שתיקת הטאלנטים

זוכרים את המאבק של ערוץ 10 נגד כוונת הרשות השנייה לפרסם מכרז חדש להפעלת הערוץ, משום שלא עמד בהתחייבויותיו למדינה ולציבור? כל ה"טאלנטים" של הערוץ התגייסו אז לטובת המאבק, כשהם ממהרים להצהיר כי הם נאבקים למען "העובדים הקטנים" ולא למען הבעלים או למען משכורותיהם היפות של הכוכבים. מיקי חיימוביץ' כתבה מאמרים והפגינה בהתלהבות מול משרד ראש הממשלה, צבי יחזקאלי דיבר על הסכנה לדמוקרטיה, דני רופ שרק במשרוקית וכל השאר הצטרפו לחגיגה.

בערוץ טלוויזיה אחר - ערוץ הספורט - מתנהל בחודשיים האחרונים מאבק אחר. 30-40 טכנאים, צלמים, עוזרי הפקה, תסריטאים ובעלי תפקידים אחרים הצטרפו באחרונה לארגון "כוח לעובדים" מתוך מטרה אחת: למנוע את המגמה ההולכת ומתחזקת של פיטורי עובדים ותיקים והחלפתם בפרינלסרים וכן להביא לכך שאם כבר מפטרים מישהו, הוא יזכה לפחות לשימוע כמתחייב על פי חוק.

אבל בשונה מערוץ 10, במאבק הזה לא תשמעו את הטאלנטים של ערוץ הספורט. הם מגיעים לפני השידור, מתאפרים, עוברים קצת על הטקסטים, מצטלמים והולכים. אחד הטאלנטים הבכירים והוותיקים שדיברנו איתו ציין כי הוא כלל לא שמע על המאבק. לדבריו, הוא, כמו כוכבים אחרים בערוץ, פשוט לא מעורב "בענייני היומיום" של הערוץ.

הגדיל לעשות רון קופמן, הפרשן הססגוני והעצבני של הערוץ, שאמר לנו כי הוא כלל לא עובד בערוץ ולכן אין לו מה לומר בעניין. גורמים בערוץ הסבירו כי קופמן אמנם אינו שכיר במקום, אך הוא עובד שם ועוד איך כפרילנס.

הטאלנטים חברים אבל לא מגבים

בשעת ערב מאוחרת יחסית יושב דני אמיר לצד מיטת בנו ומקריא לו סיפור לפני השינה. אמיר, אחד התסריטאים הוותיקים בערוץ, צריך להקרין לבן שלו את אותו ביטחון שילד כל כך צריך, את אותה שגרה יציבה. אלא שהשגרה של אמיר היטלטלה בזמן האחרון. ביום ראשון שעבר הוא פוטר מערוץ הספורט, אחרי תשע שנים שהוא שם.

למעשה, בגלגול מוקדם יותר, אמיר היה זה שכתב את אחת מתוכניות הדגל של הערוץ ("חמש על האש"), כבר בשנת 94'. "אין לי צל של ספק שפוטרתי בגלל שעמדתי בראש ההתארגנות". בהנהלת הערוץ טוענים, לעומת זאת, כי פיטוריו נעשו משיקולים מקצועיים בלבד וכל ניסיון לטעון אחרת הוא שקר גס.

גם אמיר מחכה לטאלנטים. הוא יודע שלפטר תסריטאי או צלם זה קל יחסית, אבל לוותר על כוכב זה הרבה יותר קשה. "רבים מהטאלנטים הם חברים שלי", הוא מספר. "מודי בר-און, מירי נבו, אלי אילדיס, נדב יעקובי, אבי מלר, אביב לביא, שרון פרי, אפי טריגר ואחרים - הם כולם אנשים ערכיים עם יכולת מחשבה וחוש צדק".

לא עולם אידיאלי

לדברי אמיר, "בעולם אידיאלי הייתי רוצה לראות אותם מובילים ותומכים ממש במהלך של התארגנות עובדים, כי נדמה לי שיש הבנה גדולה שמאז שפירקו את הוועדים, יש פערים חברתיים שרק הולכים וגדלים. האם הם יכולים למנוע את הפיטורים שלי? כן, אני מאמין שזה יעזור אם הם יקומו. גם ברור לחלוטין שאם אנשים כמו מודי או אילדיס יגידו שהם תומכים בעובדים, אז העובדים פחות יפחדו להצטרף לוועד".

אבל עולם אידיאלי זה לא. על פי אחת הטענות שחוזרות על עצמן בשוק העבודה, הטאלנטים יודעים בינם לבין עצמם שהמשכורות הגבוהות שלהם מתאפשרות, בין היתר, משום שיש שכבה שלמה וגדולה של עובדים שמקבלים משכורות נמוכות. שיפור התנאים של היתר, כך על פי הטענה, יפגע במעמד המיוחד שלהם. הטאלנט, בזכות העובדה שהוא חזק ובעל כושר מיקוח, נהנה יותר מכל משיטת החוזה האישי. לכן, לפחות בתיאוריה, אין לו שום סיבה לתמוך בהתארגנות שעשויה להוליד בסופו של דבר הסכם קיבוצי.

טאלנטים יש כמעט בכל מקום עבודה, גם אם לא קוראים להם תמיד טאלנטים. בכל ניסיון התארגנות של עובדים הם יכולים לעזור מאוד, אבל גם לחבל - מעצם העובדה שהם מקורבים להנהלה. לכן, הנטייה של מובילי ההתארגנות תהיה תמיד "להתחיל מלמטה".

העובדה הזו מחזקת לכאורה את הטענה שוועדי עובדים נועדו להגן על "הבינוניים", אלא שזו צורת מחשבה מופשטת מדי. ראשית, כל טאלנט עלול להפוך יום אחד ל"בינוני", רחמנא ליצלן. שנית, לא כל עובד יכול להיות בפוזיציה של כוכב וארגון נורמלי בנוי על "אנשים רגילים". לכן, את שתיקת הטאלנטים צריך לקבל בהבנה מסוימת ולא לתת לה להפריע לאותם "אנשים רגילים", לקום בבוקר ולעמוד על שלהם. *