העלאת המסים - מדיניות אנטי-חברתית

בישראל, לעומת זאת, המסים העקיפים הם מקור עיקרי של הכנסות הממשלה ממסים. ב-2007, למשל, היוו המסים העקיפים כ-37% מסך הגבייה, לעומת 21% בלבד בממוצע משוקלל OECD. מגמת הירידה בנטל המיסוי הישיר צפויה להימשך לפי מתווה החקיקה הקיים שדוחף ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל כוחו. ולצדה אנחנו כבר רואים את המשך מגמת העלייה בנטל המסים העקיפים.

תוצאותיה של מגמה זו הן פגיעה באפקטיביות של מערכת המס בישראל כאמצעי לחלוקת הכנסות, הגדלת האי-שוויון וחיסול דה-פקטו של מדינת הרווחה. גם אחרי ההתייקרות במחירי הדלק ועליית מחירי המזון, אנשים ימשיכו לנסוע במכוניות, לצרוך חשמל ולאכול. מדובר, אחרי הכול, בצרכים חיוניים לתפקוד. אך יותר ויותר אנשים ממעמד הביניים ומהמעמד הבינוני-נמוך יהפכו בעקבות זאת לעניים, מגמה שנמצאת כבר בעיצומה ומחריפה כל הזמן, כפי שניתן לראות היטב מנתונים, מחקרים ודוחות עוני תקופתיים. המשך חיסול מעמד הביניים, עמוד השדרה של חברה מתוקנת וזה שנושא ברוב נטל המסים, יוביל בסופו של יום ליצירת חברה מקוטבת, שבה קיימים שני מעמדות בלבד - גבוה ונמוך.

בוחרים בדרך הקלה

מצב כלכלי-חברתי כזה הוא אינו בר קיימא, אך ממשלת ישראל הנוכחית, בדומה לקודמותיה, מעדיפה להתחמק מטיפול בבעיה באמצעות בחירה בדרך הקלה, העלאת המסים העקיפים, שאף אינה מחייבת את אישור הכנסת. הורדת המסים הישירים תורמת בעיקר למעמדות הגבוהים. הניסיון להגדיל את הכנסות המדינה באמצעות העלאת המסים העקיפים פוגע במעמד שכוח התנגדותו הוא הנמוך ביותר.

כך ניתן להתחמק משיקולים של צדק חברתי ומטיפול בבעיות יסודיות שמערערות את יציבותה של החברה בישראל. כך ניתן לתקן באופן טכני את התקציב ולקזז את השפעות ההאטה הכלכלית שנובעת מירידה חדה בייצור ובייצוא. על הנייר, הכול נראה תקין. ההכנסות ממסים לא יורדות, ותחזית הצמיחה היא אופטימית. בפועל, מדובר כאן במדיניות לא חברתית עקבית, והממשלה הנוכחית אף מחריפה את המצב באמצעות כינון תקציב דו-שנתי, שמקבע מדיניות לשנתיים, ואינו מאפשר גמישות בתיקון העיוותים במדיניות החברתית. ישראל מוותרת בדרך זו על היכולת שלה להיות מדינת רווחה בטווח הארוך.

הכותב הוא מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית