יש מחיר לחופש

אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות ערוץ 2, מאמין כי תפקיד התקשורת היום הוא לספר את האמת, ואילו מטרתה היא להרוויח כסף. על התפר הזה אמור העיתונאי לתמרן בהצלחה

"בעל-הון יכול לקנות, אולי, את כל כלי התקשורת לזמן קצר, חלק מהם לכל הזמן, אך לא את כולם לכל הזמן", אומר אמנון אברמוביץ', אחד העיתונאים המשפיעים ביותר, הפועלים היום בעיתונות המשודרת, זו הממומנת על-ידי אנשי עסקים.

לדברי הפרשן המדיני הבכיר, "ריבוי כלי תקשורת, פלורליזם ומגוון - הם החסם העיקרי בפני השתלטות בעלי-ההון ואימתם, ובפני עריצותם של מפרסמים גדולים".

אפשר להיות חופשי באמת בטלוויזיה מסחרית?

"תקשורת מסחרית, להבדיל ממפלגתית או ממלכתית, מתקיימת באופן טבעי במרחב המסחרי. היא מתפקדת תחת הגדרה שאומרת, כי 'תפקידו של כלי תקשורת הוא לספר את האמת. מטרתו להרוויח כסף'. כלי תקשורת מסחרי, מקצועי וחפץ חיים אמור לתמרן בין שני הקטבים הללו - אמת וכסף".

אולי זה מעמדו הבכיר שהופך עבורו את המידע לנגיש יותר, אבל לדברי אברמוביץ', התקשורת בישראל אינה חסומה כלל. "התקשורת בישראל היא בסך הכול משוחררת וחופשייה מאימת בעלי-הון, טייקונים, אוליגרכים ומפרסמים גדולים", הוא אומר, "היא בסך הכול חופשייה ומשוחררת מפחדים וחרדות, לא רק מפני גורמים כלכליים אלא גם מפני הממסד הפוליטי, הביטחוני, המשפטי".

באחרונה הפך אברמוביץ' העיתונאי לכוכבה של סערה בחסותו של איל ההון שלדון אדלסון. לאחר מונולוג פרשני בתוכנית "אולפן שישי", עט עליו בעליו של העיתון "ישראל היום" ומחה על דבריו של אברמוביץ', שקשרו אותו בחבילה אחת עם מכון "שלם" ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אברמוביץ' חש מהו ניסיון השתקה. מעבר לכך הוא טעם טעימה מאחת התופעות הכובלות ביותר עיתונאים בתקופה האחרונה - המלחמה המחריפה בין כלי התקשורת. תופעה זו מביאה את העיתונות למגויסת, בעיקר עבור בעל ההון שמעסיק אותה.

"'בחירת צד היא בעיה כשהיא נעשית לא מתוך שיקול רעיוני, אידיאולוגי - אלא משום שכלי התקשורת האחר, המתחרה, בחר את הצד השני", אומר אברמוביץ', "אמירה שנונה ומדויקת קובעת, שתפקיד התקשורת להגן על הצד החלש, אך התקשורת בישראל מגינה על 'הצד האחר' - כלומר, הצד האחר מזה שנבחר על-ידי המתחרה. 'בחירת צד' כאקט של תחרות פנים תקשורתית מקיפה היום את התחומים כולם, כלכלי, משפטי, פלילי, פוליטי".

אך את האיום האמיתי על החופש העיתונאי בישראל היום, מוצא אברמוביץ' דווקא באיכותם של העיתונאים, שבוחרים בדרך הקלה על פני מאבק על חרות הנגישות למידע. "רמת כוח-האדם היא איום אמיתי. העיתונות מכניסה אנשים למעגל העבודה ללא כל הכשרה מקצועית. התקשורת איננה מוקד משיכה לכוח אדם משכיל ומחויב ומי שמגיע, מוכנס לעבודה ללא הכשרה. יוצא שרבים מהכתבים והעורכים אינם יודעים יותר מהקורא, המאזין או הצופה הממוצע ואף אינם מתנסחים טוב ממנו".

"אקבץ נדבות לפני שאעבוד אצל אדלסון"

בן כספית, הפרשן המדיני של "מעריב", מעריך כי האיום הגדול ביותר כיום על חופש העיתונות הוא "ישראל היום", של שלדון אדלסון. "ישראל היום": "בן כספית יכול להירגע. אין לנו כוונה להציע לו עבודה"

התשובה של בן כספית לאיום החמור ביותר על החופש כיום מוכרת היטב לקוראי "מעריב" - "ישראל היום". "ברור שתופעה של עיתון כשופר תעמולתי שמחולק חינם היא דבר שלא דומה לשום דבר בעולם החופשי. זה דומה ל'פרבדה' או ל'תישרין'. אני חושב על זה כל יום, לא רק מאז שזה טרנד, הרבה לפני שזה היה קשור למצבו של 'מעריב'. היו עיתונים עם קו אבל לא כאלה שמנסים לייצר שיח ולדכא את החופש כמו שזה מנסה".

איך הוא פוגע בחופש?

"הוא כזה גדול ועוצמתי שזה רק עניין של החלטה עד שהוא ישב על מישהו וישבור לו את המפרקת. הוא מתחיל להגיע למצב של 'ידיעות' מבחינת תפוצה אבל בלי החופש. תאר לעצמך שהציבור היה יודע על המשבר בארצות-הברית על-פי 'ישראל היום'. אני הבאתי את הכותרת הראשונה שדיברה על העוצמה והזעם של אובמה שניהל את המשבר. הם כתבו שזה מאחורינו. תאר לך שהיו מצליחים לסגור אותנו ולהחליש את 'ידיעות'".

יש ביקורות עליך שמקור הקו האנטי-ביבי שלך נובע ממלחמת העיתונים.

"הבל הבלים. לשמחתי, היופי בפרינט זה שיש ארכיון. יש לי היסטוריה של אנטי-ביבי כבר מ-88'. למרות שמי שאומר לי שאני שונא את ביבי, אני יכול להראות גם את כל ההזדמנויות שפרגנתי לו. הייתה תקופה שבה הייתי האידיוט היחיד שחשב שהליכוד לא גמור ולא צריך להספיד את ביבי. הייתי מבקר נוקב של נתניהו הרבה לפני הקמתו של 'ישראל היום' ואהיה גם אחרי, אבל זה לא מפריע לי לפרגן לו כשצריך, כמו אחרי נאום בר אילן או אפילו ביום ראשון האחרון. לפני הקמפיין האחרון במסעדת מיתוס בירושלים, כשהוא אמר לי שאני העיתונאי הכי הגון שהוא מכיר. לא צריך את 'ישראל היום' כדי לרצות להוכיח שביבי לא כשיר לניהול לא רק של מדינה, אלא אפילו של חנות המכולת מתחת לבית".

אתה חושב שהממשל הזה חוסם מידע יותר מקודמיו?

"לא. הוא רוצה לחסום, כל ממשל רוצה לחסום, אבל הוא פשוט כל-כך חסר תועלת. חוץ מדיוני השביעייה העסק הוא מסננת, ככה זה שהלשכה שלך מבורדקת".

העובדה שהעיתון שאתה עובד בו מצוי במשבר, מקשה על החופש העיתונאי שבו?

"חד-משמעית לא. כשהעיתון נמצא במשבר כלכלי ומקרטע מול חובות, הדבר היחיד שאתה חייב לעשות, זה לעשות עיתון טוב. מה, אנחנו אמורים לצאת מול 'ישראל היום' כל יום? הדבר היחיד שעשיתי זה שהחלטתי שאני מעולם לא אעבוד שם. יש לי מספיק עוצמה כדי להגיד 'רבותיי תרשמו טוב: אני אשב במנהרה באלנבי עם כלב וכובע ואקבץ נדבות לפני שאעבוד אצל שלדון אדלסון'. אין לי מושג איך עיתונאים שאני מעריך עובדים אצלו. אלא אם כן הוא יגיד 'חטאתי, טעיתי, פשעתי והעיתון חופשי'. לצערי, אנשים לא מצטרפים לאמירה הזו, כי הם חוששים שהם יצטרכו לעבוד שם".

