המבקרות

הייתה ביקורת שחששת לפרסם?

"אני לא חושבת שהיה דבר כזה, כי אני חושבת 10 פעמים על הביקורות שאני כותבת. אף פעם לא קיללתי, או אמרתי דברים פוגעניים, או אמירות כמו טיפש או טיפשה. ובכל זאת, אני יודעת שהרבה מאוד אנשים נפגעו ממני, בצדק או שלא בצדק. לכל אדם סף רגישות אחר, ואני יודעת שפגעתי בהרבה מאוד אנשים, למרות שאני מקפידה לכתוב באופן ענייני".

איבדת חברים בדרך?

"פחות או יותר, אבל עם חלק מהם ההדורים כבר יושרו, אז אני מעדיפה לא להיכנס לעבר".

קרה שהצטערת בדיעבד על ביקורת שכתבת?

"לא חושבת. אם דברים נראו לי במבט שני ושלישי נחרצים מדי, אז תיקנתי אותם אחרי שעה, יום, או חודש. קרה שהצטערתי על ניסוחים מסוימים שנראו לי מתלהמים מדי - בעיקר דברים שהבאתי כציטוט, לא כאלה שאני כתבתי. לא מדובר על אמירות ברמה של תביעת דיבה, אלא בין אדם לחברו. במאמר מוסגר אני יכולה לומר שרמת הביקורת שלי פחותה בעשרות מונים ממה שעיתונאים מעיזים לכתוב. את המילים טיפש, סתום ומפגר למשל, שעיתונאים מרשים לעצמם לכתוב חופשי - לא כתבתי מעולם".

מושאי הביקורת, מן הסתם, הגיבו כלפייך באופן רגשי.

"לפני חודש הייתה עליי מתקפה חסרת תקדים של כמה עשרות טוקבקים. זה היה כשעידן עופר התחתן, והתפרסם מאמר דעה של סטלה קורין ליבר. היא התייחסה לסוגיה האם רקפת רוסק עמינח הייתה צריכה לשלם על כרטיס הטיסה לחתונה, או לא. הגבתי לדבריה, כתבתי שהיא לא הייתה צריכה לשלם ושזה מגוחך. התברר, שיהודה שרוני מ'מעריב עסקים' כתב ראשון שהיא הייתה בטיסה הזאת, ובטוקבקים האשימו אותי שלא נתתי לו את הקרדיט על כך ודרשו שאתנצל. לא הסכמתי להתנצל, כי לא הייתה סיבה. לא התייחסתי למי חשף ראשון את העניין, אלא לדעתה של קורין ליבר לנושא. אחרי שלא הסכמתי להתנצל נפתחה מתקפה של בערך 60 טוקבקים שבהם הושמצתי, נכתב שאני כונפה אשכנזייה ומזדקנת. השמצות ברמה הזאת. 'את לא עיתונאית', 'את לא יודעת לכתוב' ו'בגלל שיש לך משהו נגד מעריב לא נתת קרדיט ליהודה שרוני'. אני רגילה למסעות השמצות, אבל זה היה אחד הקשים. לא ישנתי לילה שלם. בעקבות הדברים פרסמתי פוסט שבו כתבתי שלא אאשר יותר טוקבקים כאלה. עכשיו תשאלי אותי למה אישרתי את הטוקבקים האלה".

למה באמת אישרת?

"חשבתי שאני צריכה, בגלל חופש הדיבור, אבל טעיתי".

כתבת ביקורות שהצליחו להזיז משהו? לשנות?

"לא נעים להגיד, אבל לתחושתי לביקורת עיתונות אין השפעה. 'מעריב', למשל, יצא בפרסום גדול על 100 שנים להכשרת הישוב, ועוד בלי להזכיר את הקשר בין העיתון לבין החברה. פרסמתי על זה פוסט ויום אחר כך הם פרסמו שוב שניים וחצי עמודים בנושא".

אם את יודעת שאת חסרת השפעה, אז מה התכלית?

"כל עוד אני נהנית מזה ומתפרנסת מזה, אמשיך".

בכל זאת, יש תחומים שבהם הביקורת היא כן קריטית. את מרגישה אחריות על כתפייך?

