מבטן ומלידה

אחרי מסע הפרסום ויחסי-הציבור, נשאר הספר לדבר בעד עצמו. "לידה" מאת שרי אריסון הוא ספר שאין טעם לשפוט בכלים ספרותיים. זהו טקסט מסוג אחר, מעין שילוב של אוטוביוגרפיה עם ספר רוחני ברוח ספרי העידן החדש. הוא לא אוטוביוגרפיה במובנה הקלאסי (הוא לא מספיק ארוך ומקיף בשביל להיות כזה, והוא גם יצא בפורמט של ספר פנאי - קטן ובכריכה קשה), אבל יש בו כתיבה בגוף ראשון, שמנסה לספר סיפור מסע אישי.

יש להעריך את אומץ הלב של אריסון. יש בה, לצד האנטגוניזם שהיא מסוגלת לעורר, גם איזו יושרה פנימית. היא לא משקרת. היא מנסה לנסח את האמת שלה וללכת איתה עד הסוף. מה המוטיבציה של אדם במעמדה לכתוב ספר אישי כזה? "אני בנאדם טוב", היא כותבת בספר, "למה אני צריכה להיות במצב שבו חושבים עליי דברים רעים?"

שרי אריסון רוצה להיות מובנת. אריסון, האישה העשירה בישראל ואחת הנשים שהכי מושכות אש תקשורתית וציבורית, מנסה להסביר את עצמה בספר הזה. היא רוצה שיבינו אותה, שיאמינו לה, שיאהבו אותה. מאז ילדותה, היא כותבת, חשה לא מובנת. זרה בעולם. בודדה. מיוסרת. היא ניסתה לרצות את כולם, ותמיד חשה כקורבן.

אפשר לקרוא את הספר הזה בכל מיני עיניים. די בקלות אפשר לקרוא אותו בעיניים ציניות, ואז עמודים רבים בספר נראים מקוממים. אבל זו חוכמה קטנה מאוד. אפשר פשוט לקרוא את הטקסט הזה בעיניים תמימות, ולראות בו מסע אישי של אישה שחווה קשיים בחייה - למרות הכסף, למרות ההצלחה, למרות הכל. מסע של אדם סובל שמחפש סיבה לחייו ומחפש להפסיק את הסבל.

אלא שקשה לנתק את הספר הזה מהמחברת שלו ומהמעמד שהיא תופסת בחברה שבתוכה היא פועלת, ולכן הקריאה מתמקמת לה איפשהו באמצע, בין פיכחון לתמימות.

חוזת האסונות

"לידה, כשהרוח והחומר נפגשים" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) מחולק לארבעה חלקים: לידה, הרוח, החומר, והמפגש ביניהם. כבר בפתיחה כותבת אריסון על הסיכון שבחשיפה. היא מוכנה להסתכן כדי להציל ולו נפש אחת בישראל. היא רוצה לקרב בני אדם אל המהות הפנימית שלהם, אל הנשמה, אל הניצוץ האלוהי. העולם הישן קורס, היא כותבת, ובמקומו נולד כעת עולם חדש שבו הרוח והחומר נפגשים.

אריסון מספרת בגילוי לב שהיא מקבלת מסרים "מלמעלה", והיא הולכת בעקבותיהם. "רוב חיי קיבלתי תיקשורים", היא כותבת, "ראיתי תמונות, קיבלתי דימויים ומסרים מילוליים, לפעמים אפילו בשפה עתיקה, שהגיעו אלי מלמעלה". היא כותבת שהיא מסוגלת לחזות מראש אירועים ואסונות, כמו מותו הקרב של אביה, נפילת טילים על ישראל במלחמת המפרץ, אסונות טבע כמו הצונאמי או התנגשות מטוסים, ואפילו את המשבר הכלכלי הנוכחי. אריסון לא חוששת לכתוב את הדברים הללו, ביודעה שהמילייה העסקי שבו היא חיה ומתנהלת עשוי לקרוא את הדברים, וללעוג לה. הרי ממתי החלטות עסקיות גורליות מתקבלות בתיקשור?

ממה מורכב החזון הרוחני של אריסון? מתורות רבות ומגוונות: קבלה, מדיטציות ממסורות שונות, הילינג, שיאצו, דיקור, קורס בנסים, הפורום, צ'י קונג, רייקי, קבוצת הברהמא קומאריס, ו"אהבה רבה", שאותה היא מגדירה כ"שיטת טיפות מודעותית אנרגטית".

