אחרי שמארק צוקרברג קיבל את תואר "איש השנה" של מגזין "טיים", גם אנחנו יכולים לפתוח בקלישאה: זאת הייתה השנה של פייסבוק.
נכון, נדמה לכם שכבר שמעתם את זה בעבר, ושבעצם פייסבוק, מותג הרשתות החברתיות המוביל בעולם, התעצם בישראל כבר ב-2009, ובכל זאת. 2010 היא השנה שבה הפך פייסבוק למשפיע כל כך, על כל אמצעי התקשורת בישראל. יותר מכך: 2010 הייתה השנה שבה הפך פייסבוק לגורם בעל השפעה מכרעת גם על כל האנשים שמובילים את תעשיית התקשורת.
את הלגיטימציה הראשונית קיבל פייסבוק בישראל עוד לפני כן, וגם את המאסות של הישראלים שבאו בהמוניהם, פתחו דפי חשבון ויצרו את מארג הקשרים הישראלי המוביל באינטרנט. אבל השנה, קיבל פייסבוק את הלגיטימציה שלו מהברנז'ה. זאת הייתה השנה שבה כל מי שמחזיק מעצמו משהו בתחום התקשורת, הבין שפה נמצאת זירת המדיה החדשה, הגועשת, המתרחשת. שכאן, בעצם, נמצא הרייטינג האמיתי. המגע עם הקהל. ה"שטח".
עד לפני שנה, הטאלנטים האליטיסטים כמובן הדירו את רגליהם מהתופעה. למה מה קרה, שהם יפתחו חשבונות פייסבוק ויתחככו כך בפשוטי העם? מה פתאום שהם יחשפו כך את עצמם, יפרסמו תמונות אישיות או מחשבות על החיים, או יגיבו להגיגים של אחרים? הרי אם יעשו את זה, לא יפסיקו להטריד אותם - בבקשות חברות, בתגובות או בבקשות לאינבוקס. עצם המחשבה הייתה בלתי נסבלת.
אבל הנה אנחנו כאן, שנה מאוחר יותר, ונראה שכולם הצטרפו. אין הרבה אנשי מדיה שאין להם היום עמוד בפייסבוק. יאיר לפיד, ליהיא לפיד, יאיר ניצני, שילה דה-בר, רם לנדס, עמנואל רוזן, דנה ויס, ועוד רבים אחרים - לכולם יש חשבונות פייסבוק. אמנם בדרך כלל תופעות חדשות נקבעות על ידי מעצבי דעת הקהל, ואחריהם נגררים ההמונים, אבל בפייסבוק זה עבד הפוך. המאסות נהרו פנימה בהמוניהן, ואז מעצבי דעת הקהל הבינו שאין להם ברירה אלא להצטרף.
למה?
כי פייסבוק הפך להיות מדיום. כלי תקשורת בכל העולם נמדדים בעוצמת הרייטינג שלהם, ופייסבוק הפך להיות מדיום עם פוטנציאל הרייטינג הכי טוב בעיר. כן, לא מדובר פה בסתם רייטינג מאסיבי, קר ומנוכר, אלא ברייטינג אישי, אנושי, מקרב. רייטינג מהסוג שמחבר את הכוכבים למעריציהם, ועדיין מאפשר את קיומו של חיץ הדיסטאנס. כמה נוח.
זו גם הייתה השנה שבה כל כלי התקשורת שמחזיקים מעצמם משהו פתחו דפי פייסבוק והתחילו לאסוף "לייקים" בקדחתנות. מי לא נמצא שם? כל הערוצים, כל העיתונים, כל המגזינים, תחנות הרדיו, כולם פתחו עמודים והתחילו להתכתב עם הצופים והקוראים שלהם. המקצוע שהולידה התופעה הזאת, מנהל מדיה חברתית - הפך למקצוע הכי חם בעיר. בעצם, מדובר במומחים לפייסבוק.
בכלל, נראה שהגענו לפאזה שבה אדם נאמד על בסיס מספר הלייקים שהוא הצליח להביא. נניח שכתבת סטטוס - אם זכית בפחות מ-10 לייקים - אתה לא קיים. 50 לייקים זה כבר אומר שיצא לך סטטוס חזק. ומעל 100? זה כבר אומר שאתה סלב. ואם אתה סלב, או מותג, המשמעות היא שאתה צריך עמוד "לייק" משלך, שבו אתה לא מוגבל ל-5,000 חברים כמו בני התמותה הרגילים. שבו תהליך האיסוף בעצם לעולם לא נגמר.
פייסבוק מקבל המון תשומת לב היום. הפרסומאים שוברים את הראש איך להשתמש בו. הם מנהלים ישיבות קריאייטיב מפרכות כדי להצליח לגייס עוד כמה לייקים ללקוחות שלהם. הם מזכירים את הפייסבוק בכל פרזנטציה, אחרת הם ייתפסו כ"לא בעניינים". הלקוחות, מצדם, מהנהנים בהבנה, ואם במקרה עדיין לא פתחו עמוד משלהם, רצים לעשות את זה, כי להיות בלי פייסבוק היום, זה בערך כמו להיות בלי טלפון סלולרי. זה יכול להגיד עליך אחד משני דברים: או שאתה אידיאליסט וסרבן בעל עקרונות נוקשים כברזל, או שאם אין לך את העקרונות שעומדים מאחורי התנהגות בלתי סבירה שכזאת, המשמעות היא שאתה ווירד, אאוטסיידר, ומישהו שפשוט אין על מה לדבר איתו.
הפרסומאים, אגב, מכנים את הפייסבוק "ה-social". כאילו מדובר בענף. אבל תכל'ס, מה זה אומר, social? זה אומר פייסבוק. פייסבוק הפך, לא נעים לומר, לרשת היחידה. מדיה חברתית, זה בעצם פייס.
2010 הייתה השנה שבה הפייסבוק כבש את הברנז'ה. הגענו אליו קצת באיחור, אבל עדיין אפשר לכנות את זה איחור אופנתי, ולהפטיר גם משהו בסגנון "עדיף מאוחר מאשר אף פעם". אז מה אם נגררנו לפייס אחרי פשוטי העם? בעידן ה-social, כך אומרים, החוקים משתנים. וזה אומר שבכל יום אפשר להמציא אותם מחדש. וזה אומר שהכל מותר. ובעיקר, זה אומר, שזאת לא בושה לעשות "לייק" לאף אחד. אפילו להפך.
> שנת הקמה: 2004
> מייסד ומנכ"ל: מארק צוקרברג
> משתמשים: מעל חצי מיליארד
> שווי מוערך: 56 מיליארד דולר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
