פלונטר לעובדים

למשבר במפעל אקרשטיין ירוחם יש שלוש זוויות: הפועלים טוענים שההסתדרות בגדה בהם ומבקשים להתאגד עם "כוח לעובדים"; ההסתדרות מכה על חטא, אבל מנסה לגרום לוועד להידבר דרכה. וההנהלה? יש רצון טוב, אבל קודם שיהיה ארגון יציג אחד לכל המפעלים. כך נראה מעגל קסמים > דרור פויר

אזור התעשייה של ירוחם, ארבע אחר הצהריים, מול המפעל של אקרשטיין. משמרת הבוקר יוצאת דרך השערים הכבדים והולכת הביתה. רציתי להיכנס אבל ההנהלה לא אישרה לי, אז אני עומד בחוץ ומחכה לשמעון זפרני ולבנצי צנגאוקר, שיבואו ויספרו לי את הסיפור שלהם. זפרני, 41, נשוי פלוס שניים, גר בירוחם כל החיים. הוא מפעיל ציוד מכני כבד, שופליסט, 18 שנה במפעל. בנצי צנגאוקר, 40, נשוי פלוס שלושה, 19 שנה במפעל, גם הוא בירוחם כל החיים. בנצי מפעיל ציוד מכני כבד, בדיוק כמו שמעון. אחד עובד במשמרת יום, השני במשמרת לילה, ובכל שבוע מתחלפים. יש ביניהם חברות של הרבה שנים. נראה שאת ההרגל הזה, לעבוד במשמרות, הם לקחו גם ליחסים ביניהם. כשאחד מדבר השני שותק. יחד הם מובילים את מאבק העובדים במפעל אקרשטיין; זהו מאבק עובדים יפה ונוגע ללב המתנהל במקביל למאבק קצת פחות יפה בין שני ארגוני עובדים, גדול וקטן.

לפני כחצי שנה הם התארגנו בירוחם במסגרת "כוח לעובדים", ארגון חדש ודינמי. למרות התנגדות המעסיק, בית משפט אזורי לענייני עבודה הכיר במפעל בירוחם כיחידה נפרדת. במקביל, ובמהירות, החתימה ההסתדרות, שנאבקת בארגון החדש, את שאר העובדים במפעלים האחרים. כעת טוענים בהסתדרות שכל שלושת המפעלים הם יחידה אחת ושהיא הנציגה האמיתית של העובדים, זאת אף על פי שלפני כחודש שלחו העובדים החברים בכוח לעובדים מכתב לעופר עיני, ובו הם מבקשים בזו הלשון: "איננו רוצים להיות מיוצגים על-ידי ההסתדרות. כוח לעובדים הוא הארגון היחיד שאנחנו סומכים עליו. אנו פונים אליך, מר עיני - הנח לנו! שבענו מרורים מיחסה של ההסתדרות".

זו, אני חושב, התמצית האמיתית של הסיפור; הצלקת שהשאירה ההסתדרות על עובדי אקרשטיין בירוחם. היא בת 15 שנה, הצלקת, אבל עדיין מגרדת. מה שהיה זה שעובדים ניסו להתארגן ולהקים ועד, ההנהלה הגיבה בקשיחות רבה, איימה, פיטרה, החתימה על חוזים עם סעיפים לא חוקיים שאוסרים על העובדים להתאגד, ונטרלה את המאבק. שמעון ובנצי היו אז פועלים צעירים במפעל. הם קיבלו עליהם את הדין. "איזה טיפשים היינו לפני 15 שנה", הם אומרים היום. מהר מאוד העובדים התקפלו, וההסתדרות - שתקה. שנים הם שילמו לה דמי חבר ולא קיבלו ממנה דבר, אז עכשיו הם לא רוצים אותה. הם לא רוצים אפילו לשמוע עליה.

יש לצנגאוקר עוד קצת זמן עד שתתחיל המשמרת שלו, ואנחנו נוסעים לבית של זפרני. בית פרטי בשכונה נחמדה. אנחנו יושבים בחצר האחורית, בזולה של שמעון, במקום שבו הכול התחיל.

העובדים: בגלל היחס

להתארגנות במפעל אקרשטיין ירוחם קדמו, כך לדברי צנגאוקר וזפרני, שנים של יחס גרוע. "אנשים פה לא דיברו שנים, וחיו בתחושה מאוד לא טובה, עד שהמצב נהיה בלתי נסבל", אומר זפרני. "אמרנו לעצמנו, ועד או אבדון".

הקש ששבר את גב הגמל נפל לפני חצי שנה, ככל הנראה בשיאה של תקופה קשה במפעל, בעיקר ביחסים בין העובדים להנהלה. הרבה צעקות, הרבה חוסר כבוד. שמעון עבד במשמרת לילה. בשתיים לפנות בוקר הופיע פתאום סמנכ"ל התפעול ואמר לו, "ישנת". למחרת השעו אותו לשבוע ללא שכר, ובלי פרמיה על חודש עבודה.

שמעון ישב בבית ואכל את עצמו. בנצי בא לבקר אותו. כמה אפשר עוד לסבול, שאלו זה את זה, והחליטו להתאגד. על ההסתדרות הם לא רצו לשמוע. כוח לעובדים בדיוק זכה לכותרות כשאיגד את עובדי כללית רפואה משלימה, והשניים החלו לגלגל את העניין. הפגישות הסודיות בבית הכנסת ההודי בירוחם צברו והלכו תאוצה, ומפה לשם החתימו השניים למעלה משישים עובדים על הצטרפות לכוח לעובדים.

ההנהלה, הם אומרים, לא שמחה על ההתארגנות החדשה. לא שמחה בכלל.

בנצי מספר שבימים שלאחר ההתארגנות הצטברו נגדו במשטרה תלונות על איומים. "אל-קאפונה עשו אותי", הוא אומר. הנהלות המפעלים האחרים, הוא משוכנע, הפיצו עליהם שמועות שהם "קומוניסטים", ואיימו על אנשים כדי שיפרשו מהוועד. ויש עוד סיפורים - על זה שביקש מקדמה ולא קיבל; או על כך שמתנים עזרה, כמו הלוואות, ביציאה מהוועד, וכן הלאה. לפעמים ההוכחות שלהם יכולות להישמע כמו שמועות ותו לא, אבל הכבוד - הכבוד שם, והוא פגוע.

"באתי להנהלה", הוא אומר. "ביקשתי מהם, בואו נגיע להסכמה בהידברות. אבל זלזלו בי".

אז השלב הבא היה לפנות לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שבסוף הכיר בכוח לעובדים כארגון היציג במפעל אקרשטיין ירוחם. בית הדין גם הורה להנהלת החברה לקיים משא ומתן עם נציגי הארגון על הסכם שכר קיבוצי, בעקבות טענותיהם על הפחתות שכר, על היעדר ביטחון תעסוקתי, ועל הזנחת הבטיחות במפעל.

"העובדים אינם בבחינת 'מרצפות משתלבות'", נכתב, "ועל המעסיק להבין כי התארגנות עובדים אינה מילת גנאי ויש בה כדי לסייע לעובדים ואף למעסיקים".

זה היה בסוף ינואר. המפעל אמר שיכבד כל החלטה של בית המשפט, אבל בפועל - אחרי הפסיקה - הגיעו נציגי ההסתדרות למפעלי החברה באשדוד ובראש פינה, והחתימו במהירות כמאתיים עובדים על טופסי הצטרפות. העובדים עצמם, כך לדברי צנגאוקר וזפרני, סיפרו כי הם הוחתמו במשרדי ההנהלה על-ידי מנהלים, "תוך הבהרה שזה מה שבעל הבית רוצה".

ואז הייתה השביתה באמצע ינואר. זו הייתה הפעולה הראשונה האמיתית - ובינתיים הגדולה והמוצלחת ביותר - של הוועד. אחרי פגישת בוררות, שבה הבטיחו בעלי השליטה במפעל לבדוק את טענות העובדים, הם חזרו לעבודה. שביתה של פחות מ-48 שעות.

אני שואל אותם מה הם רוצים. מה הדרישות שלהם. התשובה יכולה להיות מפתיעה. זו לא מלחמה על שכר ועל פנסיה ועל עוד כסף. הם קודם כול מבקשים דבר בסיסי: שיכירו בהם. הם פגועים. היחס, הם אומרים, הוא מה שמפריע להם יותר מהכול. יש הפרדה מוחלטת בין העובדים להנהלה, הם מספרים. "למה, למשל, לא לקחו אותנו לעשות סדנת צחוק כמו שעשו למנהלים? למה בשבילנו, העובדים, למה בשבילנו לא עושים כלום?".

