ההסדרניק

עו"ד אורי ברגמן, האיש שמאחורי הסדר החוב של אפריקה ישראל, מבין ללבם של המשקיעים הזועמים, אבל בשיחות סגורות מבקש שלא ישכחו שגם לבייב נפגע, וגם לא שהטייקון מוציא מכיסו כספים על אף שאינו חייב לעשות זאת. את ההסדר הזה, הוא משוכנע, עוד ילמדו באוניברסיטאות > הדס מגן

10/12/2009, 07:45
בעו"ד אורי ברגמן עומד במרכזה של אחת הסערות הגדולות שידע עולם העסקים הישראלי ועושה זאת בדרכו שלו: בשקט, בלי להכות גלים, בלי לעשות כותרות. הוא שם, צמוד אל הלקוח שלו לב לבייב, ואם מחפשים, לא קשה לראות אותו במהדורות החדשות - גבר כסוף שיער, ממושקף, בייבי פייס. אבל את האש מושך לבייב, וברגמן נהנה מהגנתה של האלמוניות, לפחות בכל הנוגע לציבור הרחב. לתפיסתו זהו מצב מצוין; אור הזרקורים הוא דבר חיובי כל עוד אינו מכוון אליו. הוא לא מתראיין, אך לדברי גורמים באפריקה ישראל, זה לא מפני שאין לו מה להגיד. ההפך הוא הנכון. לבייב, למשל, נהנה מהערכתו למרות הקשיים העסקיים, ובאוזני מכריו ברגמן שמח להסביר מדוע. "הוא חושב שמעבר לכל הצדדים העסקיים של לבייב, יש בו נדיבות, אהבת אדם, אהבת עם ישראל, אהבת העם היהודי", אומר חבר קרוב. "לא משנה אילו כישלונות עסקיים היו ללבייב, אי-אפשר לקחת ממנו את הגדולה שלו ברמה האנושית".

ברגמן ועו"ד יעקב וקסלר, שותפו לשעבר, היו עורכי הדין של אפריקה ישראל הרבה לפני שלבייב רכש את השליטה ב-1997. ההערכה באותה שנה הייתה שבעקבות רכישת השליטה, הרומן של המשרד עם אפריקה יגיע במהרה אל קצו; אלא שבשנים הבאות הזיז לבייב את כל עורכי הדין שליוו אותו ונשאר עם ברגמן. כיום המשרד מטפל עבור אפריקה כמעט בכל ענייניה - מכביש 6, דרך הקניון ברמת אביב ורכישת תנובה וכמובן הסדר החוב מול מחזיקי האג"ח (לפירוט ר' מסגרת בעמוד הבא). מטבע הדברים, התקופה האחרונה היא הסוערת והסבוכה ביותר עבור עורכי הדין של אפריקה; ברגמן - כמו עורכי הדין ממשרדו המובילים את ההסדר, ובראשם עו"ד עמית פינס - ממעט לישון בחודשים האחרונים. מלבד המגעים עם בעלי החוב בניסיון לגבש הסדר, ועל-פי הדיווחים מאסיפת בעלי האג"ח של אפריקה, הוא משמש גם כמעין "שומר ראש" ורבלי לראשי החברה. למשל, כשמנכ"ל אפריקה איזי כהן התבקש לענות על השאלה אם ביכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, ברגמן עצר אותו והורה לו לא לדבר. האם עשה זאת כדי למנוע מכהן להתחייב? באפריקה מכחישים ומספקים הסבר חלופי: כהן נשאל את השאלה הזו ארבע פעמים, ולכן ברגמן אמר לו לא לענות.

"שכחו את הטוב שלבייב עשה"

כשברגמן עצמו מדבר על ההסדר הוא משתמש במונחים שרומזים שמבחינתו מדובר בעסקה מן המניין. לטעמו, בכל עסקה הצדדים משוכנעים שיכלו להשיג יותר - ה"קונה" חושב שהיה יכול לקנות בפחות, וה"מוכר" חושב שהיה יכול למכור ביותר. לדעת ברגמן, במתווה שהושג הפגיעה בכל אחד מהצדדים הייתה מינימלית. אם מסתכלים על האלטרנטיבה, הוא סבור שהיא הליך של פירוק שבו הנזק לכולם יהיה הרבה יותר גדול.

