כמה לא יהודים מועסקים בשירות המדינה באזור הנגב?

כמעט כל תושב שלישי בנגב אינו יהודי, אבל שיעור המועסקים מהם בשירות המדינה שואף לאפס ■ ומה לגבי השילוט? ערבית טובה רק לאישורי בנייה

קריית הממשלה, באר-שבע. בלובי הגדול שבבניין מתנוססים שלטי הכוונה למבקרים. משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד המדע והספורט, האפוטרופוס הכללי ועוד ועוד. לכל משרד שלט, לכל שלט אגפים שונים. אף על-פי ש-30% מתושבי הנגב אינם יהודים, אף על-פי שערבית היא השפה הרשמית בישראל, השלטים כולם בשפה העברית. כולם, למעט שני יוצאים מהכלל: לשכת הסדר המקרקעין, ויחידת הפיקוח על הבנייה. למה? כי ערבים ובדואים לא זקוקים למשרד הרווחה, בטח לא למשרד המדע. אבל הם כן זקוקים לאישורי בנייה. אפילו השילוט שמכוון את הבאים אל "המרחב המוגן" הוא בעברית בלבד. גראד שנופל במשרד ממשלתי לא מבדיל בין דם לדם, השילוט דווקא כן.

את הצילומים המשעשעים האלה של השלטים בקריית הממשלה בבאר-שבע, אפשר למצוא בדוח שפירסם לאחרונה פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי. כשמביטים בהם, כבר לא קשה כל כך להבין את הנתונים הדרמטיים שמוצגים בקדמת הדוח, על שילובם של הערבים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך שבמחוז הדרום. על-פי הנתונים, שיעור הערבים במשרדים האלה עומד על 3.78% בלבד. כן, זאת לא טעות, 3.78% בלבד, למרות שכל תושב שלישי כמעט בנגב אינו יהודי.

הנה פירוט קצר: אגף המכס והמע"מ - 1.51%; משרד התחבורה 1.43%; בית חולים ברזילי 1.81%. רשות האוכלוסין 3.76%; משרד הרווחה 2.32%. וכן הלאה וכן הלאה. גולת הכותרת היא הנהלת בתי המשפט במחוז הדרומי. מעוז הצדק של ישראל, 541 יהודים, 8 ערבים בסה"כ. באחוזים: 1.48%. צדק צדק תרדוף, או בערבית: יאללה יאללה.

הנתונים האלה בולטים במיוחד על רקע החלטת ממשלת ישראל בשנת 2007, להביא לכך שכבר בשנת 2010 שיעור הערבים שמועסקים בשירות המדינה יעמוד על 10%. ממשלתו של נתניהו הבינה שזה לא יקרה כל כך מהר, אז היא הזיזה את היעד לסוף שנת 2012. מאחר שבשנת 2009 חל גידול של 0.3% בלבד בשיעור המועסקים הערבים במשרדי הממשלה לכדי 6.7%, סביר כי שוב יצטרכו להגמיש את היעד. מחברות הדוח, מיכל רותם וחיה נוח, סבורות כי הדרך האפקטיבית ביותר להבטחת ייצוג הולם לבני מיעוטים היא מה שמכונה "ביורוקרטיה מייצגת", שהיא הקצאה מפורשת של משרות בסקטור הציבורי על-פי משקלם היחסי של המיעוטים באוכלוסייה.

ברפואה אין פריבילגיה לאפליה

באופן לא מפתיע, בסקטור הציבורי בנגב מועסקים הרבה יותר רופאים ואחיות ערביים, ביחס למקצועות אקדמאים אחרים. כך, ישנם 25 רופאים ו-29 אחיות, לעומת 4 מהנדסים, 3 טכנאים ומשפטן אחד. הסיבה פשוטה למדי: בישראל קיים מחסור ברופאים ובאחיות, כך שלממסד ולמעסיקים בכלל אין כמעט פריבילגיה להפלות מישהו על רקע לאום. הנתונים האלה הם הדוגמה המוחשית ביותר לאפליה שממנה סובלים העובדים הערביים, בעיקר האקדמאים. הדבר התמוה ביותר שעולה מן הדוח הוא שמשקלם של העובדים הערביים במחוז הדרומי של שירות המדינה נמוך עוד יותר משיעור הערבים בשירות המדינה בכלל. הרי שיעור הערבים בנגב עומד על 30%, בעוד ששיעורם בארץ עומד על 20%. מצופה היה כי דווקא בנגב משרדי הממשלה יעסיקו יותר ערבים, כדי שישרתו את הקהילה שלהם. אין דבר טבעי מזה. אם הממסד מיוצג כמעט כל כולו על-ידי יהודים, קשה לבוא בטענה אל מי שחשים שהדירו אותם.

"חשים", צריך לומר, זה בלשון המעטה. הדוח של הפורום מראה באופן מובהק שתחושת האפליה היא בעצם מציאות מפלה. במצפה רמון, למשל, חיים 4,500 תושבים בלבד, אבל השירותים שניתנים בו רבים מאלה הניתנים בעיר הבדואית רהט, שמונה 50 אלף תושבים. מדובר הן בשירותים ציבוריים כמו ביטוח לאומי ודואר, והן בשירותים מסחריים כמו בנקים ועוד. למעשה, אפליית הערבים בנגב כפולה: פעם אחת הם מופלים יחד עם כל תושבי הפריפריה ביחס למרכז, ובפעם השנייה הם מופלים ביחס לישובים היהודים שצמודים להם. "הכמות והמגוון של השירותים הממשלתיים הניתנים בישובים היהודיים בנגב היא מבורכת ואין בכוונתנו לצאת נגדה או לדרוש להפחיתה", כותבות מחברות הדוח. "טענתנו היא שיש לפחות להשוות את המצב בעיירות הבדואיות למצב בישובים היהודיים, ואף לשפר עוד יותר את השירותים בכלל הישובים", הן מוסיפות.