יש מי שמנסים לסגור את פיה של העיתונות

עו"ד מיבי מוזר משמש כבר עשרות שנים כפרקליטם הצמוד של המו"לים הגדולים. ל"פירמה" הוא מספר על פרשת קם-בלאו ("לוחצים על העיתונות באמצעים לא נכונים"), על כוננות הספיגה המשפטית של אמצעי התקשורת ("בצד המעשי, בתי המשפט לא תמיד תומכים בחופש הביטוי והעיתונות") ועל העובדה שהוא מייצג "אויבים" עסקיים ("אני לא עוסק בצד המסחרי ובתחרות ביניהם"). קבלו תצהיר

במשך 10 דקות בלבד מהיממה, אי אפשר לדבר עם עו"ד מיבי מוזר. הפרקליט המיתולוגי כמעט של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" לא מתרעם, כשכתב של רשת זרה מעיר אותו בארבע בבוקר לשאול שאלה משפטית. אפילו לסמסים באמצע הקונצרט, הוא התרגל, ומחזיר צלצול בהפסקה. אך בכל בוקר, כשהוא מגיע למשרד שבנמל תל אביב, הוא לא מאפשר לאיש לגזול ממנו את 10 הדקות הראשונות של היום.

אז, הוא מתיישב על הכיסא בלשכתו הרחבה, מכוון את הרדיו לצלילים קלאסיים ובוהה אל הים שממלא את חלונו. "אחרי זה כל היום נראה אחרת", הוא מחייך. מוזר חייב לעצמו את הדקות הללו. כל האחרות נשאבות לעבודת הכיבוי התכוף של שריפות משפטיות, שחלק ניכר מהן מגיעות מכיוון לקוחותיו בכלי התקשורת, מהבכירים בישראל ובעולם. "טבעה של עבודה עם כלי תקשורת היא שאין לה שעות", אומר מוזר בראיון ל"פירמה", "זה עושה את החיים מעניינים, אבל זה לפעמים גם עושה אותם מעייפים".

מדי כמה חודשים, זוכה הציבור הרחב לראות את הפרקליט מוזר ב"פרונט". כמו במקרה המתוקשר האחרון שזכה לכינוי "פרשת קם". בחודשים האחרונים מנהל מוזר את מאבקו של עיתון "הארץ" וכתבו אורי בלאו. כשליח העיתון, מוזר בא במשא ומתן מול הפרקליטות והשב"כ, במסגרתו התבקש בלאו להחזיר לרשות גורמי הביטחון מאות מסמכים שקיבל מידיה של קם. מסמכים, שהיא עצמה הודתה שלקחה מלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נוה, שם שירתה.

מוזר הוא זה שייעץ לבלאו לא לשוב ארצה מטיול שערך בסין, לאחר שהתפוצצה הפרשה וקם נעצרה. ב"הארץ" טוענים כי השב"כ לא עמד בהסכם עם בלאו ולכן דורש ממנו מסמכים נוספים על אלו שכבר החזיר. בלאו שוהה זה מספר חודשים בלונדון, מחשש שייעצר ויוגש נגדו כתב אישום. לטענת פרקליטיו, בלאו נדרש בהסכם המקורי להחזיר מסמכים "ספציפיים" מתוך אלו שקיבל, אך השב"כ שינה את גרסתו ובהמשך דרש את כולם.

בשבועות האחרונים יצאו מוזר וטל ליבליך אל בלאו בלונדון. בלאו אמר להם היכן מצויים מסמכי קם, ומסמכים אכן הועברו למדינה. "נכון לרגע זה, אולי חסר איזה שהוא פריט, אבל אני חושב שהועברו כל מסמכי קם בחזרה", אומר מוזר. "מאחר שהגברת הודיעה שהיא מוותרת על חיסיונה, מטעמיה שלה, מכיוון שהיא כנראה רוצה להקל על עצמה וזה לגיטימי, הדברים הוחזרו".

אך בלאו מבושש לחזור. מדוע? "השב"כ במפורש לא באו על סיפוקם והם רוצים מבלאו, משהו שעיתונאי שרוצה להמשיך לעסוק במלאכתו לא יכול להסכים לו. הם רוצים את כל המסמכים המסווגים שנמצאים בידיו מראשית עבודתו כעיתונאי מלפני 15 שנה".

מפאת חשיפת מקורות?

"גם מפאת חשיפת מקורות, וגם מכל סיבה אחרת. זה יכול להיות הרסני מבחינת המקצוע. מי בעתיד ייתן אמון וידליף לעיתונאי שנותן את החומרים בלי לשאול?".

הבקשה שלהם היא מתוקף הטיעון של איסור החזקת מסמכים מסווגים?

"נכון. מתוקף הוראת החוק שאומרת שהחזקת מסמכים מסווגים אסורה, אז היא אסורה גם על עיתונאים. זה נכון לגבי כל המדינות החופשיות. אין פריווילגיה מיוחדת לעיתונאי. אבל כל המדינות החופשיות, לרבות ישראל, עד היום, למרות קיומו של הסעיף בספר החוקים, לא מיצו את הנושא הזה עד תום. במדינת ישראל עד כה היו מקרים שביקשו מעיתונאי איזה מסמך סודי שהוא מחזיק אצלו ואמרו 'זה לא צריך להיות אצלך' ונמצא סידור למסור את זה, מבלי לגלות מקורות. אפילו שהמקורות היו גלויים, זה נעשה מבלי שהדבר ישמש נגדם ולא העמידו את העיתונאי לדין.

"המדינה גילתה, עד היום, רגישות וחיפשה את הדרך שהביטחון לא יינזק וכך גם תדמיתנו כמדינה עם עיתונות חופשית".

מי מחפש את בלאו?

עד היום השתמשו רק בצנזורה למניעת פרסומים, זאת הייתה הגישה הנכונה?

"זאת גישה מאזנת. היא שומרת עלינו גם מן הכיוון הביטחוני וגם מכיוון העיתונות החופשית. אני כל הזמן בהרגשה שאילו היו מודלפים דברים מסוימים ומתפרסמים לפני 73', יכול להיות שהעיתונות הייתה מתייחסת אחרת לנושא ומטפלת בו אחרת ומצבנו היה יותר טוב. אז דווקא עכשיו, אחרי 73', לבוא ולהטיל על העיתונות איסורים שגם אם הם קיימים בחוק, אסור להשתמש בהם? איסורים כאלה יכולים לשתק את העיתונות. זה ימנע במקרים קריטיים הדלפה שהיא חיונית וצריכה להגיע לפרסום. זה יהיה מעשה לא נכון. עובדה היא שהצנזורה אישרה פרסומים של בלאו שהיו מבוססים על מסמכי קם. הבינו שאין בהם סכנה מיידית לביטחון המדינה, ולעומת זאת יש להם חשיבות ציבורית".

המגבלות הללו הן נגד העיתונות, או שאלה מניעים אישיים נגד בלאו?

"אני לא רוצה להכתים את מי שעוסק בעניין הזה ולומר שהם עושים מסע אישי נגד בלאו, אם כי יכול מאוד להיות שיש מניעים כאלה, אבל כיוון שאינני יכול להצביע עליהם באופן ברור, אז אני לא מוכן להגיד את זה. בלאו, בכתיבתו - ולאו דווקא בכתיבה הביטחונית שלו - דרך על הרבה יבלות של השלטון אצלנו".

לדוגמה?

"הטיפול בעסקיו הפרטיים של הרמטכ"ל, כשהוא לא היה איש צבא. אבל זו לא הדוגמה היחידה. היו לבלאו, במשך 15 שנה, הרבה מאוד כתבות שלא מצאו חן".

איך מצאת שם בלונדון את אורי בלאו?

"מצבו הפיזי מצוין, אך מצבו הנפשי לא טוב, כי הוא רוצה להיות בארץ. אף אחד לא אוהב להיות בלונדון בעל כורחו. אנשים אוהבים להיות בלונדון כשהם רוצים וטוב להם. אבל להיות מפני שלא נותנים לך לחזור לבית ולהורים, לסביבה הטבעית שלך, זה לא נעים".

הוא מוגן שם?

"אני לא רואה סיבה שלא".

עלול להיווצר רושם, שהוא מחזיק מסמכים שעשויים להיות חשובים לגורמים רבים.

"אין לו. חד-משמעית: לבחור אין אף מסמך אצלו. כל הדברים בארץ. בהן צדק, אין שום מסמך שהוא מחזיק בידיו. הוא אמר את זה בתצהיר".

תצהיר שגבית ממנו בזמן שאתה בלונדון והעברת לפרקליטות?

"נכון".

לדברי מוזר, "אנחנו נלחמים על העובדה שעיתונאי זכאי להחזיק ארכיון. ב-15 שנות עבודה מצטברים דברים. אולי לא בדרגת חשיבות כזאת כפי שמייחסים השלטונות למסמכים האלה.

"בלאו רוצה לחזור לארץ. הוא רואה את תפקידו כעיתונאי פה. הוא בחור שכתב לא מעט ועמד בלחצים לא מועטים כעיתונאי, הוא רואה את תפקידו לחשוף, לכתוב על דברים שכואבים וגם אם אני, אתה או אחרים לא מסכימים לפרשנות הפוליטית שלפעמים ניתנת לדברים, הוא עושה את עבודתו".

האיזון שהיה קיים עד היום בהתנהלות של המדינה, הפרקליטות וגורמי ביטחון כלפי העיתונות בנושא אחזקת מסמכים, הופר בפרשה הזאת?

"האיזון הזה עוד לא הופר. מישהו מנסה להפר אותו ואני לא רוצה שהוא יופר".

מי זה המישהו הזה?

"עכשיו אנחנו בצד של אנשי, בוא נקרא לזה, השלטונות. יש בהם איזה שהוא רצון לבוא חשבון", אומר מוזר ומיד מחדד, "חשבון משפטי עם אורי בלאו.

"אני מחפש היום דרך שהצד הביטחוני יהיה רגוע, ושלא ייפגע העיתונאי בבסיס העבודה שלו ושלא ילחצו עליו באמצעות איום במשפטים, כדי לגרום לזה שהוא יגלה דברים, שכעיתונאי אסור לו לגלותם".

מצד אחד אתה אומר שיש לך אמון בסיסי בכנות של אותם האנשים, ומצד שני אתה אומר שלוחצים על עיתונאי באמצעות איומים משפטיים.

"זה מה שמרגיז אותי בפרשה הזאת. העובדה שמנסים לעשות שימוש באמצעים לא נכונים, שלא מביאים בחשבון את האיזון העדין שצריך להיות כאן. להשקפתי ולפי ניסיוני, ניתן למצוא פתרון".

באיזו תכיפות אתם מנהלים את הדיונים מול הפרקליטות?

"אני לא נכנס לפרטי המשא ומתן בינינו. יש משא ומתן".

יש עוד חיפושים אחרי פריטים נוספים?

"לא. קיבלנו מבלאו את רשימת המקומות שהדברים מצויים בהם".

הם מצויים בהארד קופי או שאנחנו מדברים על קבצים?

"אני לא עונה. זה נמצא במצבי צבירה שונים".

אם לא מדובר במסמכים פיזיים, אז מי מתחייב בפני השב"כ שאכן הם מועברים במלואם?

"כל הדברים שהם פיזיים הועברו, ואין שום בעיה עם זה. אני עושה בדיקה נוספת ולכן אני זהיר".

קם להגנתם

מוזר, 70, הוא שותף בכיר ב"ליבליך-מוזר", ממשרדי עורכי הדין הוותיקים בישראל. המשרד הוקם ב-1962 על ידי עו"ד שלמה ליבליך, ומאז מותו לפני 9 שנים, מוזר הוא בכיר המשרד. לצדו שותפים טל ליבליך, בתו של המייסד, תמיר גליק ופז מוזר, גם הוא מדור ההמשך.