השפה של אריסון היא ניו-אייג'ית מובהקת, סגורה בתוך עצמה. היא לא פורצת את מעגל השפה הזאת, ונדמה שהיא מראש פונה לאנשים שכבר דוברים אותה. היא לא מסבירה מושגים שבהם היא משתמשת, למשל אלוהים, מסרים, מהות. איך בדיוק מנקים את הקליפות ומגיעים למהות?

אבא עשיר, אבא עשיר

לפני 6 שנים פירסם ההיסטוריון והסופר ד"ר גדי טאוב מאמר בגנות העידן החדש, בעקבות השקת פרויקט "מהות החיים" של אריסון. טאוב התייחס לרעיונות העידן החדש כתוצר מובהק של הקפיטליזם האמריקני, שמעמיד את האינדיבידואל במרכז ומטפח אגואיזם במקום סולידריות. כשקוראים את הספר של אריסון קשה שלא להיזכר במאמר הזה, בהטפה ל"חיבור פנימי" שעלולה לבוא על חשבון דאגה לקולקטיב. ואין ספק שאריסון היא תוצר של הקפיטליזם האמריקני, ברוח "כל אחד יכול, צריך רק לנסות", אבא עשיר אבא עני וכו'. אבל אריסון לא נעצרת רק בעבודה הרוחנית הפנימית, ונראה שייעודה הכן הוא השפעה ושינוי של העולם החיצוני.

היא כותבת ברצינות תהומית על תחושת השליחות שיש לה, "היום אני מאמינה שאכן יש לי שליחות בעולם הזה, שליחות להנהיג ולהוביל. לא מתוך יהירות ולא מתוך שאיפה פוליטית, אלא מתוך ההבנה שיש לי כלים לחולל שינוי בעולם". אלה מילים גדולות, והיא לא חוששת להשתמש בהן. איך להתייחס למשפטים מסוג זה? הקריאה הצינית תעורר חשד שאולי האישה שכתבה את הספר סובלת מחשיבות עצמית יתרה. הקריאה התמימה תראה אדם שבאמת חש כי הוא ניחן ביכולות יוצאות דופן לחולל שינוי בעולם.

אריסון מספרת על טיול באפריקה שהפך אותה לצמחונית, על חזיונות שהיא חוזה כבר מילדות, היא כותבת בכנות על פחדים וחרדות שמלווים אותה כל חייה, על חרדת האימהות, על הפחד מטיסות. היא מתארת את המסע שלה בעולם העסקים, מעבודתה כסוכנת נסיעות בחברה של אביה "קרניבל קרוז", דרך ניהול הקרן הפילנתרופית של המשפחה ועד בנק הפועלים. היא כותבת על הצורך שלה להוכיח את עצמה, מספרת על השנים שבהן התמסרה לגידול ילדיה, על אביה שסירב בתחילה להוריש לה את עסקיו.

אריסון מספרת על ההאשמות, הרכילויות והפרסומים בעיתונות באשר לבעלה לשעבר עופר גלזר והידרדרות הקשר הזוגי ("לא יכולנו ללכת ברחוב בגלל מבטי האנשים הצורבים"), המעבר למיאמי בעקבות חוקי המיסוי החדשים בישראל, והאשמתה בגין חטיפת בנה הקטן. היא כותבת כיצד חשבה למכור את כל עסקיה בישראל, לרבות בנק הפועלים - היא מתייחסת לפרשת פיטורי 900 העובדים וטוענת שלא היה לה חלק בהחלטה הזאת, אבל לבסוף החליטה בכל זאת לחזור ולהילחם.

עומדת במבחן היושרה

בשנים האחרונות אפשר לראות לא מעט אנשי עסקים שנוהים אחר הרוח. הם מתייעצים ברבנים ובגורואים, נוסעים להודו ולטיבט, כמה מהם חסידי שיטת "הסוד", ואחרים הם חסידי הדמיון המודרך - מנוחי דנקנר ועד אילן בן-דב. יכול להיות שחלק מהם חשים אשמה על כל העושר וההזדמנויות שנקרו בדרכם, אבל גם יכול להיות שהם פשוט מחפשים סיבה טובה לשאלה למה דווקא הם, ומה יוכלו לעשות עם זה.

אריסון לא משתמשת בכלים סוציולוגיים כדי לתאר את השינויים שעוברת החברה המערבית. ה"אני מאמין" שלה תמים, התורה הרוחנית שלה לא מגובשת. אבל דבר אחד מהדהד בספר: היושרה שלה. אריסון באמת מאמינה בדברים שהיא כותבת. היא רוצה לעשות שינוי לטובה בעולם הזה, היא לא לוקחת את חייה כדבר מובן מאליו, והיא באמת מרגישה שיש לה מה להציע, הרבה מעבר לכסף. *