"ברור שמחזיקי האג"ח נפגעו", אומר גורם שמכיר את הנושא מקרוב, "אבל גם לבייב נפגע. הוא ירד באחזקות שלו. בראייה כוללת, ומתוך הבנה שלהסדר כזה יש השלכות מרחיקות לכת, הנהלת אפריקה נקטה קו זהיר שעוד יהיה מודל לחיקוי. ההנהלה נהגה בשקיפות מלאה, ולא החביאה את הבעיה למרות שבטווח הקצר להתנהלות הזאת היה מחיר גבוה. אפריקה הייתה יכולה לדחות את כל העניין בשנה לפחות, ואף אחד לא היה יכול לבוא אליה בטענות. לא קל לקום בוקר אחד ולומר: יש לי בעיה. אנשים לרוב מחפשים להחביא את הבעיות. אתה חושב: אולי הנכסים שלך יעלו בחזרה? למרות זאת, עשו את הצעד הזה".

בגלל התפיסה הזאת שלו, מוסיפים מקורביו, קשה לברגמן לראות את המתקפה נגד לבייב. "אורי חושב שההתקפות נגד לבייב היו מוגזמות, אף על פי שהוא הצליח להבין מאיזה מקום זה בא", אומר מקורב לאפריקה. "לדעתו, לבייב גילה אחריות ואכפתיות, גם בהצהרות על כך שאפריקה חשובה לו וגם בסכומים שהסכים להוציא מכיסו. כולם שוכחים איך הריעו ללבייב כשהוא לקח את אפריקה והפך אותה לחברה של מיליארדים. הנפילה הייתה גם לו קשה וכואבת. אפריקה סבלה חזק מאוד מהמשבר הזה. היא הייתה ממוקדת בשני אזורים שנפגעו הכי הרבה בעולם - ארצות הברית ורוסיה. כולם ידעו שהיא ממוקדת שם. כל בתי ההשקעות היו שותפים מלאים. ידעו בדיוק. בסך-הכול, ללבייב אין מחויבות משפטית לשים כסף פרטי שלו בחברה, אבל הוא עשה זאת כי הוא רואה סיכוי מצוין להבראתה. אגב, כל זה לא מונע מאורי להבין את כל אלה שנפגעים".

מה שהקשה על ההסדר, מבחינתו של ברגמן, היה העניין התקשורתי האדיר. למקורביו סיפר שקיבל הרבה מסרים חיוביים וגם גילויי חברות שריגשו אותו. בעתות משבר כאלה, אמר, אתה מצליח לגלות הרבה דברים חדשים - על הסביבה הקרובה, על אנשי המשרד, על עצמך.

ומה עם הצד השני, שמתנגד בחריפות ותוקף את לבייב ואת ההסדר? "אם היה צריך לעשות היום את התהליך הזה, הוא היה עושה הכול בדיוק אותו הדבר", מוסיף המקורב. "מבחינתו, אי-אפשר לבוא לאנשים, להגיד להם 'אני מחזיר רק איקס מהכסף, ורק בעוד כמה שנים', ולצפות שהם יגידו 'תודה רבה'. בטוח שהחלום של המוסדיים היה לקבל הסכם אחר, וגם של אפריקה, וגם של לבייב. כל אחד בטוח שהיה צריך לצאת עם הסכם טוב יותר. אבל בסופו של דבר, זה היה הסדר ענייני ומוצלח ברמה העסקית".