"אני מרגישה את גודל האחריות, וההשפעה באמת תלויה בתחום: ביקורת אוכל, למשל, היא מאוד משמעותית. לביקורת קולנוע יש פחות השפעה. על הסרט 'ימים של אהבה' של מנחם גולן היו ביקורות מזעזעות, והוא בכל זאת הצליח בקופות. כך או כך, מושאי הביקורת מתייחסים לזה ברצינות: אחרי שכבר הפסקתי לכתוב ביקורות קולנוע התקשר אליי במאי ישראלי ונזף בי ממושכות על כך שלא הבנתי את הסרט שלו ושזה לא בסדר שכתבתי ככה וככה. הודיתי לאלוהים שאני כבר לא מבקרת קולנוע והבטחתי לעצמי שלא אחזור לזה, גם אם אצטרך לקבץ נדבות באלנבי".

זה נשמע לא פחות מורכב לבקר את התקשורת. בכל זאת, מדובר בקולגות שלך.

"זה לא שאין לי רגעי שבירה, אבל אנשי התקשורת מבחינתי הם לא קולגות, כי אני לא רוצה יותר לכתוב או לערוך בשום כלי תקשורת. אני גם חושבת שהביקורת שלי בונה ולא הורסת. ועדיין, יש אנשים שהתגובה שלהם אליי היא בהפגנת זלזול. באחת ממערכות העיתונים מתהלך אחד הבכירים וחוזר כמו מנטרה על האמירה 'ולווט היא מגיהה, וולווט היא רק מגיהה".

לדעתך, מרבית המבקרים באמת ראויים להיות בתפקיד כל כך רגיש של שופטים? האם הדרישות מהם לא נמוכות מדי?

"המערכות השונות לא מייחסות חשיבות לתפקיד המבקר. לראיה מה שקרה ב'מעריב: מבקר הטלוויזיה פרש ולא חשבו שצריך למנות מבקר חדש וקבוע. במקום זה, כמה עיתונאים כותבים ביקורת ברצף. העיתונות הישראלית מזלזלת בהרבה תחומים, בין היתר במוסד הביקורת. קשה לה להבין שזו עבודה במשרה מלאה, לא על הדרך. לפעמים התוצאה של זה היא אנשים לא מספיק בשלים, ללא השכלה מספקת וללא ניסיון. חשוב לי להוסיף שיש מעט מדי מבקרות נשים ומעט מדי נשים גם בעמודי הדעות. אולי נשים יותר חוששות להיות דעתניות, לא מוצאות לנכון להתבטא".

"שתרעד היד בכתיבה"

הייתה לך ביקורת שהיססת או חששת לפרסם?

"אני לא חוששת לפרסם. מצד שני, תמיד יש לי הסכם עם המעסיקים שלי ועל פיו אם אין לי מילה טובה להגיד על מסעדה מסוימת - אני לא מפרסמת. הטור יתפרסם רק אם יש לי לפחות 60% ביקורת חיובית. גם הביקורת השלילית שלי תמיד מנומקת ברזולוציה מאוד גבוהה. אין בי תשוקה לכסח, ואף פעם לא חשבתי לגדול על חשבון מישהו. לכן, אני לא חוששת לפרסם. צריך לזכור שביקורת זה גם עניין של טעם, אבל אני מאוד מכירה את התחום, יכולה להעריך טכניקה ובאה עם כבוד גדול".

אבל בטח היו ביקורות שמשכו תגובות רגשיות.

"כן, הרבה פעמים קיבלתי תגובות אמוציונליות, לטוב ולרע. כתבתי ביקורת מאוד עניינית על אחד האנשים שאני מאוד אוהבת בתחום. ציינתי מה הפריע לי ובסופו של דבר סיכמתי בזה שיש לו עוד דרך לעשות. השף נפגע ממני וזה גרם לפגיעה ביחסים. אבל בסופו של דבר כשאתה כותב - החובה שלך היא כלפי הקורא שלך. מהיום שאני כותבת, אני מקפידה על גילוי נאות, וחושפת את מערכת היחסים שלי עם מי שמוזכר שם, אם כי זה מעולם לא משפיע על הכתיבה שלי".

האם מעבר לשיקולים אובייקטיביים יש גם התחשבות בגורמים נוספים, חשש לעשות נזק במקומות רגישים, חיבה אישית כלפי מקום מסוים?