המשרד עוסק בתחומים אזרחיים ומסחריים, כמו ליטיגציה או רשלנות רפואית, אך במשך השנים צבר לו שם בתחום דיני התקשורת. בכלל זה גם לשון הרע, איסור פרסום, חופש המידע, צנזורה, קניין רוחני וזכויות יוצרים. מוזר משמש כבר עשרות שנים היועץ המשפטי של העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", כולל גופי הקבוצה האחרונה (ynet, "כלכליסט", המגזינים והמקומונים). מלבד העבודה השוטפת עמם, הוא גם משמש יועצן של תוכניות התחקירים של ערוץ 2 "עובדה" (קשת) ו"כלבוטק" (רשת).

מוזר עצמו חתום על עשרות תיקים, שבהם ייצג גופי תקשורת במאבקים תקשורתיים: בין היתר ייצג מוזר את העיתונאי בן ציון ציטרין, שסירב לדרישת בית הדין המשמעתי בלשכת עורכי הדין להסגיר את מקורותיו, ואחראי להלכה שאושרה בבית המשפט העליון, שלפיה נהנים מקורותיו של עיתונאי מחיסיון, המאפשר לו להימנע מלהסגירם אפילו לגורמי חקירה ולבתי משפט.

הוא ייצג את העיתונאי עוזי בנזימן במאבק המשפטי הממושך שניהל נגדו אריאל שרון, בתביעת לשון הרע בעקבות טענת בנזימן שפורסמה ב"הארץ" כי שרון הונה את ראש הממשלה בגין בנוגע לתוכניות הצבאיות במלחמת לבנון הראשונה; ועוד עשרות תיקים מתוקשרים.

גם בפרספקטיבה של עשרות שנים ומקרים משפטיים תקדימיים, דואג מוזר כי מקרה קם-בלאו יערער את יסודות העיתונות בישראל. "אין לי שום ספק, שאם יהיה ניסיון למצות את הדין עם אורי בלאו, אז כל עולם התקשורת בישראל צריך להיכנס לכוננות ספיגה. אין לי ספק בזה. מפני שיש מי שחושב שזה האמצעי להרתיע מדליפים ולסגור את פיה של העיתונות".

לא רק בעניינים ביטחוניים?

"אולי לא רק בעניינים ביטחוניים. אני עדיין מאמין שניתן יהיה לפתור את הבעיה הזאת, אם באמת ובכנות מה שמטריד את האנשים זה בעיה ביטחונית".

מה התפקשש כאן בעצם? איך הגענו למצב שבו יש לנו את המקור במעצר בית ואת העיתונאי מסרב לשוב ארצה?

"אני חושב שמה שגרם לגירוי החמור בעניין הזה, זו העובדה שהגברת קם עשתה באמת מעשה לא רגיל. זה לא המקרה של ליאורה גלאט-ברקוביץ' שהעבירה מסמך אחד פלוס האידיאולוגיה שלה, אלא פה באמת מישהו שישב בצומת מאוד חשוב העביר כמות גדולה מאוד של מסמכים. אי אפשר להתעלם מזה".

יש פה "פאולים" בכל זאת מצד בלאו או "הארץ"?

"קשה לי לומר וזה גם לא לגיטימי שאומר. אבל אני לא רואה שעשו צעדים לא נכונים".

כיועץ משפטי, ששומר על עיתונים לא להיכנס לתסבוכות משפטיות, היית ממליץ להם במבט לאחור לא לפרסם את המסמכים?

"זאת שוב שאלה לא לגיטימית אליי. אתם רוצים שאחווה דעה בנושא שלא נגמר ואני לא רוצה. אני גם לא חושב שאני מוסמך לחוות דעה, כי אני לא העורך. ולפעמים שיקולי עריכה ושיקולים של מה צריך לראות בציבור הם לא שיקולים משפטיים, אלא הם שיקולי עיתונאי, ואני מכבד את השיקולים האלה. כמובן שיש מקרים בהם אני אומר: 'אי-אפשר לעשות מעשה'".

לפעמים ליועץ המשפטי יש את המילה האחרונה, יותר מאשר לעורך, לא?