אולי רק עיתונאי בעל כוח כמו שלך ומשכורת כמו שלך, יכול להגיד באמת מה שהוא חושב?

"כדי להרגיש שאתה לא צריך אף אחד צריך 10 מיליון דולר בבנק ואין לי אותם. אם אני עובר על האנשים שעובדים איתי ב'מעריב', אני לא חושב שיש פה אנשים שרוצים לרצות מישהו. אני לא חושב שזה קשור להישרדות. אם אתה רוצה שיספרו אותך, תעשה תחקירים וגילויים ותשחט אותם - אם צריך. אנשים מבינים רק עוצמה ורק יושר ושלא יהיה שום מצמוץ, כשאתה מתחיל ללחך פנכות גורלך נגזר. בוא לא נכחיש שיש גורמים שמנסים להעביר חוק מסוים נגד 'ישראל היום'. מתבקש שתתחיל להתחנף אל הפוליטיקאים האלה, ולא התחנפנו לאף אחד. אם יש לך את זה בתפיסה, אתה לא עיתונאי".

תגובת עיתון "ישראל היום": "בן כספית יכול להירגע: אין לנו, לא הייתה לנו ולא תהיה לנו כוונה להציע לו עבודה. אין לו מקום במערכת 'ישראל היום', עמה נמנים כתבים ופרשנים מוערכים הנהנים מחופש מלא. יותר ממיליון קוראים של 'ישראל היום' חושבים אחרת מבן כספית ומספרם רק הולך וגדל".

בלשכת רה"מ סירבו להגיב.

"ניסו לסתום לי את הפה"

כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של "קול ישראל", מתנגשת עם הגוף הקונצנזואלי ביותר במדינה

"העבודה העיתונאית כולה היא מלחמה על חופש העיתונות", אומרת כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית הוותיקה של "קול ישראל". מנשה מספרת, שבתחומה, ההתנגשות מול הגוף הקונצנזואלי ביותר במדינה, היא מתמדת. "התמזל מזלי שראיתי את הכוח של התקשורת להגביר את חופש העיתונות. העיתונות של לפני שנים, התמסרה גם במחיר צמצום החופש. ככל שאני מעמיקה את העיסוק בעוולות וזכויות האדם, כך אני מבינה שהערנות שמתפתחת בצה"ל מוצאה מחופש העיתונות".

מנשה החלה לסקר את הצבא בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בשלהי שנות ה-80'. אבל המלחמה שעומדת לנגד עיניה בעת עבודתה, היא דווקא מלחמת יום כיפור. "זה קו פרשת המים בכל הסיקור הצבאי", היא אומרת, "תמיד כשמנופפים לי בביטחון המדינה, אני חושבת על יום כיפור. אני לא יודעת מה היה קורה אילו העיתונות של אז הייתה נוהגת אחרת ולא מקבלת את מה שהממסד אמר לה כמובן מאליו. אולי לא הייתה מלחמה בכלל".

ובכל זאת, את עדיין פועלת תחת מגבלות צנזורה חמורות.

"כשיש צנזורה אתה לא יכול להגיד שיש חופש מוחלט. אבל בעבר, רק לפני 15 שנה, העורכים עצמם היו שבויים בקונספציה. הם סירבו לפרסם ידיעות שלא תאמו את העמדות הישראליות הרשמיות, שמא תתעורר בהלת שווא. ביום כיפור, התקשורת אפילו לא הייתה בדילמה. גם היום שומעים ש'צריך לשמור על צה"ל'".

השאלה האם מתוקף היותכם ציונים וחיילים בעבר או הורים לחיילים, אתם גם יכולים להיות עיתונאים צבאיים חופשיים לחלוטין מהערכים שלכם?