"אני מאוד זהירה ומאוד ישרה בעניין הזה. אם הביקורת שלי תדחוף למטה מישהו, אני לא אעשה את הביקורת הזאת. כמו שכבר ציינתי קודם, המינון אצלי הוא 60-40. מצד שני, אם יש שף מאוד טוב שעומד על סף קבר, אני אעזור לו בביקורת טובה. כי חשוב לי שיהיו מקומות טובים, חשוב לי אפילו באופן אישי כצרכנית של מסעדות. במקרה כזה, אנסה לכוון את הספוט עליו".

זו אחריות כבדה.

"בוודאי. אם כי הכוח שיש בידי מבקר היום הוא לא מה שהיה בידיו בסוף שנות ה-80 או בתחילת ה-90. הכוח שלנו ירד, והוא תלוי במידת היכולת לגלות לאנשים מקומות, לאו דווקא חדשים, אלא גם כאלה שקיימים 60 שנה, וגם תלוי באופן שבו אתה כותב. אבל בהחלט אני מאמינה שכשאתה כותב - צריך שתרעד לך היד".

את לא מרגישה שהדרישות מתפקיד המבקרים נמוכות מדי? האם כל אחד יכול להיות בתפקיד כל כך רגיש של שופטים?

"יש זילות גדולה של המקצוע. אני חושבת שבהרבה מאוד מקרים המבשלים הם בדרגה אחת מעל אלה שמבקרים. חד משמעית. בנוסף, קיימת היום מעורבות גדולה מאוד של משרדי יחסי ציבור, הם קלף מאוד חזק בסיפור - החל מתהליך בניית התפריט וכלה בשיווק המקום. היכולת שלהם לצקת את התכנים שהם רוצים לשווק עולה ככל שהכותב פחות מבין באוכל. כתיבת ביקורת, לדעתי, צריכה להיות מותנית: אדם צעיר - בגיל ובתחום - לא יכול להתעסק בביקורת. הוא יצרח ויבעט וילך נגד שאר המבקרים כדי שיראו אותו וכדי שיבלוט, ולמען הג'וב הבא, ומשם ועד להכפשה הדרך קצרה. במקרים כאלה מושא הביקורת חוטף".

"הייתה לי ביקורת שהובילה לשינוי"

היו לך ביקורות שהתלבטת אם לפרסם?

"כל ביקורת רעה קשה לפרסם, בעיקר כשמדובר ביצירות בכורה של מוזיקאים ושל אמנים בכלל".

פרסמת ביקורת שהצטערת עליה בדיעבד?

"לא עולה בדעתי משהו ספציפי, אבל קשה לי עם ביקורות רעות באופן כללי. כתבתי על האלבום השני של קרן פלס שהוא לא מרגש, ואז קיבלתי טוקבק ממישהי שאמרה שאותה הוא דווקא מאוד מרגש. אני חושבת שאז הבנתי שאני לא יכולה לכתוב במושגים אבסולוטיים, זה לא נכון לכולם, ומאז אני מאוד נזהרת בזה".

האם את נתקלת בתגובות לא הגיוניות שהביקורות מעוררות?

"לפעמים היוצרים מודים לי, אבל בביקורות רעות אין התייחסות מהאמן עצמו. תמיד יש סביבן שתיקה רועמת".

את זוכרת ביקורת שתוצאותיה היו דרמטיות במיוחד?

"הייתה ביקורת שהובילה לשינוי. כתבתי ביקורת על הופעה מסוימת, מופע של זמרת ידועה. ציינתי בביקורת שהתחושה שנוצרה במופע, בגלל התפאורה והלבוש של הזמרת, היא בדיוק הפוכה ממה שהיא מנסה להעביר בשם התקליט ובמשמעות הטקסטים. אחרי שהתפרסמה הביקורת, שמעתי שהיא התייחסה להערות, ושהדברים השתנו בהופעות הבאות".

את לוקחת בחשבון שיקולים כמו נזק לאמן, או היכרות אישית איתו?

"אני מעדיפה לא לכתוב ביקורת על אלבומי בכורה. כשזה כבר קורה, אני נזהרת במיוחד. יש לי באופן כללי כבוד ליוצרים, אני יודעת שיצירה נכתבת מהלב, ואלבום בכורה זה עוד יותר רגיש. לא רק שהאמן כותב את עצמו, אלא שזאת הפעם הראשונה שלו וצריך להיות רגיש איתו שבעתיים".

