שעות של נחת

ההקלטות באלבום משתרעות על חמישה עשורים, החל בשנות ה-60.

ההקלטות המוקדמות יותר הופיעו במקור על תקליטי ויניל, והמאוחרות הופיעו כבר במקור על דיסקים. איכות הסאונד בהתאמה, וההקלטות הישנות מבריקות פחות.

האלבום מציע כמה משיאי הרפרטואר של הקונצ'רטי לפסנתר, עם טובי התזמורות והמנצחים. אפשר למצוא פה קונצ'רטי של שופן, ליסט, צ'ייקובסקי, פרוקופייב, שומאן, שוסטקוביץ' והיידן, וכן שני דיסקים המוקדשים לבטהובן.

לטעמי, דיסק אחרון זה מציע את אחד הביצועים המעולים לשני הקונצ'רטי האלו שיצאו מאז ומעולם.

האלבום מציע שעות של נחת עם מוזיקה יפה וביצועים טובים עד מעולים. עם זאת, למשוגעים על איכות צליל כדאי לקחת בחשבון שההקלטות הישנות אינן מוקלטות בסטנדרט מודרני.

לגלות את מנדלסון

"תגליות מנדלסון". תזמורת הגוונדהאוז מלייפציג. מנצח: ריקרדו שאיי

פליקס מנדלסון היה מסוג המלחינים שהשאירו אחריהם גירסאות שונות לאותה יצירה, שאותן פשוט לא פירסמו. הצגת הגירסאות האלו מספקת הצצה מעניינת לתהליך היצירה של המלחין, וזו בדיוק המטרה של המנצח ריקרדו שאיי (Chailly) בדיסק הנוכחי שנקרא "תגליות מנדלסון".

סדרת "תגליות" לא חדשה לשאיי, שבעבר הקליט גם תגליות מוזיקליות של רוסיני. בהפקה הנוכחית יש עניין מיוחד, כיוון ששאיי מכהן כמנהלה המוזיקלי של תזמורת הגוונדהאוז המהוללת מלייפציג אותה ניהל במאה ה-19 גם מנדלסון עצמו.

בדיסק שלוש יצירות מרכזיות, כולן בגירסאות לא מוכרות הזוכות פה לביצוע בכורה עולמי.

הראשונה היא הסימפוניה מס' 3, ה"סקוטית", שמופיעה פה בגירסה מלונדון משנת 1842. בינה לבין הגירסה המקובלת יש הבדלים ניכרים, וההשוואה מרתקת. השנייה היא הקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר, שהושלם עבור הפרויקט. כששומעים את היצירה מבינים למה הוגלתה מאולמות הקונצרטים עד היום: זו פשוט מוזיקה גרועה, ואפילו הביצוע המצוין של שאיי ונגניו (עם הסולן רוברטו פרוסדה) לא מציל אותה. היצירה השלישית הוא הפתיחה הסופר-פופולארית "מערת פינגאל" (ההיברידים), בגירסה המקורית מרומא משנת 1830. גם פה ההבדלים ניכרים ומעניינים.

הביצוע בכל היצירות מעולה, תודות לנגינה הפנטסטית ולצליל החם של התזמורת. איכות ההקלטה אופטימלית. מומלץ מאד לאוהבי מנדלסון. *