תסמונת הראש הקטן

י אפשר לצאת טוב מדיווח כמו זה שפרסם בנק הפועלים אתמול, לא מיוזמתו כמובן אלא בלחץ רשות ניירות ערך. ההנהלה לא מדווחת לדירקטוריון בנושא הבוער ביותר, שווי תיק ה-MBS, והוא בתורו אינו שואל שאלות. שימו לב למשפט המדהים הבא: "ביום 30 מארס התקיימה ישיבת הדירקטוריון לאישור הדו"ח השנתי. במהלך ישיבה זו לא התבקש עדכון ולא נערך דיון באשר לתיק ה-MBS". זהו התירוץ הרשמי של הנהלת בנק הפועלים - לא דיווחנו כי הם לא שאלו אותנו. ראש קטן של ממש.

ובכן הכל ברור. הנהלת הפועלים, מלה מכובסת למנכ"ל צבי זיו, לא חשבה שצריך לדווח מיוזמתה לדירקטוריון על אינדיקציות לירידת ערך של 168 מיליון דולר. הסיבות לכך רבות ומתמצות במשפט אחד - לדעת זיו ואנשיו האומדן היה שגוי ולא אמין, המספרים לא התאימו למה שציפתה ההנהלה לראות וההנהלה חשבה שאין צורך להציג לדירקטוריון מידע סותר ומבולבל שנתפש כלא אמין. החלטה אמיצה, אין ויכוח. "מנכ"ל צריך לקבל החלטה וזיו חשב שלמידע אין ערך ולקח החלטה לא לדווח", אמרו הבוקר במערכת הבנקאית.

אך לדיון יש עוד צד, הדירקטוריון. הדירקטוריון, כך מבהיר הדיווח המיידי של הבנק, לא שאל, לא התעניין ולא מצא לנכון לדון, בישיבה שעסקה באישור הדו"ח השנתי, גם בנושא תיק ה-MBS. זיו, מנכ"ל ותיק, הפעיל את שיקול דעתו המקצועי וקיבל החלטה לא לדווח. אבל איך קורה שחברי הדירקטוריון, מכובדים ומנוסים, 14 מתוכם מוגדרים כ"בעלי מומחיות חשבונאית ופיננסית", לא שואלים את השאלה המתבקשת. מה קרה לתיק ה-MBS שלנו, אותו תיק שלפני שלושה שבועות ראינו את ערכו יורד בעוד 300 מיליון דולר. האם לא קרה לו משהו בזמן הזה?

מתברר שחברי הדירקטוריון לא חשבו שזו שאלה ראויה לדיון. למי ששכח אלו היו שלושת השבועות הקשים ביותר במערכת הפיננסית העולמית מאז 1929. בר סטרנס פשט את הרגל, להמן ברדרס איבד גובה והיה על סף קריסה, המערכת הפיננסית האמריקנית היתה בצניחה חופשית והפד התערב בכל כוחו בשוק. ברם דירקטוריון בנק הפועלים, כמו שלושת הקופים - לא ראה, לא שמע ולא דיבר.

האפטיות של הדירקטוריון תמוהה מאחר ורק שבועיים קודם לכן הזדעקו חברי ועדת המאזן, תשעה במספר מתוך 15 חברי הדירקטוריון, וביקשו במפורש מההנהלה לדעת איך מטפלים במצב בו יש ירידת ערך נוספת ואיך מדווחים על כך. עברו שבועיים, השווקים מזדעזעים ובישיבת מליאת הדירקטוריון לא מציע אף דירקטור לדון במצב התיק? וכמו שראינו, אם אף דירקטור לא שאל, ההנהלה לא טרחה לתת מידע מיוזמתה.

ומה עם היו"ר דני דנקנר. כמו קודמו נחמה, כמו שלמה זוהר בבנק דיסקונט, דנקנר הוא יו"ר פעיל, מעין מנכ"ל-על. הוא מוביל את הבנק ונמצא בדיאלוג תמידי עם המנכ"ל.

יתרה מזאת דנקנר נכווה קשות במשבר מחיקות ה-SIV. רק חודש קודם, בפברואר, הוא הנחה את ההנהלה כי ברצונו לקבל עדכון שוטף על שווי השוק של תיק המכשירים הפיננסיים.

בהנהלה יש צוות מיוחד שעוקב אחרי שווי התיק ולפי דיווחי הבנק הצוות התכנס פעמיים במהלך התקופה האמורה. איך קרה שדנקנר לא קיבל דיווח כי חלה ירידת ערך נוספת בתיק ה-MBS? ואם כך אירע, מדוע לא שאל מיוזמתו. "זה באמת נראה מוזר", מסכימים אתנו מקורבים, "אבל זו המציאות".

אבל אי הדיווח לכשעצמו אינו הבעיה העיקרית שעולה מדיווחי הבנק. בראייה מלמעלה אפשר להיות סלחניים ולהגדיר את העיכוב של שלושה שבועות בדיווח כפאול טכני. הבעיה שנחשפה חמורה הרבה יותר. בכירי הבנקאים במדינה ומיטב הדירקטורים מתגלים כפסיביים, אפטיים וחסרי יוזמה. אלו לא מדווחים, אלו לא שואלים ואף אחד לא מוטרד. חוץ מרשות ניירות ערך כמובן.

וזה אולי מסביר קצת יותר טוב איך הגענו בכלל למצב שבו בנק הפועלים משקיע מיליארדי דולרים בנכסים פיננסיים שאף אחד לא מבין ומוחק לאחר מכן 1.3 מיליאר דולר *