מה את חושבת על קהילת המבקרים, האם כולם ראויים להיות בתפקיד כל כך רגיש של שופטים?

"כל אחד כותב על פי מצפונו. ברוב המקרים העיתון בוחר לביקורת את אלו שיודעים לכתוב שנון ומהיר, אלו שלפעמים לועגים לאנשים וכותבים באופן פרובוקטיבי. יש מבקרים מצוינים שהם לא כאלה. אבל הרבה פעמים נבחר למשרת המבקר דווקא מישהו שיודע לייצר כותרות מהסוג ששם בעיקר אותו במרכז".

"היו שחסמו את דרכי בעקבות מה שכתבתי"

הייתה ביקורת שהיססת אם לפרסם?

"היו כמה כאלה. זה קרה בעיקר כשידעתי שאני כותבת על אמנים בעלי עוצמה ומעמד בעולם האמנות. מצד שני, אלו גם הרגעים שבהם אמרתי לעצמי 'אם אני כותבת, אז חייבים לכתוב את זה'. לפעמים הביקורת נכתבה על אנשים שהכרתי, או שהייתי איתם בקשרים מסוימים, ואז זה בוודאי קשה".

חששת שהם יפגעו בלגיטימיות שלך?

"כן, והיו אנשים שבאמת חסמו את דרכי, או ניסו לחבל בהזדמנויות שפתאום צצו. סצנת האמנות היא קטנה וצפופה גם בעולם, ובתל אביב אני מניחה שצפוף במיוחד. הרגעים המשמעותיים של כתיבת ביקורת הם כשכותבים משהו גם כשברור שהוא מנוגד לקונצנזוס, או שיכול להזיק לי בדרכים מסוימות. היו מקרים שהתלבטתי עם חברים האם לפרסם, והם המליצו לי 'עזבי, צאי מזה, אל תכתבי', אבל אני חשבתי שאמעל בתפקיד שלי כמבקרת, וכתבתי, גם כשזה היה כרוך בפגיעה בעצמי - כי אני חלק מהעולם הזה".

פרסמת ביקורת שהצטערת עליה בדיעבד?

"הייתה ביקורת כזאת. כתבתי אותה לפני מספר שנים, ובדיעבד חשבתי שהיא הייתה חפוזה, ושלא התחשבה במכלול ההיבטים. לא עשיתי עם זה כלום, ואני נושאת את זה בלבי".

קרה שמושאי הביקורת הגיבו באופן אמוציונלי?

"כמה פעמים. קרה שאנשים הפסיקו לדבר איתי בבת אחת, הפסיקו לומר לי שלום כשנתקלו בי ברחוב. היו כאלה שכתבו לי מכתבים קשים, והיו כאלה ששמעתי, דרך מכרים משותפים, שמדברים עליי. אבל אני מקבלת את זה, כי אני יודעת שקשה לקבל ביקורת. אני יודעת את זה, כי גם עליי כתבו דברים וחלקם איומים. אני האחרונה שאחשוב שביקורת היא לא לגיטימית. מעט מאוד פעמים הודעתי לאנשים מראש 'אני הולכת לכתוב, זה יכול להיות קצת בעייתי'".

ניסו להניא אותך מזה?

"לא. לכולם יותר חשובה עצם ההתייחסות. זה לפחות מה שחושבים בהתחלה, עד שרואים את הביקורת".

את זוכרת טקסט שתוצאותיו היו דרמטיות?

"לפני הרבה שנים כתבתי על אמן בכיר, ובעקבות הביקורת נחסמה בפניי הצעה שהוצעה לי בגלל התערבותו של אותו אמן. הוא השתמש ביכולת ההשפעה שלו כתגובה לביקורת שלי".

האם מעבר לשיקולים אובייקטיביים יש גם התחשבות בגורמים נוספים, חשש להזיק, חיבה אישית לאמן או לאוצר?

"זה אף פעם לא לגמרי אובייקטיבי. בגלל זה, לבלוג שלי קראתי 'הצופה', כי הבנתי שיש דגש גדול על חוויית הצפייה האישית".

יש כאן אחריות גדולה.