מחמאות מהיריבים

הבנקים הנושים (למעט בנק הפועלים) היו, בלשון המעטה, קצת פחות מרוצים מברגמן ביחס להסכם. ההסדר הוצג להם אחרי שמחזיקי האג"ח - וגם בנק הפועלים, שהוא הנושה הגדול ביותר של אפריקה - נתנו את הסכמתם, ולפיכך הם ראו בהסדר מעין מחטף. חלק מהמעורבים סיפרו שמעולם לא ראו את עו"ד דליה טל, המייצגת את לאומי, דיסקונט, המזרחי והבינלאומי, כל-כך כועסת.

גורם המקורב לברגמן משחזר ואומר שבנק אחד (הפועלים) נתן את הסכמתו להסכם שהושג. ארבעת הבנקים האחרים, שהתאגדו יחד, חשבו אחרת, ורצו הבהרות ושינויים. "היה כאן דיאלוג ישיר בין הבנקים למחזיקי האג"ח באמצעות עורכי הדין", מפרט המקורב. "חלק ניכר מהנושאים האלה הובהרו והוסדרו. באופן טבעי, בישיבה של 12 שעות, יש כל מיני ויכוחים. אף אחד הרי לא העלה על דעתו שאפשר לסגור הסדר כזה בלי הבנקים. אף אחד לא ניסה ללכת מעל ראשיהם. שום מחטף לא נעשה פה, והיה ברור שצריך להגיע גם איתם להסכמות. ייתכן שאחד או שניים חשבו כך, ואם זה המצב - הם טעו. גם מה שעדיין פתוח יובהר ויסודר, ושום דבר לא יוכל להיסגר סופית עד שלא יהיה מוסכם על כולם. הכול אפשר לסגור בצורה ראויה, ועובדה שעד עכשיו מרבית המטרות כבר הושגו".

עו"ד דליה טל: "אורי הוא אחד מעורכי הדין המקסימים, גם ברמה האישית וגם מבחינה מקצועית. הבנקים רצו להיות יותר מעורבים בשלבים המוקדמים, אבל אורי אמר לי מהיום הראשון שיש צורך בהסכמת הבנקים, ולכן הוא יושב שם".

לא הרגיז אתכם שפנו קודם לבנק הפועלים ורק אחר כך אליכם?

"לא. בנק הפועלים הוא הנושה הגדול, וזה טבעי שפנו קודם לנושים הגדולים. חשבנו שהיה נכון לדבר איתנו במקביל למחזיקי האג"ח ומול בנק הפועלים, אבל בדיעבד לא קרה אסון, כי מדברים גם איתנו וההסדרים ייסגרו יחד. אז נפתרה הבעיה. אני לא מקנאה באורי. לעשות הסדר כה מסובך בחברה כה גדולה זה לא תענוג גדול. הבנקים זה לא גוף אחד, בעלי האג"ח זה לא גוף אחד, עד שלפעמים אתה לא יודע את מי אתה מייצג. אבל מאחר שאני מאמינה, וגם אורי מאמין, שצריך לאפשר לחברה הזו להתקיים, כולם צריכים להסכים".

ביום רביעי שעבר התקיים דיון בהסדר בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת ורדה אלשיך הייתה אמורה להחליט אם אישור ההסדר ייעשה במסגרת אסיפה אחת של כל מחזיקי האג"ח, או שיאושר באסיפות נפרדות: האחת, לכל מחזיקי האג"ח מלבד מחזיקי סדרה ט', והשנייה - של מחזיקי סדרה ט'. ההשלכות של החלטתה הן קריטיות: אם תחליט כי האישור ייעשה באסיפה אחת, מחזיקי סדרה ט' יהווה בה את המיעוט; אם תחליט על שתי אסיפות, הרי שמחזיקי אג"ח ט' יוכלו לטרפד את ההסכמות שהושגו עם המחזיקים האחרים ועם הבנקים ולתקוע טריז בהסדר. בינתיים נרשם כבר פיצוץ בין מחזיקי האג"חים וקבוצת אג"ח ט' (ראו מסגרת). ההכרעה הסופית תתקבל ב-20 בדצמבר.

