הבה נצנן

חוק צינון לעיתונאים? רעיון לא רע, ובלבד שהוא יהיה רק מרכיב אחד בצינון הכללי. אני מציע בזה ששום פוליטיקאי לא יורשה להתמודד בבחירות הבאות, אלא רק לאחר שהמתין שלושה חודשים לאחר פקיעת כהונתו. שום עורך דין לא יורשה, אלא לאחר שסגר את אחרון תיקיו והתפטר מן הלשכה. שום אקדמאי, אלא לאחר שהעביר את כל תלמידיו בבחינה.

אגב, אני מציע ששום בוחר לא יורשה לחזור ולבחור, אם יתברר שבחר בבחירות הקודמות. צינון, אמרנו. הבה נצנן את התרבות הפוליטית כולה. רק לאדישים יהיה מותר להביע דעה. רק לנמנעים יהיה מותר להצביע. רק למנומסים יהיה מותר לקרוא קריאות ביניים. רק לצמחונים יהיה מותר לאכול בשר. רק לפציפיסטים יהיה מותר לצאת למלחמות. ברצינות. זאת אומרת, לא ברצינות, כי רק לרציניים יהיה מותר להתחכם.

עכשיו, הבה נשקול את חוק תירוש רונית לבלימת יאיר לפיד. יש בו משהו, ברעיון החקיקה הזה. לפיד נודע לציבור מעריציו בזכות גלי האתר, או הספקטרום הדיגיטלי. הוא עמד ברשות הרבים, ועשה שימוש ברכוש ציבורי - האוויר - כדי לכבוש את פסגת כל המדרוגים. עם כל הכבוד לטוריו ב"ידיעות אחרונות", הם רק מוזיקת רקע. האינטימיות השורה על יחסיו של מר לפיד עם קוראיו היא כולה תוצאה של טלוויזיה.*הוא יציר כפיו של האוויר הציבורי. והוא מעולם לא אמר לנו, זאת אומרת לכם, שהוא רק נמצא בדרך-אל.

עכשיו, כאשר לפיד נמנע מלהכחיש את יומרותיו הפוליטיות, כל הופעת טלוויזיה שלו היא עצרת בחירות בכוח. והואיל והאוויר הוא ציבורי, זה מצב עניינים המוכרח לעורר מידה של הסתייגות.

ג'ורג' המיר את האסימונים

ב-1997 החליט איש-חמודות אחר לעשות דרך הפוכה. ג'ורג' סטפנופולוס היה נער הפלא יפה הקלסתר של הבית הלבן בימי ביל קלינטון. מקץ ארבע שנים אינטנסיביות הוא החליט לעשות לביתו, ולהמיר את האסימונים במזומנים. רשת הטלוויזיה ABC הציעה לו להגיש את תוכנית המלל הפוליטית שלה ביום א' בבוקר, שהיא די משעממת כשלעצמה - אבל רבת יוקרה. הוא נענה. מצוין, אמרה אי.בי.סי, אבל אנחנו צריכים התחייבות שלא תשתמש בנו כקרש קפיצה אל קריירה פוליטית שנייה. אינני יודע אם סטפנופולוס חתם על התחייבות מפורשת, אבל הוא התחייב מוסרית ואתית. הוא התחיל קריירה עיתונאית סולידית אם גם לא מרגשת, והוקפץ בקיץ שעבר למדרגת המגיש המשותף של "בוקר טוב אמריקה".

הטלוויזיה האמריקאית מלאה בני דמות של סטפנופולוס, שפשטו את המדים הפוליטיים, והתיישבו לפני המיקרופון והמצלמה.*לפי מיטב ידיעותיי לא היו חזרות אל הפוליטיקה, או עריקות אליה. מפעם לפעם מתרוצצות שמועות על כוונות פוליטיות של אנשי תקשורת. אופרה ווינפרי עומדת במרכזן של ספקולציות תקופתיות; לו דובס, המגיש רב-השנים של CNN, עורר ניחושים על יומרות פוליטיות רמות דרג כאשר פרש בסתיו שעבר.

בשנה שעברה היו שמועות שמגיש הטלוויזיה חד הלשון, כריס מאת'יוס (MSNBC), יתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת פנסילבניה. ארבעה ימים אחר כך הוא הבהיר שכהונה בסנאט אמנם הייתה חלום נעוריו, אבל עוד לפני 22 שנה הוא החליט "לסקר פוליטיקה, לא להשתתף בה". זה משפט חשוב, גם אם מאת'יוס עצמו אינו מופת לריחוק מקצועי מן הנושאים שבהם הוא עוסק. יש גבול בין עיתונאות לפוליטיקה, אפילו כאשר הוא דק מאוד. הגבול הזה אינו מוגדר על-פי "אובייקטיביות", אם כי רפורטר צריך כמובן להיבחן על-פי חתירתו אליה. הוא מוגדר על-פי נכונותו של עיתונאי להימנע מלשרת שאיפות פוליטיות.

ל"ניו יורק טיימס" יש מדריך רב-מלל לענייני מוסר מקצועי. הוא מייעץ לעובדיו להימנע לא רק מהחצנה מפורשת של דעותיהם הפוליטיות, אלא אפילו ממראיות עין מעוררות חשד. עובדי העיתון מוזהרים אפילו מפני התוצאות האפשריות של הדבקת תוויות פוליטיות על פגושי מכוניותיהם (nytco.com/press/ethics.html).

ב"וושינגטון פוסט" היה עד לאחרונה עורך ראשי, ליאונרד דאוני, שנמנע אפילו מלהצביע בבחירות, כדי שלא ייפול עליו חשד של משוא פנים. זו הייתה אולי הפרזה, שממילא לא שכנעה מבקרים ימניים של העיתון. אבל זו הייתה בהחלט תעודת כבוד לעיתונאי שהבין את חשיבות הגבול ואת ערכה של מראית העין.

עיתונאות כהקנטה

צריך להודות שיש הרבה יותר דוגמאות לניצול לרעה של מעמד עיתונאי. עיתונים היו מלכתחילה פמפלטים, קריאות רטוריות, הבעות קולניות של דעה. הם נולדו כדי לשרת עניינים פוליטיים. לא זו בלבד שלא היה גבול, דק או דקיק, אלא שהייתה דלת מסתובבת. פוליטיקאים היו עיתונאים כאשר לא יכלו להיות פוליטיקאים - והשתמשו בגלוי בעיתונאיותם, או בעיתוניהם, כדי לחזור אל הפוליטיקה. למען האמת היה לעתים קרובות זיהוי מלא בין פוליטיקה לעיתונות. מנהיגים של מפלגות פוליטיות היו לעתים קרובות העורכים הראשיים של עיתוני מפלגותיהם.

זה לא היה זמן טוב. הסיכוי למצוא מידע ענייני היה קטן. אין צורך להתגעגע אל הזמן ההוא. חזרה אל הרגלים רעים היא רגרסיבית, היא צריכה לעורר התנגדות, בראש ובראשונה מצד עיתונאים.

האם יאיר לפיד עיתונאי? אינני יודע. אינני בטוח אפילו שהוא היה מתאר את עצמו כעיתונאי. עיתונאותו היא סדרה של קריאות ביניים. הוא מקניט, בהצלחה מעוררת הערצה. הוא נותן קול, צורה ואינטונציה לרחשי הלב הלא-תמיד-מלומדים של הרבה משומעיו. זה מה שהיה עושה אביו המנוח. הרבה זכויות יש לאביו, אבל תרבות הדיבור שלו באולפני טלוויזיה אינה אחת מהן. הוא לא ברא את הרטוריקה הישראלית, אבל הוא מילא תפקיד חשוב, ונפסד, באחת המוטציות שלה.

היש מנוס מפני כל זה? כנראה אין. אי-אפשר לחוקק חוק נגד חציית הגבול מהשקפה פוליטית אל פעילות פוליטית. אי-אפשר להעניש אנשים על יהירותם, או על קולניותם. אפשר לעומת זאת לחשוש מפני התוצאות, הדידקטיות והמעשיות, של הפקעת האוויר הציבורי.