"בוודאי. עיתונאים, גם אם הם ישראלים וגם אם הם ציוניים, הם קודם כל עיתונאים. עיתונות מגויסת זה הדבר המסוכן ביותר".

מנשה ידעה במהלך הקריירה שלה הגבלות דווקא בשידור הציבורי שעבורו היא עובדת. "מי שמאמץ את העיתונות כאורח חיים, משלם מחירים. היו לי תקופות של תסכול גדול, שניסו להצר את דרכי", היא מספרת, "היום יש לי חופש מוחלט. מי שניסה לסתום לי את הפה היו גופים שונים שלא מכירים את חופש העיתונות, שרוצים להצר אותו שלא בחלו בכל דרך, עד כדי כך שהיו עלי מאבטחים, ששמרו עלי מהניסיון למנוע לדעת את מה שנעשה במערכות שונות".

ברשות שידור חלשה, החופש העיתונאי רפה יותר?

"היום אני מקבלת גיבוי מלא. כשאתה מאמין ושלם עם מה שאתה עושה, אתה עושה את העבודה שלך. שילמתי מחירים גם בתחום המשפחתי. אני אימא ולא כתב צעיר של גל"צ, וכשהייתה שאלה אם אני נכנסת או לא לרצועת עזה במבצע 'עופרת יצוקה' היא לא עלתה בכלל. השארתי את הילדה שלי בבית בחרדות. השידור הציבורי הוא היחיד שמשוחרר מאינטרסים, זכות הציבור לדעת זה הערך שצריך להנחות אותנו".

"הרוב המכריע של כלי התקשורת רואים את עצמם כמי שנמצאים בסכנה קיומית"

עפר שלח, מגיש "המקור" בערוץ 10 ופרשן צבאי "במעריב", חושב שעיתונאים רבים מטילים על עצמם מגבלות מחשש לאבד את הפופולריות שלהם

האויב הגדול ביותר של החופש העיתונאי, על-פי עפר שלח, הוא העיתונאי עצמו. "מכיוון שהעיתונות חלשה כי כלי תקשורת רואים עצמם בסכנת סגירה מתמדת ומכיוון שהעיתונאים מוחלשים ומפורדים, ומכיוון שקיימת כלפיהם עוינות בחלקים גדולים של דעת הקהל אז הם מטילים על עצמם מגבלות בגלל החשש להיות לא פופולאריים", אומר שלח, שסוגר כבר 20 שנה במקצוע.

שלח סגר בשבוע שעבר עונה מוצלחת של תוכנית התחקירים שלו, "המקור" בערוץ 10. "כביכול אני עשוי להיתקל בבעלי הון שמחזיקים במקומות שבהם אני עובד, וברשויות כמו הצבא ומערכת הביטחון או גופים עסקיים. אבל אני לא חושב שמי מהם באופן ישיר מטיל על העיתונאים אימה כמו תחושתם שלהם עצמם שהם לא פופולאריים".

אולי חסמי המידע כל-כך מובנים מכיוון הגופים ובעלי ההון, עד שהעיתונאי כבר מאמץ אותם באופן טבעי?

"רוב הגופים נבונים מספיק בשביל להבין שהם לא ייצאו טוב בניסיון לחסום מידע. אני לא נתקל בזה באופן אישי. אחד הדברים שקורים לעיתונות זו היעלמות של מעמד הביניים. רוב האנשים שהתחילו איתי את הדרך לפני 20 שנה לא נמצאים בה היום, לא בגלל שאין להם כישרון, אלא כי היא לא מסוגלת לפרנס אנשים במעמד ביניים על כל דרישותיהם בחיים. לכן יש שכבת טאלנטים שאני לשמחתי בתוכה, ושכבה עבה מאוד למטה של אנשים שמרגישים זמניים. גם הטאלנטים מרגישים מבודדים ומוחלשים, אבל הם לפחות משתכרים טוב. זה יוצר מצב שהעיתונאי מראש מניח שהוא חלש, ושהוא לבד ולכן הוא שותק".