"עם השנים הבנתי שהקלתי בגודל האחריות. יש לזה מקום מרכזי, במיוחד לאור העובדה שאין הרבה מבקרי אמנות שעושים את זה לאורך שנים ובאופן מחויב. עכשיו אני רואה את החשיבות של הביקורת מסיבה נוספת: שוק האמנות הפך להיות מאוד מרכזי בעולם האמנות. הטעם של אספנים מכתיב את מעמדו של אמן יותר מהביקורת. בגלל זה, דווקא עכשיו, חשוב שתהיה ביקורת אמנות על ידי אנשים שמחויבים לזה".

למבקרים יש די ידע להיות בתפקיד רגיש של שופטים?

"לא לומדים להיות מבקר אמנות. והיום, כשהעיתונות במשבר, יותר קל להעסיק אנשים צעירים, שמשלמים להם פחות. אבל כשאני מתייחסת למבקרים, אני מתייחסת בעיקר לאלה שנמצאים בתחום לאורך זמן. ולאורך זמן יהיה בתחום רק מי שמחויב לזה וזה הופך להיות ייעוד מקצועי עבורו".

אריאנה מלמד

מבקרת ספרות

"לחפש את הטוב בערימת ג'יפה"

"כבר יותר מ-20 שנה אני חוששת לפגוע, ואני יודעת שלפעמים אני פוגעת, ואפילו מאוד. מי שמשחרר יצירה לדיון ציבורי לא יכול לצפות שכל בני האדם יאהבו או יעריכו אותו, ותפקידי לכתוב את האמת הביקורתית, כואבת ככל שתהיה".

קרה שהצטערת בדיעבד על ביקורת שכתבת?

"אדם שלא משנה את דעותיו משול בעיניי לעציץ. גם למבקרים יש פריבילגיה כזאת. הבמות שנותנים למבקרים לא תמיד מאפשרות לבטא חרטה מאוחרת. אנחנו בעיקר כותבים ביקורות על ספרים חדשים לגמרי, ואם היה מדור ביקורת על ספרים נושנים, הייתי שמחה לפרסם בו דברי חרטה".

הייתה ביקורת שקיבלת עליה תגובה אמוציונלית במיוחד?

"בין כל התגובות האמוציונליות קיבלתי ראש כרות של תרנגול בתוך קופסת נעליים על מפתן הבית, חרוזים רעים ומעליבים, איומים מסוגים שונים בטלפון, ושקית עם צואה ליד דלת הבית. כשכל זה לא מועיל - תמיד יש מבוקר שישמח לקרוא לי שמנה. הוא צודק. אני שמנה. איך זה קשור לביקורת? אני לא יודעת".

מטבע הדברים את זוכה לתגובות דרמטיות.

"התגובה הכי דרמטית הייתה דווקא על ספר ששיבחתי ועזרתי לו להגיע לעוד מדפים ולעוד קוראים. מבחינתי, זאת גולת הכותרת והסיבה המרכזית שבגללה אני ממשיכה לכתוב ביקורות. לחפש את הטוב בתוך ערימת הג'יפה".

האם לתוך הביקורת מסתננים גם שיקולים נוספים, כמו חשש להזיק, חיבה אישית כלפי יוצר, ידיעה שהוא בקשיים?

"ספרות איננה אובייקט. אין אובייקטיביות למבקרים. מי שחושב שמבקר יכול להיות אובייקטיבי טועה טעות מרה - גם לגבי המבקר וגם לגבי שדה היצירה שהמבקר מופקד עליו. המיטב שמבקר יכול להביא לעבודתו הוא עולם של ידע, יושרה אינטלקטואלית ותום לב. לגבי השיקולים האישיים, אני לא חלק מהברנז'ה הזאת, לא הולכת לאירועים ולא יודעת מה קורה. לכן, זה לא משפיע עליי".

מוסד הביקורת עבר שינויים בעקבות ריבוי אמצעי התקשורת. מה זה עשה לעוצמה שבידי המבקר?

"לשמחתי, היא יותר מבוזרת בעשור האחרון. אף אחד לא מחזיק כוח מוחלט בידיים, וטוב שכך. כי הכוח משחית, או לפחות גורם למבקר לחשוב שהוא יותר טוב מכולם. בנוסף, אינטרנט ובלוגים פתחו מיקרו זירות לדיון ציבורי, היכולת להגיב למבקר - מקללות ועד לוויכוח מושכל - יוצרת תחושת חיות בדיון על הספרות. בביקורת טלוויזיה זה קצת פחות ניכר, כי אנשים שמשקיעים ממרצם במקלדת, בדרך כלל עושים את זה כדי להגיד למבקרת שהיא מטומטמת. הכול מתקבל באהבה".