"יש מקומות שכן, יש מקומות שלא".

היית מעורב בעת הפרסום של מסמכי ענת קם?

"הדבר היחיד שעבר אצלי, כפי שידוע לציבור ולכן זה מה שאני יכול לומר גם לכם, הוא ההסדר שנעשה בזמנו עם שב"כ".

והפרסום עצמו?

"עזבו, לא יילך".

היחס לענת קם בעייתי במיוחד לך כמשפטן. היא כבר הודתה שהיא עשתה מהלך לא חוקי, מצד שני - אלמלא עברה על החוק, לא הייתם זוכים בתהילה העיתונאית.

"אתה כעיתונאי שותה יום-יום מידיהם של אנשים שעושים מעשה שהם לא צריכים לעשות. זה טבע העיתונות החוקרת. יש על זה פסק דין של הנשיא שמגר, שמסביר שאם המקורות יבשו, תיבש העיתונות".

כלומר, כשמגיעים לבית המשפט, אין אלא להפנות גב למקור?

"זה לא נכון. בתיק ציטרין-נבו, הנשיא שמגר אמר שיש חיסיון למקור שנתן חומר לעיתונאי וצריך לשמור עליו, אם אנחנו רוצים לשמור על עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית. לולא זה לא תהיה עיתונות כזאת".

ענת קם עבריינית לשיטתך?

"אני לא שופט אותה. יש לה מספיק על ראשה גם בלי שיפוט שלי".

איך מערכת הביטחון הגיעה אליה?

"אין לי מושג. ישנה טענה כאילו הגיעו אליה בגלל פרסומים של בלאו, אבל אני נוטה לחשוב שזה לא נכון מפני שהמרחק בין הפרסומים של בלאו, לבין ההסכם שלפיו בלאו החזיר חלק מהמסמכים, לבין התפיסה שלה, הוא יותר מדי גדול. אם זה באמת היה קשור, אז זה היה נעשה באופן מיידי. הפרסום היה בנובמבר 2008, תפסו אותה בסוף 2009. לא צריך שנה בשביל לקרוא את הפרסומים ולהגיד, 'אה, הנה זה זאת ענת קם'.

"בהסדר שהיה, לא נקרא לזה עסקה, לפיו באו אל בלאו ואמרו 'אנחנו משערים שאתה מחזיק מסמכים מסוכנים' ואמרו באיזה סוג מסמכים מדובר ואמרו לו 'את המסמכים הללו תחזיר'. לא אמרו 'את כל מה שקיבלת תחזיר', גם לא אמרו לו 'כל מה שקיבלת מענת קם', כי גם הם - לפי הנייר הזה - לא ידעו על קם. ואז הוא החזיר מה שלפי הבנתו היה בתוך הרשימה הנדרשת וכתוב במיוחד בהסדר שלו, שהמסמכים האלה לא ישמשו נגד המדליף, גם אם ימצאו את המדליף באיזו שהיא נקודה בעתיד, בוודאי לא ישמשו נגד בלאו ויש לי תחושה שאולי כן לקחו את המסמכים וניסו על פיהם...".

אתה נשמע עכשיו יותר מסויג משהיית לפני כמה שבועות. אז הצהרת בתקשורת שהשב"כ הפר את ההסכם ולכן בלאו לא חוזר לארץ.

"לא אני אמרתי את זה, אמרו זאת אחרים בשמו ואני לא שולל את האפשרות שהייתה פה הפרה. אבל אני חושב שיש גם אמצעים אחרים לשב"כ כדי לגלות את הקשר או כדי לאתר את העניין הזה. אבל זה לא הפרסום שהיה ב'הארץ', כמו הטענה כאילו ממה שפורסם ב-2008 אפשר היה ללמוד מיהו המקור".

אתה מתכוון לצילום המסמך שהוצג בעיתון?

