זעקי חירות

ברק לא היה היחיד. משפטנים גדולים וקטנים בעולם הדמוקרטי חשבו שארצות הברית מקריבה אלמנטים של דמוקרטיה לטובת המלחמה בטרור. הרושם היה שהדמוקרטיה הגדולה והבטוחה ביותר בעולם נאחזת פאניקה, שהיא אינה מאמינה עוד באפקטיביות של שלטון החוק. כמובן, הכול יחסי. מה שאמריקה עשתה מפעם לפעם בשם פחדיה, סין עושה כבדרך אגב, יום אחר יום, למיעוטיה האתניים, לשוחרי זכויות האדם, למאמינים.

אף על פי כן, לא נעים לראות דמוקרטיה מאבדת את עשתונותיה, גם כאשר סכנה ממשית מרחפת עליה. אם שלטון החוק אינו מסוגל להגן עליה, אולי אין בו צורך מעיקרו, אולי אין בה צורך מעיקרה. שלטון החוק פירושו עליונותו הגמורה של החוק. שלטון החוק פירושו שהאמצעים אינם חשובים פחות מן המטרה.

הדמוקרטיות העצלות

בדמוקרטיות יש תמיד חולשה נתונה, מובנית. הואיל והן מבטאות רצון כללי, והואיל והרצון הזה הוא תוצאה של יחסים חברתיים מסובכים בין ממשלות לאזרחים, דמוקרטיות נוטות להיות עצלות, איטיות, הססניות. הן אינן מסוגלות להתגייס במהירות שבה מתגייסות דיקטטורות, בין השאר מפני שאינן מסוגלות לשקר כמו דיקטטורות; ומפני שהן מצייתות לחוק, נתונות לביקורת, ונאלצות להתמודד בבחירות.

ראינו את זה בשנות ה-30, כאשר הדמוקרטיות המערביות לא הקדימו להבין את היטלר, והוסיפו להשתעשע בתקוות שווא על כוונותיו עד הרגע האחרון ממש, ולא היו להוטות להקריב עוד דור אחד של צעירים בשדות הקרב של אירופה. ראינו את זה, באופן קצת אחר, גם בימי המלחמה הקרה, כאשר חלקים ניכרים של דעת הקהל המערבית הכחישו את האיום הקומוניסטי, והתייחסו בביטול אל הבררה שהוא הציב בפניהן.

לקחי שנות ה-30 מעיבים על הדמוקרטיות. אחדות מהן מנסות מפעם לפעם לפצות את עצמן על החולשות שמזמנת החירות. בארצות הברית התפרץ בסוף שנות ה-40 המקרתיזם, ציד המכשפות נגד קומוניסטים אמיתיים ומדומים. הוא היה כאין וכאפס לעומת הסטליניזם והפשיזם, אבל הוא הניב כמה מן הימים הקודרים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית. אובדן עשתונות אשר כזה פקד את אמריקה גם בעיצומן של מלחמות העולם. ב-1917 היא פנתה נגד אזרחיה ממוצא גרמני; ב-1942 - נגד אזרחיה ממוצא יפני. מי יודע מה היה קורה לארצות הברית אילו אויב היה פולש לתחומיה.

בזמן מלחמת האזרחים, לפני 150 שנה, הרפובליקה האמריקאית - שהוסיפה לבחור קונגרס ונשיא באופן דמוקרטי - ויתרה על חירויות חשובות אחרות. היא השעתה למשל את אבן הפינה של שלטון החוק, את ה"הביאס קורפוס", החובה להביא כל עציר לפני שופט בתוך זמן קצוב - או לשחרר אותו.

השוליים המנטליים

דרום אפריקה של ימי האפרטהייד בוודאי אינה דוגמה טובה לדמוקרטיה, אבל בחיי המיעוט הלבן היו תהליכים דמוקרטיים מסוימים. היה פרלמנט, הייתה אופוזיציה, עיתונים התפלמסו, ביקורת נמתחה על מעשי הממשלה, בתי המשפט נהנו מעצמאות (כך נידון נלסון מנדלה למאסר עולם, לא למוות). דרום אפריקה אפילו טענה שהיא דמוקרטיה, ואני זוכר שר בממשלת ישראל מבקר בה, בשנות ה-70, ומכריז שהיא, יחד עם ישראל, "אחת משלושים הדמוקרטיות האחרונות בעולם".

