מדווח כבודו

אחד ממבצעי הפיצוח המשטרתיים המתוקשרים ביותר בחודשים האחרונים, ואולי מאז ומעולם, היה סיפור חקירתו של הבדרן דודו טופז, שנעצר ונחקר בחשד להזמנת תקיפותיהם של אנשי התקשורת שירה מרגלית, אבי ניר ובועז בן-ציון. בהמשך הוגש נגד טופז כתב אישום, אך התיק נגנז לאחר שטופז נטל את חייו בבית-המעצר. במהלך מעצרו נחקר טופז במשך שעות רבות, חקירות שתועדו בווידיאו, ושיאן בהחלטתו להודות בביצוע העבירות ולשתף פעולה עם חוקריו.

שעות רבות של חקירות תועדו, ומטבע הדברים ערוצי הטלוויזיה רוצים מאוד לשדרן. בשבוע שעבר הן התקדמו צעד גדול לעבר המטרה: שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, חאלד כבוב, אישר לחברת "חדשות 10" לשדר תקליטור חקירה אחד מבין ה-13 שנמצאים בידיו. הדיסק שאושר לשידור כולל את רגעי החקירה שבהן טופז נשבר ומודה בעבירות. עם זאת, כבוב דחה את ביצוע ההחלטה כדי לאפשר לבא-כוחו של טופז ז"ל, ציון אמיר, לערער לבית-המשפט העליון. ערעור כזה אכן הוגש, והצו המונע מערוץ 10 לשדר את הדיסק עומד בתוקף עד לדיון שאמור להתקיים בימים הקרובים.

מה שמעניין בהחלטתו של כבוב איננו רק עצם האישור לשדר את הקלטת, אלא העובדה שהשופט נטל לעצמו חירות לצפות בכל שעות החקירה, שמתוכן אישר לציבור כאמור לצפות רק בקטע בודד. לכאורה, זו גישה מתבקשת מאליה: שופטים מקבלים לעיונם חומרים חסויים כל העת, במטרה להחליט אם לחשוף אותו לידי הצד שכנגד או לציבור. אם לא יעשו כן, איך מצפים מהם בדיוק למלא את תפקידם?

אלא שכבוב לא הסתפק בכך, ובהחלטתו כלל תיאור מפורט של המראות שעיניו שזפו. כבוב שימש כמעין זרועם הארוכה של אמצעי התקשורת, אלא שבהשאלה מעולם המדיה, הוא לא הסתפק ברפורטז'ה אלא כתב מעין טור פרשנות אישי: "מצאתי לנכון לפרט את התרשמותי מצפייה בדיסקים משך עשרות שעות שנדרשו לצורך כך", הוא נימק, "התרשמות המהווה נדבך חשוב אם לא מרכזי בהכרעה".

וכך מתאר כבוב את תוכן הצילומים שראה, ושכאמור בכל מקרה לא יגיעו לעין הציבור: "בחקירתו הראשונה במשטרה הכחיש טופז את המיוחס לו, לאורך שעות רבות של חקירה. תיעוד חקירה זו כמו גם חקירות אחרות, כולל את הכנסתו לחדר החקירות, הותרתו במקום פרק זמן לא קצר כשהוא כבול בידיו או ברגליו. הוא בהה באוויר, מלמל לעצמו מילים, בחן את חלל החדר פעם אחר פעם, דיבר באופן לא ברור לעצמו, ניכר עליו היטב שהוא איננו יודע מה לעשות עם עצמו. בהמשך, משנכנסו החוקרים והציגו לו שאלות, הוא הקפיד להרכין את ראשו, לעטוף את פניו בידיו, דבריו נאמרו בלחש, הוא היסס במתן תשובות, מלמל לאורך שעות, כינה את עצמו בביטויים קשים".

כבוב התרשם שטופז מצוי במצב נפשי קשה. "הוא דיבר לא לעניין, היסס מאוד להשיב לשאלות, והרושם הכללי הוא שהמצוקה הקשה ותחושת חוסר האונים ניכרו בו היטב. טופז השיב לחוקריו בשאלות שהפנה לעצמו, כאילו הוא מדבר לעצמו, שאין כל סיבה הגיונית לעשות את המעשים המיוחסים לו, כינה את עצמו בביטויים קשים שלא מוסיפים לו כבוד, חזר פעם אחר פעם על האמירה 'עדיף שאשתוק', פנה מספר פעמים לחוקריו בבקשה להסיר את האזיקים מידיו, תוך שהוא מדגיש את המצוקה שהוא חש נוכח היותו אזוק".

והמסקנות של הפרשן שלנו כבוב: "אם היה טופז יודע שחקירותיו מצולמות והן יוצגו ברבים, הוא היה מקפיד לא להתבדח על חשבון עצמו, ולא להציג עצמו לעתים קרובות באור כל-כך שלילי, נלעג, תוך ביטול מוחלט של אישיותו, כאשר הוא נראה ברגעיו המביכים ביותר כשהוא מזיל דמעה לא פעם ולא פעמיים, נחנק מחוסר יכולת להסביר את מעשיו הבלתי הגיוניים. הוא מכנה את מעשיו כמטורפים, בלתי מתקבלים על הדעת".

את רוב שעות החקירה המצולמות הללו החליט כבוב שלא לאפשר לשדר - בין היתר בשל "עובדות נוספות שאינני מוצא לנכון לפרטן". השאלה הנשאלת היא כמובן, מה גרם לו לפרט למרות זאת את הדברים שפירט. אם באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין צנעת הפרט גברה צנעת פרטיותו של טופז המת, לא ברור מה גרם לכבוב לנפנף באופן מפורט כל-כך בעובדה, שבניגוד אלינו הוא זכה לצפות בחומרים.

קצה יכולת המשפט הפלילי

אחד הטיעונים החזקים ביותר של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נגד הכוונה לפצל את תפקידו לשניים, הוא טיעון ה"טיפול המשולב" שלו בתופעות של שחיתות ציבורית. "שתי הפונקציות של התפקיד הם שני פנים של אותה מטבע", אמר מזוז לפני שבועות אחדים בדיון שהתקיים בנושא במכון הישראלי לדמוקרטיה, "הן משלימות זו את זו. תופעה פלילית מטופלת במקביל למסלול הפלילי, בכלים של היועץ המשפטי לממשלה בכובעו הייעוצי".

הדוגמה המרכזית לטיפול המשולב, הוא מאבקו של מזוז בתופעת המינויים הפוליטיים. מתחילת כהונתו הגדיר היועץ את המינויים הללו כרעה חולה שיש לנכש ולשרש בכל דרך.

החקירה הפלילית נגד השר לשעבר צחי הנגבי, שהבשילה לכתב אישום ולמשפט ממושך הנמצא כעת בשלב הסיכומים, הייתה חוד החנית במאבק בתופעה באמצעות המסלול הפלילי, אבל זה בהחלט לא היה המסלול היחידי שהופעל.

במקביל, פעל היועץ גם בכובעו כמי שעומד בראש מערך הייעוץ המשפטי בשירות הציבורי: הוא פרסם שורת הנחיות והוראות לנבחרי הציבור ולמשרדי הממשלה בנושא קשרי הפוליטיקאים עם חברי מרכז, חידד קריטריונים והגדיר משרות אמון מותרות לעומת מינויים פוליטיים אסורים. "בניגוד למה שסבורים", הסביר מזוז, "מרכיב משמעותי במאבק על טוהר המידות נעשה על-ידי היועץ המשפטי בייעוץ שוטף ובבחינת עבודת השלטון, ולא במספר מוגבל של חקירות ותיקים פליליים".

לפחות במה שנוגע למינויים פוליטיים, סימן מזוז לפני שבועיים את קצה גבול יכולתו של הכלי הפלילי בטיפול ברעה חולה זו.

החלטתו לסגור בשל חוסר ראיות מספיקות את תיק החקירה נגד השר ישראל כץ, מלמדת שמעטים הם המקרים שבהם ניתן יהיה ללכת עד הסוף עם הגשת כתב אישום, כשהמינויים הפוליטיים אינם מצטרפים לשורת עבירות נוספות שאותן עבר הפוליטיקאי.

במקרה של צחי הנגבי, המינויים הפוליטיים שביצע במשרד לאיכות הסביבה היתרגמו בלשון הפלילית לא רק לעבירת-סל מרמה והפרת אמונים. בכתב האישום נגדו הופיעו גם עבירות של שוחד בחירות, ניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה, וכן עדות שקר ושבועת שקר.

במסגרת טיעוני התביעה במשפטו של הנגבי, נמסר כי היועץ המשפטי לממשלה החליט "לעלות מדרגה בטיפול בתופעה" - אך הוא בחר לשם כך תיק מובהק, שבו המינויים הפוליטיים היו כרוכים בעניינים של "תן וקח" - קח מינוי פוליטי, תן להנגבי את קולך בפריימריס.

אותה חומרה מיוחדת נעדרת, לפחות על-פי מזוז, מהעובדות שעלו בחקירה הממושכת נגד ישראל כץ.

ההתחלה הייתה דומה יחסית: גם כאן נפתחה חקירת משטרה בעקבות דו"ח של מבקר המדינה, גם כאן נמצא שהשר - הפעם היה מדובר במשרד החקלאות ולא במשרד לאיכות הסביבה - מינה באמצעות אנשי שלומו מקורבים פוליטיים ממרכז מפלגתו למטה המשרד ולגופים הנשלטים על-ידי המשרד, כמו מועצת הצמחים ומועצת הלול.

אלא שאז התגלעו הבדלים באופי פעולותיהם של הנגבי וכץ: בעוד שהנגבי הביא לכאורה למינוי עשרות מאנשיו במשרד, כץ היה מעורב במינויים ספורים בלבד.

בעניינו של כץ קבע היועץ כי "ניתן לייחס עבירה של מרמה והפרת אמונים בגין מינויים פוליטיים, מקום שמדובר בפעולה נרחבת ושיטתית או מקום שבו קיימות נסיבות מחמירות הכרוכות במינויים".

במילים אחרות - אם לא ניתן לייחס לנבחר הציבור עבירה נוספת מלבד מרמה והפרת אמונים, יש צורך בהוכחת רשת רחבה של מינויים כדי להפוך את הממצאים לכתב אישום פלילי.

החלטת היועץ בפרשת השר כץ היא מסר חד-משמעי לציבור, וגם לפוליטיקאים.

לציבור שידר מזוז - אם חשבתם שתקופת השחיתות הציבורית חלפה לבלי שוב, תחשבו פעם נוספת. באותה מידה שניכרת כעת רגיעה, עשויה השחיתות השלטונית להרים שוב את ראשה כהרף עין;

לפוליטיקאים הוא בעצם אמר - דעו לכם, שיש דרכים לחמוק מחקירות פליליות וכתבי אישום מעיקים. אפשר למנות מינויים פוליטיים, אפשר להתנהג בצורה מושחתת. צריך רק להקפיד לעשות זאת בחוכמה, במנות קטנות.

אין סופראנו מקומי

באחד מפרקי הסדרה "הסופראנוס" מודיע טוני סופראנו, הבוס של ניו-ג'רזי, לאחיינו כריסטופר מולטיסנטי, כי מעתה והלאה הוא מתכוון לנהל את ענייני המשפחה יותר ויותר באמצעותו, ופחות במגע ישיר עם יתר הפעילים, וזאת במטרה להרחיקו מסכנת הפללה, במקרה שפעולות הפשיעה המאורגנת ייחשפו בידי האף-בי-איי.

ניתן היה להניח כי שיטה דומה, אם כי ככל הנראה בקנה מידה שונה במקצת, ננקטת בארגוני פשיעה באשר הם, בין אם העומדים בראשם קרויים גוטי, אבוטבול או אברג'יל.

אבל מסקנתו של ד"ר שחר אלדר, מומחה למשפט פלילי מהקריה האקדמית אונו, שונה.

בספרו "כלי אדם", שיצא לאור בשבועות האחרונים, העוסק בתופעת ארגוני הפשיעה ובהתמודדות המשפטית עמה, טוען אלדר כי בניגוד לארגוני פשיעה גדולים מעבר לים דוגמת ה"קוזה נוסטרה" האיטלקית או ה"יאקוזה" היפאנית, בישראל ראשי ארגוני הפשיעה אינם מקפידים במיוחד להרחיק את הפעילות הפלילית מעצמם.

"פעמים רבות המשפט איננו מאפשר לייחס לראש ארגון הפשיעה אחריות בגין הפעלת כלי משחית בידיו של 'חייל' שפעל מטעמו", כותב אלדר, "מצב דברים זה מתאפשר משום שארגון הפשיעה פועל כמנגנון המורכב מ'ברגים' ומ'מנוע' אנושיים, עובדה שארגוני הפשיעה מנצלים כדי לאמץ מבנים ארגוניים מורכבים, המחסנים את ראשיהם ממגע החוק. מבנים אלה כוללים נתק בין הנהגת הארגון לבין הפעילים, טכניקות של ניהול מבוזר ומנגנונים לעידוד יזמות מלמטה".

מבחינה משפטית, האחריות הפלילית שניתן להטיל על ראשי ארגוני פשיעה בגין עבירות שבוצעו בידי "חייליהם", נובעת מ"ביצוע באמצעות אחר". כך, העבריינים בדרג הנמוך בארגוני הפשיעה מושווים לחפצים דוממים כמו אקדח, שהעבריינים הבכירים עושים בהם שימוש לצורך ביצוע המעשים הפליליים. לדברי אלדר, בנוגע לארגוני הפשיעה יש צורך ביצירת קטגוריה משפטית חדשה - "ביצוע על-ידי הנהגה של ארגון פשיעה", בשל המאפיינים הארגוניים המיוחדים השוררים בקבוצות אלה.

אלא שלדברי אלדר, "בישראל של 2009 אין עדויות לכך שארגוני הפשיעה המקומיים פיתחו מנגנונים אלה".

התוצאה היא שגם העבריינים הבכירים עצמם "מלכלכים את ידיהם" בביצוע מעשים פליליים בעצמם, ומאפשרים למשפט הפלילי להניח עליהם את ידו - ראו המקרים של שלום דומרני, שהורשע בהסדר טיעון לפני שבועיים; של בני משפחת אבוטבול, שענייניהם נדונים בכמה בתי-משפט במקביל; של האחים אברג'יל, המצויים בשלב מתקדם של הליכים לקראת הסגרתם לארה"ב; ועל עמיר מולנר ומשפחת קראג'ה, שנעצרו בשבוע שעבר בשל מעורבותם בפרשת הברחת קוקאין מפנמה.

בניגוד לטוני סופראנו, שלא רק שאיננו נמצא בחדר בזמן חיסולו של היריב, אלא שגם איננו מוכן לשמוע דיווח מפורש על כך מפי אנשיו, הסצנה העבריינית המקומית מתנהלת בינתיים בסגנון שונה במקצת. *