"כן. נעשו מספר אמצעי זהירות כדי שאי-אפשר יהיה להבין מי המקור. זו טענה שהועלתה ואני חושב שהיא לא נכונה מבחינת מרווח הזמן ויותר הגיונית אפשרות ניצול ההסדר. אבל שוב, כיוון שאין לי הוכחות לזה ואולי בגלל שאני משפטן, אני זהיר יותר בהטחת האשמות".

הופתעת מאז פרסום הפרשה מדברי הביקורת שנכתבו מצד כמה וכמה עיתונאים, נגד התנהלות עיתון "הארץ"?

"לגיטימי בעיני שאנשים מביעים את דעתם ואבוי לנו אם אסור היה להם לעשות זאת. אני לא מסכים עם חלק מהביקורת ואני חושב שיש עיתונאים שחושבים רק על ההזדמנות שנפלה בחלקם לנגח את 'הארץ'. בלי להזכיר שמות, לפחות עיתונאי אחד חושב שזו ההזדמנות של חייו לבוא חשבון עם עיתון 'הארץ' והוא מנסה כל הזמן להניע את השלטונות לפעול נגד העיתון.

"ברוב המקרים, אסור לביקורת להגיע יותר מאשר מכיוון עיתונאי, מפני שהמבקרים יורים לעצמם ברגל. אני חושב שצריך להתפעל מהעובדה שעיתון 'הארץ' אומר 'לא ניתן לעיתונאי להיפגע בשל העובדה שהוא עושה את תפקידו וממלא את תפקידו'. זאת עמדה רצינית ומכובדת של עיתון שרוצה להמשיך לשרת את הציבור".

אימת הדיבה לא משתקת

לא תתפסו את מוזר אומר מילה רעה על התקשורת. שלא כמו רבים מבני דורו, אין הוא מביט בצער על דרכי העבודה של העיתונאים או העיתונות "בימינו". עם כל מה שמסביב, נדמה, יש לו קצת יותר בעיה. והוא שהופך את ההתמודדות בעבור לקוחותיו בתקשורת קשה יותר. "חלק מהציבור, כפי שיצא גם בבדיקה שערך 'הארץ', לא אוהב לדעת על פרשיות ביטחוניות", הוא אומר, "חלק מהציבור גם לא אוהב לדעת על פרשיות השחיתות שהעיתונות מטפלת בהן. חלק מהציבור בכלל היה רוצה לחיות בגן עדן של שוטים, אבל זה לא התפקיד של העיתונות. התפקיד של העיתונות זה למנוע את גן העדן של השוטים ולהעמיד מראה בפני הציבור ובפני מה שמתחולל".

תחושת "להרוג את השליח"?

"בדיוק, לצערנו. זאת גישה לא נכונה לדעתי. והעיתונות לא צריכה להיכנע לה. אני מקווה שלפחות חלק מהעיתונות, אותו אני מייצג, לא נכנע בסופו של דבר".

העיתונאים משנים משהו בהתנהלותם בעקבות המצב?

"אני מקווה שלא. להגיד בביטחון מלא שאין עיתונאים שבגלל המתקפה הזו נמנעים מלפרסם דברים, אני לא יכול".

ומה עם בעלי העיתונים?

"עובדה היא שבעלי העיתונים ממשיכים לפרסם. לא היינו יודעים על כל פרשת הולילנד אם לא היו עיתונים".

יש טענה כלפי העיתונות שהיא מרשיעה עוד לפני משפט.

"התשובה מצויה אפילו בפסקי דין. יש הרבה מאוד תחקירים עיתונאיים שיוצרים תמונה עם העובדות שמצויות בידי העיתון, וזה לא מספיק חזק מכדי לעמוד במשפט פלילי, אבל זה מספיק חזק לצורך העניין הציבורי. אבל לא יכול להגיד לך שבכל המקרים, המבחן שעשתה העיתונות הוא נכון".

אתה מרגיש אולי שהעיתונות פזיזה יותר היום, ממהרת יותר לפרסם?

"להפך. בגלל שהיו כמה פסקי דין לא קלים בענייני דיבה, היא נזהרת יותר".

השיקול הכלכלי, עד כמה הוא משחק תפקיד כשמגיע כזה מכתב המאיים בדיבה?