אבל ישנם גם הדברים הטכניים. שניהם, למשל, פצועים. בנצי התהפך כשנהג על מלגזה ונפגע בגבו. ישב 42 ימים בבית, הכירו לו רק בתשעה. תחקיר של התוכנית "עובדה" של אילנה דיין חשף את תלונות העובדים על ליקויי בטיחות. מאז פרסום הכתבה יש שינוי לטובה: משרד העבודה יושב חזק על המפעל, שולח פקחים. שמעון ובנצי מאשרים שבתחום הזה דווקא נעשו דברים, אבל הם עדיין סוחבים איתם את הטראומות מפעם. איך התכחשו למחלה של הזה ולתאונה של ההוא.

וגם השכר, בכל זאת, מפריע. "אני מרוויח 4,800 שקל יסוד", הוא אומר, "איך מצליחים לחיות ככה? צריך לעשות הרבה שעות נוספות בשביל זה".

שמעון אוהב את המפעל. חשובה לו ההצלחה, הוא אומר, אבל הביטחון התעסוקתי חשוב לא פחות. במפעל אין סנטימנטים, הוא מסביר. זה מה שחסר להם, היחס, הרגש - שבוטא, לטענתם, בתנאי העבודה.

מאז השביתה הגדולה, מודים בנצי ושמעון (גם אם לא בפה מלא), המצב קצת השתפר. נכון שעדיין לא נותנים לו לתלות חומרים של כוח לעובדים על לוחות המודעות במפעל, אבל הם לפחות אמרו את דברם. הם עומדים זקופים יותר, גאים בעצמם, וגם קצת נהנים ממעמדם החדש.

אנחנו הולכים להצטלם מאחורי המפעל. נהיו כוכבי תקשורת שני אלה, יודעים כל אחד איזו זווית תוציא אותו טוב יותר אותו. הם מתמסרים בקלות, טוענים שהיו מוותרים על כל זה בשניות, אבל לפעמים זה קשה יותר ממה שחושבים. אור הזרקורים הוא סם חזק. "עשינו היסטוריה", אומר לי בנצי יותר מפעם אחת.

ערב יורד על ירוחם, קודר וקר. המפעל, מתחתינו, מואר. נהמות עמוקות עולות ממנו כשהמכונות מהדקות את הלבנים וחותכות את קירות הבטון.

אקרשטיין: בגלל כוח לעובדים

רציתי לפגוש את הנהלת אקרשטיין במשרדי ההנהלה בהרצליה פיתוח. אפילו התחלתי לנסח פסקאות יפות על ההבדלים בין האבק של הדרום למסעדות היוקרה בצפון. אבל בסוף פגשתי את מאיר לוי, סמנכ"ל כספים באקרשטיין, במשרדי חברת יחסי הציבור שלו, בנוכחות יועצת התקשורת, גלי גבאי.

למה בעצם לא נתתם לי להיכנס למפעל, אני שואל. האווירה גם כך סוערת, אומרים לי, וכל כניסה מעוררת פרובוקציה.

לוי הודף, כמובן, את כל הטענות, במיוחד בכל הקשור בקומבינה עם ההסתדרות. טענתנו הבסיסית, הוא חוזר ואומר - ולא בלי מידה רבה של היגיון, מוכרחים לומר - היא שהם רואים את כלל החברה כארגון אחד, ו"אחת לנו היא מי יהיה הארגון שייצג את עובדיה".

נשמע די הגיוני. גם אם מדובר בארגון שהם קראו לו קיצוני וקומוניסטי? הם עדיין נוטים להמעיט בערכו, לקרוא לו "הארגון הזה", אבל "זו התאגדות לגיטימית ואין לנו העדפות, רק שיהיה ארגון אחד".

ניהול משא ומתן מול שני גופים, הם מסבירים, יפגע באינטרסים של כולם. הטענה של העובדים בנוגע לייצוג על בסיס גיאוגרפי היא מופרכת, ממשיך לוי. "זו חברה אחת עם מרכז אחד, ואין בזה שום צורך".

