היתה האיטי

אפוקליפסות-עכשיו כמו נועדו לאביוני הארץ ולחלשיה. לא, זה לא אפיון מדעי. שלומן הגיאולוגי של לוס אנג'לס ושל סן פרנסיסקו תלוי להן מנגד. אמסטרדם תלויה לשיורה במערכת סכרים מידי אדם. ניו אורלינס (עיר ענייה בארץ עשירה) הזכירה לנו מה קורה לסוללות-מגן פעם בחמישה, או פעם בחמישים הוריקנים.

אבל מה אפשר להגיד היום לנוכח המראות מהאיטי?

בחצי הכדור המערבי, אין ענייה ממנה. היא לא זכתה בתואר הזה בזמן האחרון. היא החזיקה בו מיומה הראשון. האיטי נושאת בגאווה גם את התואר "הרפובליקה השחורה הראשונה בעולם". היא נולדה מתוך מרד נגד צרפת, בשלהי המאה ה-18. נפוליאון ניסה לחזור ולכבוש אותה, באותה השנה שבה ויתר על לואיזיאנה (יותר משני מיליון קמ"ר) לטובת ארה"ב תמורת 15 מיליון דולר.

הסיבה להעדפת האיטי היתה עושרה - מטעי הסוכר שלה ועבדיה. זו היתה הפעם האחרונה שהמלים "עושר" והאיטי הוסמכו זו לזו. אגב, נפוליאון הפסיד 50 אלף חיילים בהאיטי, כולל 18 גנרלים. צבא של עבדים משוחררים הצליח לעולל לקיסר צרפת מה ששום צבא אירופי לא היה מסוגל לעולל.

הצרפתים ניסו לחזור ולכבוש את האיטי רבע מאה אחר כך. הם ויתרו תמורת פיצויים. אכן, אדוני העבדים קיבלו פיצויים מאומת העבדים במקום להעניק לה פיצויים. במובן מסוים, האיטי השתחררה קצת יותר מדי מוקדם. היא לא הספיקה להפיק איזושהי תועלת חומרית מייסורי מצפון של ליברלים אירופיים. ייסורי מצפון כאלה - אמיתיים או מדומים - יסבסדו לימים ארצות שחורות אחרות, בייחוד באפריקה אבל גם בים הקריבי.

ז'אנר של פנטזיות מרושעות

האיטי לחמה לחירותה בו בדור ש-13 מושבות התקוממו נגד שלטון בריטי בצפון-אמריקה, וייסדו את ארה"ב. אבל עצמאותה פתחה פרק ארוך וקודר, ששיעורים מבעיתים של אכזריות ושל ניצול התערבבו בו עם חוסר מזל יוצא דופן. במרוצת השנים, האיטי התפתחה לממדים של פארסה: עוניה היה תמיד הרבה יותר קיצוני, רודניה היו תמיד הרבה יותר אכזריים, אסונותיה - יותר הרסניים, מגפותיה - יותר קטלניות.

צימאון השררה של שליטיה חרג ממודלים ידועים של מדע המדינה, ונעשה מוטיב ספרותי ותיאטרלי. הוא היה שייך לז'אנר של פנטזיות מרושעות: מקיסר מטורף בתחילת המאה ה-19, עד רופא מרושע שנעשה נשיא באמצע המאה ה-20 וניהל את האיטי באמצעות יחידות חיסול (ה"טונטון מאקוט"), ועד גנרל שהפך את ארמון הנשיאות לעמדת פיקוד של מבריחי סמים קשים.

אם ההאיטיאנים לא הזיקו לעצמם מספיק, הנה באה שרשרת ארוכה של התערבויות זרות, כולל כיבוש אמריקני שנמשך עשרים שנה. ארה"ב - כל-כך קרובה, כל-כך רחוקה - נהגה בהאיטי כפילגש בזויה. היא סירבה להכיר בה בשישים שנות עצמאותה הראשונות, מפני שהופעתה של רפובליקה שחורה פגעה ברגישויותיהם של בעלי העבדים במדינות הדרום.

קצת קשה להאמין, אבל אחד האבות המייסדים המהוללים של ארה"ב, אלכסנדר המילטון, אמר בסוף המאה ה-18, שצורת השלטון היחידה הראויה להאיטי היא נשיא שיתמנה לכל ימי חייו, ויאכוף את רצונו באמצעות כידונים. המילטון, שר האוצר הראשון של ארה"ב ומייסד הדולר, מצוטט עד היום בהערצה ניכרת בארה"ב בדיונים על הדמוקרטיה האמריקנית.

כמעט איש אינו מצטט את משאלת המוות שלו להאיטי (האפיזודה הזו מובאת בספרו של גורדון בראון, Toussaint's Clause, העוסק ביחסם של מייסדי ארה"ב אל המהפכה ההאיטיאנית).