את באמת שוות נפש לתגובות הללו?

"זה לא משפיע עליי. אני לא משנה את דעתי על יצירה. אני לא נעלבת מקללות או מביקורות רעות, ולא חוגגת מדברי שבח. זה משאיר אותי אדישה לגמרי. אני נזכרת מה סוקרטס אמר לפני שהרגו אותו - רק הסייס מבין בסוסים. אם כי יש לי קבוצה של חברים וקולגות שדעתם מאוד חשובה לי וכמה אנשים אוהבי ספר".

את מרגישה שרובצת על כתפייך אחריות גדולה?

"כל הזמן מרגישה את גודל האחריות, ומשתדלת למצוא נקודות זכות".

האם כל מי שמחזיק בתפקיד המבקר אכן ראוי לו?

"מי אני שאשפוט? אני לא מבקרת מבקרים".

דורין אטיאס

מבקרת אופנה

"מתעסקת בלבוש, לא באנשים"

"במהלך שש שנות עבודתי כמבקרת אופנה לא חששתי לפרסם אף ביקורת. אני נאמנה לפינה שלי, ומבקרת אנשים ללא הבדלי דת גזע ומין. מצד שני, אני מוודאת בכל פעם מחדש שמצפוני נקי".

ובכל זאת, הייתה ביקורת שהצטערת עליה בדיעבד?

"כשהארי פולמן היה מועמד לאוסקר עם 'ואלס עם באשיר', ביקרתי את החליפה שהוא לבש על השטיח האדום ואמרתי שהוא 'עשוי מדי, ונטול אמירה אישית פולמנית'. כל כוונתי הייתה להחמיא לו, כי אני חושבת שהאיש אוחז בחתיכת אישיות מתפרצת מעוררת הערצה. כנראה שמרוב שהשתדל - יצא לו ההפך. בדיעבד, הבנתי שיצא שאני קצת צינית כלפיו. הצטערתי על כך מאוד, והנה הגיעה ההזדמנות שלי לומר זאת".

המבוקרים שלך מגיבים אלייך באופן אמוציונלי?

"כמעט אחרי כל פינה אני מקבלת תגובות. היה מקרה אחד ממש בוטה, שהתרחש אחרי ביקורת שלי על הפוני של הסטייליסטית סנדרה רינגלר. כן, כן, כולה פוני! באחת הפינות ציינתי שמרוב שהפוני מדויק ומתוח, ונטול ספונטניות אנושית - זה נראה כאילו הפוני שר התקווה. למחרת קיבלתי טלפון לנייד האישי מהספר שלה, ז'אן כהן, שאיים עליי שאם עוד פעם אחת אעביר ביקורת על אחת מהלקוחות שלו, כדאי שאשים לב טוב טוב לכל צעד שלי בעיר, ולא, הוא לא מאיים".

והיו מקרים שהתוצאות היו דרמטיות?

"הייתה לי תת פינה בשם 'מתלבשים על אודטה'. אם זכרוני אינו מתעתע בי, מעולם לא הייתה לי ביקורת חיובית על מלבושיה של אודטה. כמויות המכתבים שקיבלנו למערכת מגורמים רציניים מההפקה שלה שנפסיק עם זה ושזה לא נאה ולא יאה - היו אדירות".

מרגישה את גודל האחריות? את היכולת שלך לפגוע באנשים?

"אני חושבת שסוג הביקורת שלי מתעסק בסופו של יום בעטיפה ולא במה שבתוך הקנקן, בבגדים שאנשים בוחרים ללבוש ולא באנשים עצמם. לכן, האחריות שלי טבולה בהומור, קלילות ורוח ספורטיבית".

האם מרבית המבקרים ראויים להיות בתפקיד רגיש של שופטים?

"למבקר חייב להיות מצפון בגודל כדור הארץ, וראייה רחבה של הדברים. יחד עם הטעם האישי שלך, אתה חייב לקחת בחשבון שאתה מתעסק עם אישיות אחרת עם טעם משלה שלא בהכרח שווה לך".