"בוא נאמר כך: התמזל מזלי, אבל העיתונים שאני מייצג לא הראו סימני פחד מפני הצד הכלכלי. אני מניח שעיתונים מקומיים, שאין מאחוריהם גב רציני, יכולים להיות מושפעים מזה. אבל אני לא מייצג אותם.

"חוסן כלכלי של עיתון יכול בהחלט לתת גב לפרסומים שצריכים להתפרסם ולא להיבהל, לא מחרם מודעות ולא מכל מיני דברים מהסוג הזה".

מוזר משמש בין השאר, גם כיו"ר בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. כשהוא מדפדף בעיתונים ורואה תמונות של עורכי הדין מודבקות בגסות לידיעות על לקוחותיהם, הוא נע בחוסר נוחות בכיסאו.

איפה עובר הגבול הראוי? פעם אמרו שעו"ד צריך לדבר רק בבית משפט, היום הוא מדבר בטלוויזיה, ברדיו, ומחזיק משרד יחסי ציבור.

"אני חושב שעניין משרדי יחסי ציבור, מתחיל לצאת מהפרופורציות. אם הלקוח מחזיק יחסי ציבור לטובת עצמו, זה מובן. אבל אם עו"ד מחזיק, כדי לייחצן את עצמו, זה מתחיל לעבור את הגבול. אני לא מאושר מזה. אבל זה לא הגיע עדיין לדיון בבתי הדין, וכשזה יגיע צריך יהיה לחשוב על זה אם זה ראוי או לא. לפעמים אפשר לראות התנהגות שלא הולמת את המקצוע והיא לא לכבוד המקצוע".

"אנחנו לא חברים הדוקים, אבל אזמין אותם לחתונה של הבן שלי"

איך מתמרן הפרקליט הוותיק של עמוס שוקן ונוני מוזס, בין שני אויבים עסקיים?

"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מוחזקים בידי שתי משפחות המו"לות הוותיקות בישראל. בשנים האחרונות, נדמה, נוצר מתח גדול מהרגיל בין הצדדים הללו, שמוזר מייצג את שניהם.

היחסים שלך עם שוקן ומוזס, הם גם יחסים אישיים?

"מה זה אישיים? אתה שואל אותי אם אני חבר שלהם, נמצא איתם ביחד ביום שישי בערב?".

או בקונצרטים.

"אני לא יודע. יכול להיות שהם נמצאים בקונצרט ואני לא רואה אותם. אם אתה שואל אותי אם אני ביחסים חבריים הדוקים, התשובה היא לא. אבל זה לא במכוון, לא כך ולא כך. אם אני מזמין אותם לחתונה של הבן שלי, התשובה היא כן. כפי שאני מזמין לקוחות אחרים, ומי שרוצה מזמין אותי ואני בא, כי אני ביחסים טובים עם שניהם".

התחרות בין "הארץ" ל"ידיעות" הולכת ומחריפה.

"למזלי אני לא מעורב בזה. לא מעורב בכלל בפן המסחרי. אני באמת עוסק נטו בעיתונים בצד המערכתי".

אבל היריבות הזאת מוצאת את ביטויה גם בתוכן.

"נכון. אבל אני לא מתעסק בזה. שום דבר לא עובר משום מקום למקום. החומות הסיניות גבוהות מאוד אצלנו. זה הסוד מאחורי עבודה של עשרות שנים בעבור מספר כלי תקשורת. שום דבר לא נזל".

הסוגיה הזו אף פעם לא עלתה על השולחן בפניך?

"אם היה קורה מקרה, אבוי היה לצווארי. אבל אין. לא היה מקרה כזה במשך עשרות שנים, והם יודעים ומכבדים את זה".

היו מקרים, שבאותו ערב טיפלת באותו סיפור שהגיע משני כלי תקשורת שונים?

"כן".

לא ניסו לגשש אצלך, אם אתה במקרה כבר מכיר את הסיפור?

