מחשבות על המדיה

1. שאלת 3.5 המיליון. אם מסמכי מימון הנסיעות של בנימין נתניהו היו מגיעים לידי רביב דרוקר ביולי 2009, האם הוא היה מפרסם אותם? באותו זמן נדמה היה שלערוץ 10 אין עתיד וההכרעה בנושא הונחה על שולחנה של הממשלה. שר האוצר ושר התקשורת היו אמנם בפרונט, אבל כידוע, דבר כה מכריע לא היה עובר ללא ברכתו, לכל הפחות, של ראש הממשלה. אבל אולי השאלה האם דרוקר היה מפרסם, היא האחרונה מבין אלו שצריכות להישאל. הרי הנחת הייסוד היא שגם כשחשוב לעיתונאי לשמור על מקום עבודתו, הוא תמיד רוצה לפרסם. אך האם מנהליו היו מאשרים את הפרסום? האם בעלי המניות היו עושים את זה לעצמם דווקא אז?

ונניח וכל האישורים הנכונים היו ניתנים והתחקיר היה רואה אור, האם אז בנימין נתניהו היה מקבל את אותה הכרעה בדיוק? במפגש פעילי ליכוד שהתקיים באחרונה אמר גורם פוליטי בכיר, באופן ברור, שנתניהו עצמו הורה להשאיר את ערוץ 10 בחיים. הגיוני שלא עשה את זה בגלל דרוקר, אלא יותר בגלל לאודר או מילצ'ן, ובכל זאת, האם הוא היה עושה את אותו הדבר עכשיו, עת הגיש נגד הערוץ תביעת לשון הרע של מיליוני שקלים?

המצב כיום הוא אחר. התחקיר כידוע פורסם ואין חשש קיומי לערוץ. אבל בשוק הטלוויזיה הישראלי של שנת 2011, שאלות תמיד יעלו.

את השאלות האלה, ראוי שישאל את עצמו גם כל מי שנלהב בימים אלו לקראת ערוץ החדשות הייעודי, שהמכרז אליו נמצא מעבר לפינה. עליו לדעת, שתהיות הן משהו שמגיע עם כתב הזיכיון.

2. שיח על האש. "האח הגדול" פסה מחיינו, לעת עתה, ו"הישרדות" על 15 אחוזיה לא מדירה שינה מעיני איש. איש אינו מלין על רמת התוכן ועל נומך המסך, וטוב שכך. אך מתחת לפני העשירייה הראשונה של טבלת הרייטינג מתרוצצות להן כמה וכמה תוכניות המוגשות על-ידי מה שנהוג לכנות "פליטי ריאליטי".

תכונתם העיקרית של אלה, היא בעיקר אהדת הציבור אליהם. הם לא תמיד רהוטים, נעימי קול או חוצי מסך במובן הקלאסי של המילה, אולם אפשר לקבל את הטענה שגם חוקים אלו משתנים. כשמדובר בתוכניות מוזיקה או לייף סטייל, זה עשוי לאכזב מעט, אבל הבעיה מתחילה כשאלה משתלטים על מה שנהוג לכנות "תוכניות שיח ציבורי".

יש כאן בהחלט דילמה. כי מצד אחד נוכחותם של אנשים אלו בתוכניות הדנות בענייני השעה, מושכת קהל שלא היה בדרך-כלל מגיע אליהן. ומאידך, כשהוא מגיע, הוא אינו מקבל את רמת הדיון שהוא ראוי לה. הפרסונה הטלוויזיונית של אלירז שדה או פרידה הכט מנצנצת במרחב הריאליטי. הם לא "מרדדים" את הז'אנר, אולי אף ממנפים אותו. אך כשמדובר בתוכניות אקטואליה, ולו הקלות שבהן, התוצאה היא בדיוק הפוכה.

הריאליטי בא כאן לידי ביטוי כ"מקדם אימפקט". זה המסלול המהיר והנוח ביותר להכשיר אזרחים כריזמטיים מן השורה לטאלנטים חדשים וזולים. הם אינם משתבחים ביכולות הקשורות בהגשה, אלא ברמת המוכרות שלהם ובסימפטיה שהם גוררים. זה מספיק היום כדי להיות בטלוויזיה.

אך במדינה בה רמת הדיון כה מכאיבה והמונית, אין את הפריבילגיה לעשות שימוש בבוגרי מסלול האינסטנט הזה לכל סוג של נוכחות טלוויזיונית. בסופו של יום, אם תוכניות הריאליטי רק משמיעות את קולות הרחוב, תוכניות הדיון יוצרות את הקולות האלו. וכשאלה מזינות את אלה, ואלה את אלה, זה כבר מייאש, אם לא מסוכן.