ימשיך סיפורו של שליט לתפוס את תשומת הלב התקשורתית? בשבועות האחרונים, מלבד התפטרותו של עופר דקל, השליח המיוחד של ראש הממשלה למו"מ בעניין שליט, חלה הפוגה מסוימת. מאז הכריז אולמרט על כישלון המשא ומתן ועל כך ש"יש לנו קווים אדומים ולא נחצה אותם", משפחת שליט פירקה את מאהל המחאה שלה. "ברגע שזה קרה", אומר הירש, "הנרטיב של אולמרט תפס בצורה די חזקה, ונושא שליט די ירד מהפרק. כלי התקשורת קיבלו את הדין ואמרו 'בסדר, כמה עוד אפשר להתעסק בנושא שליט, נתקדם לנושא הבא'. זה מראה שאין פה אידיאולוגיה, תיחכום או קונספירציה של התגייסות למען שליט. הנושא פשוט מיצה את עצמו, שליט נמצא איפה שהוא נמצא וזה בטח יתעורר שוב באיזה טיימינג אחר".

עם זאת, בטווח הארוך יותר, ליותר מגורם אחד בישראל יש אינטרס בשימור העיסוק התקשורתי בפרשה לאורך זמן. התקשורת עצמה מרוויחה מכך עיסוק בסיפור שמעניין חלקים נרחבים ביותר בציבור, המשפחה מעוניינת בסיקור אינטנסיבי מסיבות מובנות, ותמיד יימצאו פוליטיקאים שיפיקו תועלת מעיסוק בפרשה. אולם ייתכן שההבטחה האמיתית להישרדותה התקשורתית של הפרשה נעוצה, בכך שגם בעבר השני ניצב גורם בעל אינטרס גדול לא פחות. "החמאס רוצה להחזיק את הסיפור בחדשות", אומר יערי, "הוא דואג שיהיה זרם קבוע של הודעות מטעמו, כדי שהנושא לא ישקע".

האם ריבוי כלי התקשורת היום מביא לכך שהציבור יודע על פרשת שליט והמשא ומתן לשחרורו יותר משידע בפרשות רון ארד וחיילים אחרים שנחטפו בעידן תקשורתי קדום? אברמוביץ' סבור שכן: "נכון שהיום יש גם הרבה יותר אי דיוקים וטעויות והטעיות, אבל בסך הכול כמות המידע ובתוכה גם מידע מדויק, רבה יותר. השיטפון הרבה יותר גדול, אבל בסוף המים המומתקים גם רבים יותר כי כלי התקשורת בודקים כולם במקורותיהם, מסננים את מה שצריך ובסוף מגיעים לתוצאה נכונה".

יערי אופטימי פחות: "הרוב המכריע של החומר שמתפרסם הוא הצהרת עמדות או הצהרת כוונות של חמאס. כשמגיעים לפרטי המשא ומתן והעסקה עצמה - הקרקע הרבה יותר פריכה. לא פעם ולא פעמיים הופצו ידיעות שחלקן לפחות שקריות בעליל, בין אם זו הייתה פנטזיה של העיתונאים ובין אם הדלפות של גורמים מעוניינים. זה רק תרם לעירפול התמונה ולא להבהרה שלה.

"זה נכון שעולם התקשורת השתנה, ובעבר לא הייתה אינפורמציה זמינה מהסוג שיש היום - אבל אני לא חושב שהיום אנחנו יודעים יותר ממה שידענו בפרשות אחרות בעבר. יש יותר דיבורים על זה, אנחנו מכסים את זה יותר - אבל אנחנו לא יודעים יותר". *