על הימים שבהם החתימו את העובדים על חוזים שאוסרים התארגנות ופיטרו עובדים שרצו להקים ועד הם פחות ששים לדבר. "נגד תחושות אין מה לומר", אומר לוי. "אם הייתה תחושה כזאת, אנחנו מצרים על כך. זו כמובן לא הייתה מדיניות מכוונת".

הוא כופר ומגנה כל התנכלות, מתנער מההנהלה הישנה, ומזכיר שכל שדרת הניהול במפעל בירוחם - זו שבתקופתה סבלו העובדים מיחס רע - הוחלפה מאז.

לוי רק רוצה להרגיע את האווירה. הוא מציין לטובה את העובדים, שגם בזמן המאבקים לא פגעו כהוא זה במפעל. "אנחנו נכבד כל החלטה ונשב עם כל מי שצריך לשבת"; בסופו של דבר, הוא אומר, האינטרס של כולם משותף - שהמפעלים יעבדו וייתנו פרנסה.

הוא מתחייב בפניי, ויותר מפעם אחת, שגם במקרה של פסיקה נגד כוח לעובדים לא יאונה שום רע לפועלים שהתארגנו. אף אחד לא ינסה להתנקם בהם ולהיפטר מהם.

ההסתדרות: בגלל העובדים

טענות דומות עד מאוד משמיע גם דובר ההסתדרות אייל מלמה. האם העובדה שהטיעונים שלהם כמעט זהים אומרת שהם עובדים יחד? בטח שלא.

לגבי הצלקת בת 15 השנה, גם הם "מבינים את המרירות" ו"יכול להיות שעשינו שם טעויות". ההסתדרות אמנם שתקה, הוא מסביר, אבל הכול יכול היה להיפתר כבר אז לו העובדים לא היו מוותרים כל-כך מהר. לפי מלמה זו הבעיה היחידה; בעיה חמורה, אבל יחידה. לו הם רק היו פונים לערכאה גבוהה יותר בהסתדרות, אני משוכנע שהיו פותרים את זה אז.

השאלה היא, כך מלמה, מה יותר טוב לעובדים בירוחם - שההסתדרות תייצג אותם או כוח לעובדים. הכוח, המסורת, הניסיון והעוצמה של ההסתדרות זה בדיוק מה שהעובדים האלה צריכים, הוא עונה. בשוק העבודה המאורגנת לא צריך תחרות.

בהסתדרות, כמו באקרשטיין, ממעיטים בערכו של כוח לעובדים, וככל שהשיחה פחות לציטוט הם ממעיטים בו יותר. מלמה מבטל את הטענה שכוח לעובדים עורר את ההסתדרות מתרדמה; וזה ההסבר שהוא נותן למהירות התגובה המפתיעה של ההסתדרות כמעט בכל מקום שאליו מגיע כוח לעובדים: "כוח לעובדים צריכים לשאול את עצמם איך זה שבכל מקום שאליו הם נכנסים בסוף כולם עוברים להסתדרות. גם העובדים מבינים מי ייצג אותם טוב יותר. העובדים לא רוצים את הארגון הזה".

למרות זאת, הוא מציע לחברים של כוח לעובדים להישאר בארגון. אף אחד לא מכריח את אף אחד לעשות שום דבר, הוא אומר. הסוגיה היחידה של מי הנציגות - של רוב העובדים או של המיעוט. זו הדמוקרטיה.

הוא ממעיט בערך המאבק בירוחם. זה רק מאבק אחד מיני רבים, ולא מהחשובים שבהם, הוא אומר, ומבטיח שאף על פי שבדיון המתנהל כרגע ההסתדרות ואקרשטיין טוענים את אותו הדבר, הרי שברגע שהוא יסתיים הם ישבו מול המעסיק עם רשימה יפה של דרישות.

לסיכום: סיפור נחמד. כרגע נראה שיהיה מי שיהיה המנצח בסוגיית הייצוג של עובדי אקרשטיין ירוחם -העובדים כבר הרוויחו. מעמדם עלה, בעיני המעביד, בעיני שכניהם ובעיני עצמם. כך או אחרת, יהיה מי שיהיה שייצג אותם - תהיה לו הרבה מוטיבציה. הם עומדים לפני שיפור בתנאים, כמו גם בביטחון התעסוקתי. התחרות בין שני הארגונים עובדת בינתיים לטובת העובדים. אלה ימים מרגשים לעבודה המאורגנת בישראל.