ייתכן שזו אפתיה כללית באוכלוסיה, שמצב העיתונאים רק משקף אותה?

"יש הבדל בין עיתונאי לאזרח. אזרח שהולך עם מוסכמות זה בסדר, עיתונאי צריך לבדוק כל מוסכמה וכל מה שנחשב לאמת. הפחדים הכלכליים והתחושה של העיתונאי, ובמיוחד של עורכים ותחקירנים, היא שהם לבד במערכת שלא תהסס להפטר מהם, ושנמצאת עצמה בפאניקה. הרוב המכריע של כלי התקשורת רואים את עצמם כמי שנמצאים בסכנה קיומית ואם הם לא, זה רק כי מישהו החליט כרגע שהוא מוכן להוציא עליהם כסף, אבל מחר זה יכול להתהפך".

אצלך בערוץ התקשר יוסי מימן לאשרת קוטלר להביע את מחאתו על סיפור.

"מימן הרים טלפון לאשרת לאחר מעשה ורעשה הארץ. הוא לא התערב מעולם בסיפור. אבל לא צריך לשים דגש על המעורבות הישירה - יש מעורבות ישירה דרג שני. אמצעי התקשורת תמיד התפרנסו, אבל כשהאמצעים חלשים, הדעת נותנת שהמשוואה נוטה לטובת בעלי ההון. לפני 20 שנה בעלי האמצעים היו משפחות עיתונות. מאז התקשורת נקנתה על-ידי אנשי עסקים, האינטרסים הפכו להרבה יותר גדולים וסבוכים. יש פער עצום בין תדמית אנשי התקשורת בציבור, ובין תדמיתם בעיני עצמם. הציבור חושב שיש להם עוצמה ולמעשה מרגישים חלשים ומבודדים".

"הגבול בין עיתונאי לעסקן תקשורת הוא דק"

גל גבאי, מגישת התוכניות "ואקום" ו"עושים סדר" בטלוויזיה החינוכית, טוענת ש"לכסף יש את ההשפעה הגדולה ביותר על גבולות המקצוע"

"יש שאלות שלעיתונאים בישראל כבר יותר קשה לשאול", אומרת גל גבאי, עיתונאית ותיקה. לדבריה, "כשעיתונאים ישראלים שואלים שאלות הלוקחות בחשבון סבל של בני אדם המשתייכים לקבוצת האויבים, הם מיד עוכרי ישראל. הומניסט היום הוא רדיקל. אם ראש עיריית חולון, שערער על תערוכה מיליטריסטית, הותקף על-ידי שר הפנים, ומנהל גימנסיה הרצליה, שהעדיף שבבית-ספרו לא ירצו קצינים במדים - נצלב, אז איך יתנהל עיתונאי הרוצה לרצות מקסימום צופים, קוראים ומאזינים? איך האווירה הזאת משפיעה עליו?".

לתפיסתה של גבאי, שבחרה בשלב מסוים להפסיק לעבוד בחברת החדשות של ערוץ 2, המזומנים הם השלשלאות ההדוקות ביותר על רגלי העיתונאים. "כוח הכסף התגלה ככוח גדול יותר מזה הפוליטי", היא אומרת, "לכסף יש את ההשפעה הגדולה ביותר על גבולות המקצוע. בשיחה קצרה עם עיתונאי הפועל במדיום מסחרי וכזה הפועל במדיום ציבורי, תוכל לקבל חיזוקים לאמירה הזאת. השאלה המנחה היא מה מוכר, פחות מה חשוב ואפילו מה מעניין. כי מעניין ומטריד גם 'מפריע' למה מוכר".

זה משהו שמרגישים בפועל בעבודה היומיומית בערוץ מסחרי?