מול החבר שלמה זהר

ברגמן, 56, נולד בתל אביב, בן שני למשפחה בת ארבעה בנים. בהיותו בגיל צעיר עברה המשפחה לרעננה, ושם גדל. כשהיה בן 17, בתקופת מלחמת ההתשה, נפל אחיו הבכור יוסי בקרב בתעלת סואץ. הטראומה הזאת הפכה לאירוע מכונן מבחינתו של ברגמן. באותה תקופה, נהג לספר לחבריו, לא התייחסו לשכול כפי שמתייחסים אליו כיום. אז, לטעמו, השכול היה בקרן זווית, בצד, והאבל היה הרבה יותר מודחק.

מאז נפילת האח, שהשנה ימלאו לה ארבעים שנה, שומר ברגמן על קשר עם חבריו. אחד מהם הוא דודי גולדרינג, אביו של אסף גולדרינג, שרצח את בתו נעה בת ה-3 והתאבד בבית הכלא. כשהיה ילד, גולדרינג נהג לבלות בבית משפחת ברגמן כמעט בכל יום אחרי הצהריים. לאחר הרצח המחריד, היה הטלפון הראשון של משפחת גולדרינג אל ברגמן.

ב-1978, לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב, התמחה ברגמן אצל עו"ד יעקב וקסלר, שעמד אז בראש משרד קירשנר את וקסלר - משרד ותיק ששורשיו עוד לפני קום המדינה. חמש שנים אחר כך כבר הפך לשותף. שנתיים נוספות עברו, וב-1985, שונה שם המשרד ל"וקסלר ברגמן". וקסלר עצמו פרש לפני למעלה מעשור בהסדר שגרר אחריו גל של שמועות. היו דיבורים בשוק עורכי הדין על כך שברגמן "יצא פראייר", משום שבשנים הראשונות קיבל וקסלר 30% מרווחי המשרד, תשלומים שהצטמצמו בהמשך ל-17%, ולאחרונה ל-10%. השנה הבאה היא השנה האחרונה שבה ימשיך וקסלר ליהנות מאחוזים במשרד. ברגמן אמר לא פעם לחבריו, בהתייחסו לדברים, שאין בלבו כל חרטה על ההסדר עם וקסלר.

מנישואיו הראשונים יש לברגמן שני בנים בוגרים, ונכד מאחד מהם. מנישואיו השניים, לאשתו טל, יש לו בת ובן, בני 19 ו-15. הוא מתגורר עם משפחתו בבית פרטי גדול בנווה צדק, ופעיל בעמותת "תושבים למען נווה צדק", הנאבקת בתוכניות עיריית תל אביב לכתר את השכונה במגדלים. לאחרונה הוא ביצע כמה רכישות נדל"ניות; בין היתר קנה דירה בפרויקט במלצ'ט פינת שינקין ודירה במגדלי רוטשילד, הנחשבים לפרויקט היוקרתי ביותר בתל אביב. הוא גם שותף בקבוצת רוכשים, יחד עם סגן יו"ר אפריקה, נדב גרינשפון, בפרויקט "הבית ברחוב ויטל" בפלורנטין. אחד התחביבים שלו הוא העיסוק באופנועים. הוא עצמו מחזיק הונדה VFR 800 סמ"ק - תמונה של האופנוע ממוסגרת במשרדו - ויוצא לטיולי אופנועים, בין היתר עם שני אחיו, גם הם רוכבים מושבעים. הצעיר, עו"ד עמית ברגמן, הוא ממובילי המאבק נגד ייקור הביטוח לדו-גלגליים.

למשרדו במגדל דיסקונט הוא מגיע ברגל, בדרך כלל לא לפני השעה 10 בבוקר. בתוך המשרד ידוע ברגמן כ"בוס שהוא 'לא בוסי'", שנותן חבל ארוך ויד חופשית לאנשיו. עם זאת אומר עליו אחד ממכריו שבמשרד יודעים היטב של מי המילה האחרונה. את הטענה שהמשרד נשען על אפריקה ישראל הוא שומע כבר שלושים שנה. אמנם, הוא אומר למכריו, אפריקה היא לקוח מכובד, אבל מפה ועד לומר שהמשרד נשען עליה, המרחק גדול.