חוץ מזה שארץ אינה יכולה להיות דמוקרטית אם היא שוללת את זכות ההצבעה מרוב תושביה. ממשלתה כוננה מערכת חוקים דרקונית, אשר אפשרה לה לשרטט את גבולות אי-ההסכמה עם מדיניותה, על-פי גחמותיה, על-פי צרכיה, על-פי פחדיה. היה בה עונש ידוע לשמצה, שהיה שקול כנגד נידוי. מכוחו היה אפשר להגלות כל אזרח אל השוליים הגיאוגרפיים, החברתיים והמנטליים.

הקורא אולי יזכור סרט מסוף שנות ה-80, ששמו באנגלית היה Cry Freedom, ואינני יודע איך תורגם, אם תורגם, לעברית. התרגום הראוי כנראה הוא "זעקי חירות", על משקל ספרו המפורסם של אלאן פייטון, "זעקי ארץ אהובה". הסרט תיאר את היחסים בין עורך עיתון בעיר איסט לונדון, בחוף המזרחי של דרום אפריקה, ובין מנהיג שחור רדיקלי אך לא-אלים. קווין קליין מילא את תפקיד העורך הלבן, דונלד וודס, ודנזל וושינגטון מילא את תפקיד המנהיג השחור, סטיבן ביקו. (youtube.com/watch?v=iq4VjE0_AVQ).

לימים, ביקו נעצר, ונרצח בתא כלאו. על וודס נגזר נידוי. העיתונאי הפעיל והדעתן הוגלה אל חדר השינה שלו. נאסרה עליו היציאה מן הבית, נאסר עליו לדבר בטלפון, נאסר עליו לקבל דואר, נאסר עליו להיפגש עם יותר מאדם אחד בזמן אחד; על עיתוני דרום אפריקה נאסר להזכיר את שמו, או לצטט אותו; הוא נמחק מזיכרונה הקולקטיבי של החברה.

לא כל עיתונאי נרדף הוא דונלד וודס, ממש כפי שלא כל משתמט הוא פציפיסט, ולא כל בוגד הוא שליח מצפונו. אבל חברה דמוקרטית אינה יכולה לנדות עיתונאי, או עיתונאית, להכניס אותם למעצר בית, לנתק את קו הטלפון שלהם, לאסור על עמיתיהם להזכיר אותם, או לדווח על עצם נידויים. אם חברה עושה כן, היא מוותרת על חלק מיומרותיה הדמוקרטיות.

ראש הממשלה דיבר לפני שבועיים בוועידת איפא"ק בוושינגטון. הוא אמר שם, בין השאר: "ישראל, כמו כל דמוקרטיה, אינה מושלמת. אבל היא משתדלת לתקן את פגמיה באמצעות ויכוח חופשי ופיקוח. לישראל יש בתי משפט עצמאיים, שלטון החוק, עיתונות חופשית, ויכוח פרלמנטרי סוער".

אין ספק - יש לישראל כל אלה; אבל ברשימה הזו אני יכול לכל היותר לרמוז על כוונתי. בזמן כתיבתה, במוצאי שבת, חמישה ימים לפני פרסומה, אני מנוע מלהסביר. אולי עד סוף השבוע תתבהר הכוונה מאליה.

כך או כך, הדמוקרטיה הישראלית פגומה עכשיו קצת יותר מאשר כרגיל. שלטונותיה מגלים קצת פחות סובלנות כלפי ביקורת, וקצת פחות נכונות להגן על חופש הביטוי של מבקריהם. כבר היו דברים מעולם, ובדרך כלל שלטון החוק יצא מחוזק מהם. אבל הפעם הנסיבות קצת שונות. הפעם, בממשלת ישראל יושבים פוליטיקאים המפלרטטים בגלוי, או בסמוי, עם רעיונות לא-דמוקרטיים, והלהוטים להעתיק דפוסי שלטון מארצות המקילות ראש בשלטון החוק ובעליונות האמצעים על המטרה.

ג'פרסון אינו גר שם עוד

הדמוקרטיה הליברלית בעולם נמצאת בנסיגה זה שנים אחדות. ארצות שראו עצמן נאלצות להעלות לה מס שפתיים מוותרות בעונג על העמדת הפנים. אחת מהן היא קירגיזסטן במרכז אסיה. לפני עשרים שנה היא עוררה תקוות רמות, כאשר נשיאה ציטט בפומבי את תומס ג'פרסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית. בשבוע שעבר אמר יורשו של הנשיא ההוא, כי "יש ארצות שדמוקרטיות, זכויות אדם ובחירות לא נועדו להן".

אין זה מוטיב נעים לחג החירות הזה - אבל הארצות הללו מספקות תזכורת מועילה על מקורות ההשראה של אחדים, ועל הסכנה הבלתי פוסקת האורבת לכל חירות. אשרי מפחד תמיד.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com