"לכסף יש תכונה כזו שאין לו צבע ואין לו ריח, אבל הוא מנהל אותנו מבפנים גם בלי שנרגיש. תתבונן סביב וגם לתוך עצמך ותגלה שאתה מפעיל על עצמך מראש צנזורה פנימית. חלקה נובעת מהעובדה שאנחנו באמת משרתים אדון אחד נכבד - רייטינג, לפני שאנחנו משרתיו של המקצוע".

גם עיסוקה של גבאי בשכבות החלשות וברווחה, נתקל בניסיונות חסימה. "אם זעקת המקופחים היא 'בכיינות' ואם נזקקים, מדוכאי גזענות, ואלה המשלמים את מחיר ההיררכיה המעמדית הפכו למאוסים המטרידים את מנוחת הנהנים מהחיים, אז באיזה עמוד - אם בכלל - יקבלו ביטוי בעיתון? אם עיתונאי הנותן להם פה נחשב לצדקן מתחסד וכתבי רווחה ובריאות הם בסוף שורת השכר והמעמד המקצועי, אז ברור שיש כוחות שיסלקו אותם מהעין".

כלי אחר שמסמנת גבאי ונועד לדבריה לבלום את החופש, הוא השימוש שעושים מסוקרים בערכאות משפטיות כדי למנוע פרסומים עליהם. "גם ניצחונות של עיתונאים במישור המשפטי לא אומרים שמדובר בניצחון. התובעים בעלי האמצעים והעוצמה הכלכלית הם המנצחים הגדולים כי עצם התביעה עשתה את שלה ופיזרה סביב את המסר 'אל תתעסקו איתנו, המחיר שתשלמו הוא כזה שלא בטוח שתוכלו לעמוד בו'. לצערי, מערכות לא עומדות מספיק חזק מאחורי עיתונאים כאלה ומעדיפים את אלה שלא 'מסתבכים'".

את מרגישה שהחופש שלך מוגבל לעיתים או שניסו להגבילו?

"אני מרגישה מדי יום ביומו את הקונטקסט המקצועי שבתוכו אני פועלת, את כל הכוחות האלה שעליהם דיברתי, ולכן ההכרעות הן יומיומיות. הסיכונים המקצועיים קשורים פחות לזירות פשע ושדות קרב, אלא לסכנה על הלגיטימיות שלי כאשת מקצוע. המבחנים הם ביום יום, בטריוויאלי, שם אתה מפעיל צנזורה פנימית ולכן צריך להיזהר שבעתיים. בשורה התחתונה, הנה אני מתראיינת כאן בחופש מוחלט. אולי יהיה לזה מחיר, אולי לא. בכל מקרה, כשהמוטיבציה שלך להצליח והצלחה נמדדת בפרמטרים של כסף ורייטינג ומקובלות, הגבול בין היותך עיתונאי להיותך עסקן תקשורת הוא דק. כאן יש לנו את החופש לבחור".

"בישראל כן פועלת עיתונות חופשית, בגדול. אבל לא כל עיתונאי פועל במרחב מקצועי שמאפשר לו חופש. כדי להיות עיתונאי חופשי, הלויאליות שלך צריכה להיות בראש ובראשונה למקצוע שלך - לפני נאמנות למעביד, לבוס, לעורך ואפילו רצון להתפרנס כראוי. זאת האוטופיה. זה בעיני החופש המוחלט והראוי. התפקיד הוא להציף באור שמש בוהק כל פינה אפלה רחוקה מעין הציבור ולפרק כל מנגנון ושיטה שמונעים מהציבור עוררות מחשבתית. כדי לעשות את זה, עיתונאי צריך להיות משוחרר מכל פחד ולהיות כפוף אך ורק לאתיקה המקצועית. אלה הכבלים היחידים המורשים. אנחנו כמובן, רובנו, לא שם.

"הימים האלה הם ימים קשים וקריטיים לא רק לנו העיתונאים אלא לדיון הציבורי, ליכולת שלנו כציבור לדבר, לדון ולהכריע. עיתונות חלשה פירושה חברה חלשה דמוקרטיה קלושה וסכנה ממשית לחירות של הפרט".