"חסר להם שינסו. הם יקבלו ממני תשובה 'אתה רוצה שאני אדבר על הדברים שלך עם זה? לא. אז אני גם לא אדבר איתך על שום דבר של זה'. זה קורה, בוודאי שזה יכול לקרות".

יש כלי תקשורת, שלא תהיה מוכן לייצג?

"אני מניח שבגלל היריבויות הגדולות שקיימות היום בעיתונות, לא אוכל לייצג את 'מעריב' וגם לא את 'ישראל היום'. לא שיש לי משהו נגדם, אבל לא אוכל לייצג אותם".

"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" אם כך, נחים טוב זה לצד זה?

"זה נעשה ברשות ובהסכמה. אנחנו ייצגנו לראשונה את 'הארץ' הרבה שנים. כשבא 'ידיעות אחרונות' בתחילת שנות ה-70 וביקש שנייצג אותם, הייתה הסכמה מלאה של גרשום שוקן לכך. תוך ידיעה ברורה שאנחנו נשמור גם על החומות הסיניות".

יש הבדל בטמפרמנט של כל לקוח ולקוח?

"זאת שאלה שמיותר לשאול אותה. יש הבדל בין אופי כלי התקשורת, ואופי האנשים שמתעסקים. תארו לכם שלא היה. היה משעמם".

איך היית מגדיר את ההבדל הזה?

"אני לא מנסה אף פעם להגדיר. אופי שונה לחלוטין וזה בסדר שזה כך. הדבר שהכי מפחיד אותי זה שיהיו לי ימים משעממים. אז עד כה, אני נהנה מהעובדה שאני אומר שכל יום הוא מעניין ובכל יום יש עניין חדש".

"זכותו של לקוח להחליף אותך"

מוזר נפרד מאילנה דיין לקראת הערעור לעליון בפרשת סרן ר', אך עדיין מאמין בצדקתה

בשנות ה-80 לימד מוזר קורס על טיעון משפטי באוניברסיטת תל אביב. אחת הסטודנטיות השקדניות שישבו לפניו כמרצה, הייתה אחת, אילנה דיין.

כבר שנים שמשרדו של מוזר מייצג משפטית את "עובדה" של דיין. הפרשה האחרונה, הארוכה והמתוקשרת הייתה זו של סרן ר'. בדצמבר החליט שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג, לחייב את תוכנית התחקירים בתשלום של 300 אלף שקל פיצוי לקצין. פסק הדין התקדימי הכה גלים ויצר סערה תקשורתית, בשל מידת האחריות שהטיל על המדיום המשודר. כעת, דיין הולכת לבית המשפט העליון, אך הפעם בלי מוזר.

למה הוחלפת לקראת הערעור?

"זכותו של לקוח להחליף".

היו חילוקי דעות על קו ההגנה?

"לא אענה כי זה ענייני הלקוח".

אתם גם ביקשתם לפרוש מהתיק?

"הלקוח זכותו להחליף אם אין הסכמה או תמימות דעים ביחס למה לעשות ומה לא. צריך לכבד את זה".

אולי לא היה טעם מבחינתך לערער לעליון?

"אני חושב שיש טעם".

במשפט שנוהל, נכנסו לתוך חדרי עריכת טלוויזיה. מה דעתך על האופן שבו התנהל ההליך המשפטי?

"אני חושב, שכמו שיש פסקי דין שאומרים שבית המשפט לא מתערב בענייני סגנון, כך הוא לא צריך להתערב בענייני עריכה כפי שהתערב".

אתה חושב שיחס התקשורת לסולברג באותה נקודת זמן, השפיע על הכרעתו?

"אני נותן אמון בשופטים, כל עוד לא הוכח אחרת".

יש הבדלי תפישה בין פסיקות בית המשפט העליון בדיני לשון רע, לבין אלו של ערכאות נמוכות יותר?

"הרטוריקה בכל בתי המשפט מדברת בזכות חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת. בצד המעשי, הם לא תמיד הולכים בדרך הזו. בעליון היו לא מעט מקרים שבהם הפכו החלטות של בתי משפט מחוזיים בנושאים של המדיה, לטובת חופש הביטוי".