דוגמה טובה לכך היא המעורבות של ברגמן בסערה הכלכלית השנייה שידעה ישראל בשנה האחרונה - פיטוריו של יו"ר בנק דיסקונט שלמה זהר. ברגמן היה זה שטיפל בפרשה, והתייצבותו לצדם של הברונפמנים מול זהר גרמה לא מעט הרמות גבות. ברגמן וזהר חברים, אפילו חברים קרובים. הם פעלו יחד מטעם הברונפמנים מול המדינה בעת ניהול המשא ומתן לרכישת דיסקונט. יתרה מזאת: זהר הוא בעצם הגורם ש"שידך" בין הברונפמנים לברגמן. יש האומרים גם כי הקרבה לזהר, שלפני מינויו ליו"ר דיסקונט היה רואה חשבון של לבייב (יחד עם אחיו, רו"ח אהרן זהר), לא הזיקה לברגמן מול הלקוח המשותף.

"היה אפשר לצפות שאורי יגיד לברונפמנים שהוא לא מייצג אותם מול זהר", אומר גורם המקורב לנושא."יחד עם זאת, אני לא מאמין שהוא היה מגיע לבית משפט נגדו".

היה מגיע או לא, ברגמן לא ראה בכך בעיה. "מבחינתו של אורי, הלקוח הוא דבר ראשון. הוא יודע שגם שלמה (זהר) רואה את הדברים ככה, ושגם הוא היה נוהג כך", אומר מקורב. "אם שלמה היה חושב שיש קושי, הוא היה מבקש ממנו לא לטפל בעניין, אבל הוא לא ביקש. אורי סבור כי מבחינתו של שלמה עדיף היה שהוא טיפל בפרשה ולא מישהו אחר".

ומה לגבי הפיטורים עצמם? "כשהתעורר כל הסיפור, הוא אמר שהזכות היחידה שיש לברונפמנים מכוח הרכישה שלהם, זו היכולת לקבוע מי יהיה דירקטור ולבחור יו"ר. יש להם הרבה חובות מכוח השליטה הזו, ובכל פעם שיש בעיה הכי קטנה באים אליהם, אבל זכויות יש להם רק במשורה. הם לא רצו לפגוע לשלמה בכיס. הם רק אמרו שהם רוצים לעשות את השינוי הזה, והיה ברור להם שהם צריכים לשאת בתוצאות. היה ברור שצריך לפתור את זה ולהביא את זה לגמר לשביעות הרצון של כל הצדדים. הסגירה הייתה אצל אורי במשרד. כשסיימו, הוא חיבק את כולם והלך הביתה. היה לו ברור שזה לא משהו שייגמר בבית משפט".

מבחינתם של הברונפמנים, ההסתייעות בברגמן נעשתה למרות שבשנה האחרונה הקשר האישי איתו קצת הצטמצם, אם כי הקשר עם המשרד לא נפגע. "אני אפילו לא יודע למה", אומר גורם המקורב לנושא. "כאלה הם הברונפמנים. ככה הם ניתקו מגע עם שלמה זהר. למעשה, בכל השנה האחרונה הם לא היו בקשר; אבל פתאום, כשהתחילה הפרשה להתגלגל הם נבהלו והבינו שהם צריכים שמישהו יסגור להם את העניין. היתרון של אורי זה שהוא יודע לסגור דברים. הוא לא משפטן המאה, אבל הוא פרקטי. הוא לא מכניס אותך לפרטים, אבל יודע לחתוך עניינים. הוא מאוד טוב בלהתנהל עם אנשים. הוא לא חושב שאצלו כל השכל. כשהוא מופיע בפני רשויות הוא משדר אמינות, לא הולך סחור-סחור".