לפי נתוני הסי.איי.אי, 80% מעשרה מיליוני האיטיאנים חיים מתחת לקו העוני, ו-54% חיים ב"עוני מרוד" (הנתונים ב-cia.gov). התאוששות מסוימת נרשמה מאז 2005 - אבל ארבע סופות הוריקן בעונה אחת, 2008, הסבו נזק עצום לתשתית ולחקלאות, ועלו להאיטי כמיליארד דולר. תוצרה המקומי הגולמי עמד ב-2008 על קצת יותר משבעה מיליארד דולר.

ההוריקן שלפני הרעש

שני שלישים מן התושבים תלויים למחייתם בחקלאות. תקבולים מהאיטיאנים העובדים בחו"ל הם מקור ההכנסה העיקרי במטבע חוץ, והם שקולים כנגד רבע מן התוצר המקומי הגולמי. לפי נתוני הבנק העולמי, עובדים האיטיאניים ברפובליקה הדומיניקנית - שכנתה של האיטי, החולקת איתה את האי היספאניולה - נדרשים לשלם לבנקים מקומיים 35 דולר מכל 200 דולר שהם מעבירים הביתה.

האבטלה בהאיטי עומדת על 70%. זה נתון איום ונורא כשלעצמו - והוא איום ונורא במיוחד בהאיטי, שהגיל הממוצע של תושביה הוא שמונה עשרה וחצי. היא פחות או יותר הארץ הצעירה ביותר בעולם. אין פלא, אין בה הרבה זקנים. תוחלת החיים הממוצעת בה היא 60.8 שנה, המקום ה-184 בעולם (הנתונים באים מ-wolframalpha.com). על-פי דו"ח של קרן הפיתוח הפאן-אמריקנית, אשר פורסם בנובמבר שעבר (padf.org), לפחות 225 אלף ילדים האיטיאניים מוחזקים בתנאי עבדות לכל דבר, קורבנות תכופים של ניצול מיני ושל התעללות פיזית ופסיכולוגית.

הם בורחים, הם מגורשים

מה הפלא שהאיטיאנים מנסים להימלט מצבת העוני וחוסר היציבות - ומה הפלא שאף אחד מיעדי מנוסתם אינו מניח שטיחים אדומים לרגליהם. אחת המשימות החשובות של משמר החופים של ארה"ב היא לסכל כניסה המונית של מהגרים לא חוקיים מהאיטי לפלורידה. בסוף 2009 עמדה ארה"ב לגרש 35 אלף האיטיאנים מתחומיה.

גם כך, הפזורה ההאיטיאנית בארה"ב ניכרת. פעילי הפזורה מעמידים את מספרה על שני מיליון. זה נתון כנראה מפוקפק, אבל בוודאי יש בארה"ב מאות אלפי האיטיאנים. הדעת נותנת שבקרוב יהיו הרבה יותר. לפני עשר שנים העריך שגריר האיטי בוושינגטון, כי לפחות מיליון האיטיאנים מתגוררים מחוץ לארצם, חצי המספר הזה בארה"ב, "בכללם אחוז גבוה של אינטלקטואלים, אנשי מקצוע, טכנאים, עובדים מיומנים".

אגב, המושלת הכללית של קנדה - נציגה נומינלית של מלכת בריטניה, למעשה ראש המדינה - היא האיטיאנית, שמשפחתה נמלטה מהאיטי ב-1968, בהיותה בת 11. בארה"ב, האיטיאנים לא הגיעו עד כה אל הפוליטיקה הארצית, אבל אחדים נבחרו לכהונות בעלות השפעה במדינות אינדיבידואליות של ארה"ב.

חסות בין לאומית

בזמן כתיבת הרשימה הזו, לפנות בוקר (יום ה'), ההיקף הממשי של הטרגדיה בהאיטי היה עדיין עניין לניחושים. ההערכות על מספר ההרוגים עולות בהתמדה. המספר מאה אלף אינו נשמע מופרז. נשיא האיטי, שארמונו נחרב ברעש, אמר ל"מיאמי הראלד", כי אין הוא יודע איפה יישן בלילה.

בניין הפרלמנט נהרס, המשרד הממונה על גביית מסים נהרס; הארכיבישוף של עיר הבירה פורטו-פראנס כנראה נהרג; 140 עובדי האו"ם נעדרים, והנציג הראשי של האו"ם נהרג. בתי חולים חרבו. רעש האדמה כמובן לא מחק את האיטי מן המפה. אבל אין זה כלל מן הנמנע שהוא מחק את ממשלתה, ושם קץ ליכולתה לנהל את ענייניה.

האיטי האומללה תצטרך כל-כך הרבה יותר מאשר רצון טוב, אוהלים ואוכל. אין זה מן הנמנע שהיא תהיה זקוקה לחסות בינלאומית לשנים רבות. מותר לקוות שהפעם החסות הזו תניב תוצאות קצת יותר טובות מחסויות העבר. אם לא, הים הקריבי יתמלא סירות אגוז, בדרך אל שום מקום. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com