משיח גם לא מצלצל

כשלעצמי אני מתנגד לתביעות דיבה של פוליטיקאים נגד עיתונאים. אבל בעניין הזה אני דווקא מבין ללבו של ראש הממשלה. מה היה אפשר לצפות ממנו? שלא יתבע למשפט את העיתון ואת העיתונאי שהעלילו עליו עלילה כל-כך איומה? זה אמנם עניין קצת לא שגרתי: להגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי ישראלי בבית משפט בניו יורק, ולכרוך אותה בתביעה נגד ה"ניו יורק טיימס". והסכום, נו, הסכום, אני לא הייתי תובע 250 מיליון דולרים. הרי כאן העיקרון חשוב יותר מן הפיצוי הכספי. אבל חוסר השגרתיות של התביעה קשורה בחוסר השגרתיות של הדיבה.

שוו בנפשכם: כתב "הארץ" אלוף בן כותב בעמוד המאמרים רב היוקרה של ה"ניו יורק טיימס", שראש הממשלה אמר על שני יועציו הבכירים ביותר של הנשיא אובמה, היהודים רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, כי הם נגועים ב"שנאה עצמית". נו, באמת, אני שואל אתכם. לייחס אפיון פתולוגי כל-כך נבזי לראש הממשלה. הלוא הוא, בנימין נתניהו, מכיר כל-כך טוב את אמריקה ואת יהודיה, ואת יחסי יהודיה עם לא-יהודיה. הוא היה מסוגל להגיד דבר כזה?

והואיל ודבר כזה הועלל עליו, הוא מוכרח להתגונן. לא רק להגן על שמו הטוב, כי אם להגן על שמה הטוב של ארצו, להגן על שמו הטוב של העם היהודי, למנוע אנלוגיות בין הממשלה הנוכחית בישראל ובין כמה מן המשטרים האפלים ביותר של המאה ה-20. לא, רבותיי. תהיה דעתכם הפוליטית אשר תהיה, אני סמוך ובטוח שתצטרפו אליי בהצדקת התביעה. זה עניין חוצה-מפלגות. בנפשנו הוא.

מוטב שאפסיק כאן, לפני שאטביע את קוראיי ארוכי-האפיים במפלים של סרקזם, אם עדיין לא הטבעתי. נתניהו לא הגיש שום תביעה בבית משפט ניו יורקי נגד אלוף בן ונגד עורכי ה"ניו יורק טיימס", לפחות עד זמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פרסומם. מאמרו של מר בן אמנם הופיע ב"טיימס". הוא אמנם ייחס לראש הממשלה את האמור למעלה, ואפילו הקיף את הייחוס במירכאות כפולות. אם לשכת ראש הממשלה טרחה להכחיש, מעט מאוד אמריקאים שמעו את ההכחשה. "הארץ" אפילו עשה השלמה עיתונאית לרשימתו של בן. הוא פרסם פרופיל של רם עמנואל, שבו, בעברית של אנשים חושבים, וללא מירכאות כפולות, עמנואל תואר כ"ערס שרמנטי". שכה אחיה.

מה שמצחיק הוא שרשימתו האופ-אדיטוריאלית של אלוף בן - שהוא כותב מוכשר, שנון ורהוט - לא נועדה כלל לבקר את ראש הממשלה. האפיון הפתולוגי של היהודים עמנואל ואקסלרוד הובא אגב ביקורת חריפה דווקא על הנשיא ברק אובמה. לפי דעתו של בן, הוא, הנשיא, אשם בכך שאפיונים כאלה נשמעים. הוא, הנשיא, אשם בכך שהישראלים מתלכדים לימין ממשלתם. הוא, הנשיא, אשם מפני שלא טרח לדבר אל הישראלים כפי שדיבר אל המוסלמים, וכפי שדיבר אל הרוסים, ואל האפריקאים, ואל הסינים ואל הטורקים ואל האיראנים.

"הערבים קיבלו את נאום קהיר, אנחנו קיבלנו שתיקה", כותב בן.

אושוויץ? תאיית

אובמה השתקן הוא זה שהתייצב באל-אזהאר ד'קהיר והוקיע את הכחשת השואה, והזמין את שומעיו לנטוש את התנגדותם הסהרורית לקיום ישראל. והוא שם מיד את פניו לבוכנוואלד, בחברת אלי ויזל, כדי להטעים עד כמה הוא דוחה את חזון מחיקת ישראל של נשיא איראן. אבל הישראלים, מסביר בן, מיהרו להיפגע. ממה נפשך, אם הוא נוסע לבוכנוואלד, אין זה אלא מפני שהוא מקבל את הטענה שמדינת ישראל הוקמה בזכות השואה.

איך הוא מעז, "כאן אנחנו לומדים שנחישותה של הציונות ומאבקה - לא רגשי אשמה על השואה - הביאו יהודים לארצם", מסביר מר בן לקוראיו, ומוסיף אבחנה חדה כתער בין הישראלים ובין יהודי אמריקה. אילו הקדים הנשיא להבין, הוא לא היה "מתבלבל בין יהודי אמריקה ובין הישראלים", ולא היה "קושר את קיום ישראל ואת הטרגדיה היהודית".

אכן, איזה סילוף מבהיל, איזה סילוגיזם נלעג, קיום ישראל והטרגדיה היהודית. רק יהודי אמריקה, אלה הגלותיים, "המדברים אנגלית וחיים שם", מסוגלים להעלות על דעתם קשר בין אושוויץ (1945-1942) ובין החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית (1947), או השילומים ממערב גרמניה שאפשרו את התבססותה הכלכלית (1953 ואילך). רק יהודי אמריקה היו מסוגלים להצעיד כל אורח רם וזוטר באכסדרות יד ושם. רק עסקן יהודי ממילווקי (למשל) היה מסוגל להשוות את אש"ף לנאצים, את אחמדינג'אד להיטלר, ולעורר את הרושם שכל איבה לישראל היא, מיניה וביה, שלב נוסף בתוכנית הפתרון הסופי של שאלת היהודים.

ישראלים כמובן לא היו מעיזים לעשות שימוש תכוף כזה בנרטיב השואה.

דמעות תשעה באב

מאמרו של אלוף בן ב"ניו יורק טיימס" התפרסם בשבעה בחודש אב. בתשעה באב התפרסם מאמרו של ישראל מידד, ממתיישבי שילה, בעמוד האופ-אדיטוריאלי החשוב של ה"לוס אנג'לס טיימס". זה לא היה צירוף מקרים. כותרת מאמרו של מידד הכריזה "הדמעות החדשות של תשעה באב".

"היום, תשעה באב", כך מידד, "נשקפים לירושלים איומים חדשים הרבה". למשל, "הדברים שאמר הנשיא אובמה", העזתו של מכון מחקר וושינגטוני להציע מינהל בין-לאומי בירושלים מאוחדת, "אחיזת עיניים מצד מחלקת המדינה".

תשעה באב. אובמה. מחלקת המדינה. טיטוס. הסנאט של רומא. אדריאנוס הרשע.

הנה כי כן, בתוך יומיים, ישראל התעטפה ברחמים עצמיים, מכוח עטיהם של פרשן רציונלי בעיתון ליברלי ושל מתיישב מיליטנטי ב-Shiloh, Samaria (מידד טוען שזה האפיון הלגיטימי היחיד של מקום מגוריו).

אובמה לא דיבר אל הישראלים. הלוא הם רגילים בדיאלוג אינטימי עם נשיאים אמריקאיים. הלוא נשיא אמריקאי קרץ והנהן והניח להם לצאת לשתי מלחמות, בעצם לשלוש. מאז ריצ'רד ניקסון, ישראלים רגילים לראות את נשיאי ארצות הברית מתייצבים בכנסת כדי למסור דין-וחשבון.

בימים האלה, ישראלים צריכים לשמוע שחלק מזכויות היתר שלהם נלקחו; שנשיא אמריקאי נוטה עכשיו להטעים את זכותו להעניק פירוש קצת שונה לאינטרס הלאומי של ארצו. זה לא נעים, זה מטריד, זה אפילו מאכזב. אבל רק ילדים קטנים מאבדים את שליטתם העצמית לנוכח אכזבה. בוגרים מתמודדים איתה, ומנסים להוציא מתוק מעז, מבלי לקלל את המאכזב, או את אמו, או את אביו, או את שמו האמצעי, או את הפיגמנטים של עורו.

בימים הלא-פשוטים האלה - של משבר כלכלי קוסמי, של שינוי יחסי הכוחות הבין-לאומיים לרעת הדמוקרטיות המערביות - מוטב שלא לאבד את העשתונות. למרבה הצער, רחמים עצמיים ואגוצנטריות פרובינציאלית לא יעזרו, יהיה מקורם ליברלי ורציונלי או לאומני ומשיחי כאשר יהיה.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com