ברגמן ניהל עבור משפחת ברונפמן גם את המאבק המשפטי בפרשת ביטול המכרז לקרקע שעליה הייתה אמורה לקום החנות השנייה של איקאה, בראשון לציון. בזמנו נטען כי הנהלת החברה טעתה בכך שהחלה בהקמת הסניף לפני ששונתה התב"ע (תוכנית בניין עיר). ברגמן עצמו אמר אז שההתנהלות הזאת לא הייתה יוצאת דופן, ושבעשרות מקרים אחרים נעשה סידור דומה. הוא אמר גם כי ההסכם שנעשה עם עיריית ראשון לציון נעשה בנוכחות של כעשרים אנשים, והופץ לעשרים נוספים. מי שרוצה לעשות "שירקעס", אמר אז, לא עושה את זה בצורה כל-כך גלויה. מה עוד, אמר, שאיש לא חשב שההסכם אינו תקין עד שהגיע לבית המשפט המחוזי, אפילו לא המדינה. אלא שבמקרה הזה, בית המשפט החליט אחרת והקפיא את המשך הפעילות. כעת הנושא תלוי ועומד בערעור בבית המשפט העליון, אך התב"ע צריכה להיות מאושרת בקרוב ממילא, כך שמבחינת איקאה כל העניין לא באמת משנה.

מפרקים הולכים

סערה כלכלית נוספת שברגמן היה שחקן מרכזי בה היא פרשת הבנק למסחר. בשנת 2002 נחשף כי עובדת הבנק אתי אלון ביצעה מעילה בהיקף של הון עתק, כ-270 מיליון דולרים, שהביאה בסופו של דבר לקריסתו. הלחץ להחזיר את הכסף לבעלי החשבונות והפיקדונות היה גדול. החוסכים היו בהיסטריה, הכותרות זעקו שהלך הכסף, והנושים התדפקו בפאניקה על דלתות הבנק. היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לפירוק הבנק. השופטת ורדה אלשיך מינתה את כונס הנכסים הרשמי שלמה שחר למפרק. ברגמן ורו"ח יהודה ברלב מונו למנהלים מיוחדים.

"כל ההליך הזה בוצע בלי שום בעיות מיוחדות", מספר גורם שמכיר את הפרשה. "כל המפקידים קיבלו את הכסף שלהם. כמעט שלא היו התדיינויות מולם. את כל האשראי של הבנק כבר גבו בחזרה מהחייבים - בשקט, בלי לחץ. לא נוצרו צווארי בקבוק. הנציג של ברגמן, עו"ד עמית פינס, והאנשים של ברלב (שותפיו לשעבר של ברלב, רו"ח צבי איציק ורו"ח בועז יפעת) עבדו קשה מאוד, והכול בשקט-בשקט. זו דוגמה לתפקוד היעיל של המשרד".

פרט לשכר הטרחה בגין הניהול המיוחד, שהסתכם בכמה מיליוני שקלים, ברגמן נהנה גם מ-15% מהפשרות שהושגו בתביעות נגד רואי החשבון והדירקטורים, שהסתכמו בכ-35 מיליון שקלים. בסך-הכול קיבל משרדו שכר טרחה של כ-10 מיליון שקלים. ברלב, אגב, קיבל הרבה פחות, ובשלב מסוים פנה לבית המשפט וביקש שישוו את שכרו לזה של ברגמן.

כל זה לא הפריע לברגמן להגיד על עצמו שהוא פראייר, ולספר כיצד אשתו אומרת שלאחר מותו ישימו לו מצבה מזכוכית כדי שכולם יראו איזה פראייר קבור מתחת. האטמנם פראייר? במבט על ההסדר של אפריקה כמו גם על הדרך שבה הסתיימו הרפתקאותיהם העסקיות של הברונפמנים מגיעים למסקנה אחת - פראייר הוא לא.** גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>ועידת ישראל לעסקים 8-7 בדצמבר 2014 – לפרטים והרשמה >>

 
 
חזרה למעלה