הביקורת העצמית היא האויב האמיתי שלנו

התבוננות בכאוס התקשורת בימים האחרונים בעיקר מבלבלת, ולמעשה אפשר לחלץ מהבלגן המשתולל רק מסקנה אחת ברורה: שגינו. אבל תגידו את האמת: האם באמת צריך את התקשורת כדי לדעת את זה? האם יש אדם אחד בישראל שלא הבין לבד שנעשתה פה שגיאה? בכל פעם מחדש, נדמה שהתקשורת מעדיפה לספר לעצמה ש"היא ממלאת את תפקידה", במקום לעשות את הדבר הנכון. היא מעדיפה להיות צודקת, ולא אמיצה וחכמה. הלקאה עצמית משקיטה תמיד את המצפון התקשורתי, אבל גם מותירה אותנו ללא פתרון, וללא הסתכלות אמיתית קדימה למען עתיד טוב יותר.

נכנסנו למעגל סגור ואכזרי, שבו צריך למצוא באומץ לב את הדרך לפרוץ החוצה. במעגל המסתחרר הזה, אם מישהו יוצא ראשון, הוא מקריב את עצמו, ואת זה אף אחד אינו רוצה לעשות. הדרך היחידה לעשות זאת, היא כנראה ביחד.

יש להניח שאף אחד לא פעל מתוך כוונת זדון או מחשבה רעה, אלא פשוט מתוך פחד. הפוליטיקאים מחפשים דרך לחלוק את האחריות או להפיל אותה על אחרים, ולא להעמיד את עצמם מול האש השורפת, ובצדק. האש שאנו מסוגלים לירות על עצמנו ועל אנשינו, בעיקר בעזרת התקשורת, היא חסרת רחמים. אנו יכולים לקרוא להם להתפטר, להשתלח בהם ללא רסן על כך שהם לא-אמינים-לא-אחראים-לא-חושבים-לא-שווים, אבל האם זה באמת יעזור? נניח שכולם באמת יתפטרו עכשיו - מה יקרה הלאה? האם המבקרים עצרו לרגע לחשוב על זה? או שהמחר הפסיק לעניין אותנו לחלוטין?

נכון, ההסברה שלנו תמיד נזכרת לפעול בדיעבד ולא לפני מעשה, גם כשהדברים ידועים וברורים מראש. כן, זה ברור, גם את זה כבר הבינו כולם, שכשלנו שוב בדבר הבלתי נסבל הידוע בכינויו "הסברה". ידענו על המשט הקרב מראש, ולא עשינו עבודת הכנה תקשורתית מקדימה טובה מספיק. לא דיברנו בקול רם, ברור ורחב, ולא סיפרנו לעולם שמי שפניו לשלום לא פורץ גבולות בכוח, אלא יכול להעביר עזרה בדרכים חוקיות, שישמרו גם על אזרחי ישראל.

אבל בואו נעצור רגע את ההשתלחות בעצמנו, ונחשוב איך פותרים את זה מכאן והלאה. אולי המסקנה היא שאסור לנו יותר להפעיל צבא ללא הסברה צמודה? אולי המסקנה היא שהימים האלה פשוט נגמרו? אולי המסקנה היא שהדבר הבוער ביותר על סדר היום הלאומי, הוא גיבוש צוות הסברה מהשורה הראשונה, ללא טיוחים וחשבונות אישיים ושיקולי אגו, שילווה את כל פעולות הממשלה מעתה והלאה? אולי מי שצריך לקחת על כך פיקוד הוא דווקא ראש הממשלה שלנו, שבצעירותו היה המסביר הלאומי מספר 1 של ישראל?

ההלקאה העצמית הפכה לדרך המעוותת שלנו לא לקחת אחריות על מעשינו. כשאנחנו צועקים חזק שטעינו ושאנחנו שוטים, אנחנו בעצם מוציאים על כך את כל האנרגיה שלנו, במקום על מחשבה על כיוון חדש. נכון - שגינו, אבל זה עבר, זה נגמר, אז בואו ננסה להתרכז לא בייסורי המצפון ובביקורת האכזרית והמייאשת, שלא מותירה שום פתח לתיקון. בואו ננסה להתרכז באיך זה לא קורה בפעם הבאה. בואו נסלח לעצמנו, כדי שנוכל לשפר, לפחות בעתיד. אם נבקר את עצמנו לדעת, בזה נעסוק. בביקורת, ולא בפתרונות.

ולמרות כל הרע, ולמרות כל הצרות וכל הכאוס, אם רוצים, אפשר גם לראות שבכל זאת יש תקווה. שימו לב מה קרה כאן בימים האחרונים: עם ישראל התגייס בעצמו למטרת ההסברה, גם אם זה קרה לאחר מעשה, וכל אחד עשה זאת לגמרי מתוך עצמו. אנשים לא יכלו לשאת יותר את חוסר הצדק הבינלאומי שאינו מסכית לעובדות, וכל אחד מהם בנפרד, וכולם ביחד, יצאו מהאדישות ומההעדפה המתמשכת לטמון את הראש בחול ולהאשים את ההנהגה. אזרחי ישראל עשו הפעם הבדל. לולא היו עושים זאת, המצב היה יותר גרוע.

הפתרון לא יגיע ביום אחד, והוא גם לא יבוא מאיזשהו "מושיע" יחיד. הוא יבוא מכולנו. צריך לדבוק בו, למרות הקשיים והדרך הארוכה, ולהמשיך כל יום בצעד קטן נוסף, באמונה שיהיה בסדר בסוף. פשוט, אין אופציה אחרת, וגם אין מדינה אחרת. לאף אחד מאיתנו.